לא נוכל להימלט מגורלנו

זכרו את 7 באוקטובר

שחרור חטופים נראה דמיוני ב־7 באוקטובר. בעם ישראל עדיין שורה הרוח הגדולה של רצון הלחימה והאחדות בחזית. זה משאב מתכלה שאסור לבזבז אותו

בשלב הזה, יומיים לפני תום עשרה ימי הפוגה, הבעיה של ישראל היא באיזו טכניקה לחזור למהלך ההתקפי נגד חמאס. ב־7 באוקטובר אף אחד לא האמין שיש דרך, מלבד כניעה מוחלטת, להשבת החטופים. משהו בנוסח שחרור כל המחבלים הפלשתינים מבתי הסוהר. המצב שבו חלק גדול מהחטופים שוחרר באמצעות לחץ צבאי היה מעבר לדמיון. ישראל לא היתה רחוקה משחרור חלק מהחטופים באמצעות פעולת חילוץ צבאית ישירה. היא השיגה את השחרור עם תוספת מחיר שולית של אסירות וקטינים בלי דם על הידיים.

אבל שחרור החטופים הוא גם הטכניקה של חמאס לעצור את התנופה הצבאית של צה"ל ברצועה. זאת הטכניקה לתעל את ישראל להפסקת אש, שבה הציבור מתמכר לשחרור החטופים ושוכח שיחיא סינוואר וארגון חמאס ממשיכים לקיים את שלטונם בעזה. בלקסיקון של המשברים הביטחוניים יש כל מיני סוגי תגובות המחוברות למוסר.

ישנה מתקפת־נגד מוסרית (חמאס ניסה את זה בעקבות אחת מההפצצות הישראליות בתחילת המבצע); ישנה "פאניקה מוסרית". כשמה כן היא, זאת תגובה רגשית בגוון מוסרי שנועדה להציב מאן דהוא בעמדת עליונות על זולתו, מאחר שאינו מוכן לשאת את המחיר הגבוה והמכוער של חיסול הטרור (חיסול שלושה מפקדי ג'יהאד אסלאמי עם בני משפחותיהם); וישנה בחילה מוסרית. מי ששוכח מהר כל כך את הפשע ואת ההשפלה של 7 באוקטובר, מוזמן לשמוע את העדויות של קצינות המשטרה שחקרו עדים ממעשי הטבח ושאר המעשים שלא יעלו על הדעת. הן הופיעו השבוע בוועדה למעמד האישה בכנסת. העדויות הוטבעו בהיסטריה התקשורתית ללא הפסקה של מבצע שחרור החטופים. חברה שכבר עכשיו, אחרי פחות מחודשיים, מוכנה לעבור לסדר היום היא בבעיה חמורה. זה יכול לעורר בחילה מוסרית.

זיכרון 7 באוקטובר חייב להדריך אותנו. אבל בינתיים, ישראל נכנסה למסלול שהוא מלכודת שהוכנה בשיתוף פעולה בין סינוואר לנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן. עצירת הלחימה, הפסקת אש בלתי מוגבלת, ושחרור כל החטופים כפיתיון לישראל שתהיה מוכנה לשלם תמורתו כל מחיר. לשם מנסים להוביל אותנו. שהותו הבלתי פוסקת של ראש המוסד בקטאר היא סימן לא טוב. קטאר זה חמאס, חמאס זה קטאר. אם מה שאמר בשבועות האחרונים יגאל כרמון נכון, לישראל יש אמצעים ללחוץ ולאיים על קטאר. ראש המוסד לא צריך לשבת שם ולהתמקח איתם.

בעם ישראל עדיין שורה הרוח הגדולה של רצון הלחימה והאחדות בחזית. זה משאב מתכלה. אסור לבזבז אותו. בצה"ל חוששים שהלחימה בשלב הבא של דרום הרצועה וטיהור ג'באליה יהיה קשה יותר, אולי קשה הרבה יותר. התחושה היא שהלך קל ושחמאס לא נלחמו בעוצמה שציפו, או שלא רצו להילחם. מצד שני, למה שדווקא את חאן יונס ודרום הרצועה, שהיא מרווחת יותר ודלילה, הם יהפכו למבצר שבו יילחמו עד הכדור האחרון. לא ברור כמה מחבלים חוסלו בפיצוץ מנהרות ובסתימת הפירים הרבים של המנהרות. המטרו הדרומי קטן יותר, ואילו מנהרת האוטוסטרדה ממצרים לרצועה, מתחת לציר פילדלפי, פעילה. או שלא? לא נמסר על הנושא האסטרטגי הזה מידע.

בלי קשר לכאלף מחבלים שחוסלו בשטחנו ב־7 באוקטובר ובימים שלאחריו - האם מספר המחבלים שחוסלו בפעולה בעזה הוא 1,500 בלבד (ועוד אלף, כאמור), או 5,300 כפי שהגופים המוסמכים בצה"ל מעריכים? בהנחה שזה המספר הגבוה, זאת פגיעה קשה מאוד בחמאס. אבל זה עדיין לא מה שהמלך חוסיין עשה לארגוני המחבלים בספטמבר השחור, עם הגנה אגפית של צה"ל שהרתיע את צבא סוריה מלהתערב, ובגיבוי של כוח ימי אמריקני. זה היה המודל המצליח של 1970 עם נשיא כמו ריצ'רד ניקסון ויועץ לביטחון לאומי בדמותו של קיסינג'ר. לידם ביידן ובלינקן נראים כמי שעוסקים ללא לאות בחבלה במאמץ המלחמתי החיוני של ישראל נגד חמאס.

בצפון, ישראל מפגינה עליונות שחיזבאללה לא ציפה לה. לפני כשבוע, כמעט ללא תהודה בישראל, חיסל צה"ל חמישה מפקדים בכירים, שבהם מפקד כוח רדואן.

עיניים על המטרה

חיסול חמאס נמצא בהישג יד ובכוחו להחזיר את ישראל למעמדה הקודם במזרח התיכון, ואף להביא אותה לעמדת כוח חזקה יותר מבעבר

בעיתונות נשמעים קולות בולטים, שמהם אפשר להבין שמטרת המלחמה הגדולה היא הפלתו של בנימין נתניהו. בעיתון "הארץ" אין יום שלא נמצא איזשהו כותב שחוזר על זה. אפשר לכלול את התופעה במחלקת "הבחילה המוסרית". שלב אחד מתחת למטרה של הפלת נתניהו, החזרת החטופים - עכשיו!

אבל ישראל לא תוכל להימלט מגורלה, שהוא להשמיד את חמאס. זה הישג שנמצא בטווח של הושטת יד ובכוחו לא רק להחזיר את ישראל למעמדה הקודם במזרח התיכון, אלא להביא אותה לעמדת כוח חזקה יותר מבעבר; זאת הסיבה שכולם, כולל האמריקנים, רוצים למנוע מישראל את המשך הלחימה. מצרים, ירדן, רוסיה, איראן - כולן רוצות ישראל מגומדת, תלותית, מתמקחת על ההוצאה לפועל של גזר הדין נגדה.

יחיאל לייטר, שאיבד את בנו משה לפני כשלושה שבועות, אמר השבוע בראיון לקרולין גליק ב־JNS כי רה"מ נתניהו נשבע בפניו פעמיים, "לא אעצור עד שאשמיד את חמאס".

"אני מאמין שהוא יעשה כל שביכולתו כדי שזה יקרה", אמר לייטר כשגליק הציבה סימן שאלה בנושא. כדאי להקשיב ליחיאל לייטר, שבא מעמדה של בהירות מוסרית, אולי צלילות מוסרית צלולה כבדולח. את נושא ההפוגה לצורך שחרור חטופים הוא מסמן כמחיר האחדות הלאומית. "כדי ליישם את מטרת המבצע לחסל את חמאס וסינוואר, צריך לשמור על אחדות. אם ניכשל בדומה למה שקרה במלחמת לבנון (הראשונה והשנייה) - עם הפגנות נגד המלחמה, המצב יהיה קשה ביותר. אבל צריך לשמור על המטרה של חיסול חמאס".

יחיאל לייטר, אביו של רס"ן משה ז"ל: "ב־1945 לא היה ספק בתבוסת הנאציזם. הניצחון על חמאס חייב להיות ללא ספקות. כולם חייבים לדעת בסוף שאין יותר חמאס. זה רשע מאורגן. אם אנחנו מפסידים, כל הציוויליזציה המערבית מפסידה. זה מאבק נגד הברבריות"

בין משפחות החטופים יש גם גברים ונשים שלא מסוגלים להביא את עצמם לרחבת מוזיאון תל אביב, שנחטפה לטובת התנועה של "שחרור עכשיו!". הם פשוט מזהים את אותן פנים ואותן כוונות של "המחאות" מלפני המלחמה. אבל לייטר קובע נכון, והוא דאג להעביר מסר ברוח זו לנשיא ביידן, שמוצאו מאותה העיר שבה גדל גם יחיאל לייטר, סקרנטון. "ב־1945 לא היה ספק בתבוסת הנאציזם. הניצחון על חמאס חייב להיות ללא ספקות. כולם חייבים לדעת בסוף שאין יותר חמאס. זה רשע מאורגן. הנאצים ניסו לטשטש עקבות של ההשמדה ההמונית. אם אנחנו מפסידים, כל הציוויליזציה המערבית מפסידה. זה מאבק נגד הברבריות".

הנאצים ניסו להעלים ראיות לפשעיהם ולטשטש עקבות; גם יחיא סינוואר וחמאס מנסים לטשטש עקבות והם עושים זאת בדרך מקורית, תוך כדי שיתוף פעולה מצד התקשורת ההיסטרית. סינוואר פגש את החטופים. שחרר את החטופים. אולי החזיק בידו של ילד. אינטלקטואלים ישראלים, כולל חוקר השואה עמר ברטוב, ואנשי שמאל ישראלים מקטלגים את טבח 7 באוקטובר כהתפוצצות של הכיבוש בפנינו, ומה שישראל עושה זה לא מלחמה נגד ארגון ברברי, אלא פעולת תגמול כתגובה לטבח. זו גם צורה מתוחכמת לטשוש עקבות חמאס והרוצחים הפלשתינים. את התשוקה להדיח את נתניהו לא הייתי שם בקטגוריה הירודה הזאת, אלא כתגובה אנושית מובנת להסיח את הדעת מהזוועות שאי אפשר להיחשף אליהן לא כל שכן להפנים אותן, ולתעל את האימה לקומת אדם קטנונית שמתאימה לפוליטיקה היומיומית. ההתמקדות בראש הממשלה מייצרת היפנוזה, כאילו הכל נמשך כרגיל.

שחצנות עם שחר

היחלשות המודיעין היא, בין השאר, תולדה של ניוון ואף סגירה של יחידות משנה תחת 8200. מרוב התאהבות בהייטק, היסוד הערביסטי נשחק

בנוגע למודיעין. נושא חשוב אבל לא העיקר. כמו ב־1973 המחדל בעיקרו הוא מחדל מבצעי, כאשר המודיעין העיוור והחירש הוא מרכיב אחד מתוך תהליך שמוביל פתאום לקריסה של עץ בשדרה על גג מכונית ולמחיצתה. מי שראה את הסרט בן 20 ומשהו הדקות על גבורתם העילאית של שלושה לוחמי גדס"ר הנח"ל בפאתי קיבוץ כרם שלום, מבין שהבעיה מתחילה בכך שלאורך רוב קו החזית לא בוצעו ב־7 באוקטובר נהלים צבאיים בסיסיים. למשל, "כוננות עם שחר". הסמ"פ של סיירת הנח"ל כן ביצע וגם קיבל התרעה מהסמג"ד שלו על חדירת המחבלים. בסרט של כאן 11 שומעים גם את הסמג"ד אומר בקשר: "זאת מלחמה. אנחנו במלחמה". הבין מייד. ב־73' לקח גם למפקדים בכירים מאוד להבין את הדבר הפשוט הזה. בכל אופן, הסמ"פ לוינסון עם הנהג בטיטו והקשר שי (בנו של השר לשעבר יזהר שי) נלחמו בחירוף נפש, חיסלו לבדם עשרות מחבלים, אולי 50, ואפשרו למשק ולשאר החיילים בהגנת הקיבוץ להתארגן במשך קרוב לשעה. שלושתם נפגעו, שי נפל בקרב. השאלה מה קרה במוצבים וביישובים של צפון הרצועה, למה ישנו.

התהליך של המודיעין החלש לקראת 7 באוקטובר הוא תולדה, בין השאר, של ניוון יחידות משנה ואפילו סגירה של יחידות החוסות תחת הגג של 8200. היחידה היתה עם הפנים ל־AI, והיסוד הערביסטי שאפיין אותה בעבר נחלש.

אבל די לראות את דמותו השחצנית המלאה ביטחון עצמי של האלוף אהרון חליוה, ראש אמ"ן עד ל־7 באוקטובר. זה שהוא עדיין יושב על הכיסא לא אומר שמישהו לוקח אותו ברצינות. לכאורה הוא בן דמותו של אלי זעירא, עם הרבה פחות כריזמה. אבל ההבדל הגדול עד כמה שידוע לי זה שלזעירא, ראש אמ"ן ב־73', לא היו עיתונאים מקורבים שכרסמו גרגירים מכף ידו. הוא גם היה איש מודיעין, והאלוף חליוה אינו איש מודיעין. הוא לא עסק תוך כדי המלחמה ולאחריה בתדרוכים של עיתונאים מבוקר עד לילה. ההוויה שמצטיירת - של ראש אמ"ן המקורב לכתבים הצבאיים הבכירים ומיודד עימם, המחובר ומקושר לאנשי שם, אנשי חברה ודמויות מרכזיות מתוך האוליגרכיה התקשורתית, הפרסומאית והעסקית - משרטטת בבירור מצב של ניוון, של ריקבון בצמרת. זה מסביר גם את הרצון של מקורבים לחליוה ולראשי ביטחון אחרים לייצר דימוי של ראש ממשלה מושחת. השחיתות בצמרת הביטחון היא יסודית. כספים קואליציוניים, לגיטימיים לחלוטין, כנגד הגדלת הפנסיות התקציביות. דמותו של אהרל'ה יריב כמודל לאיש מודיעין חכם, חושש תמיד, צנוע ויורד לפרטים, פסה מהיישוב.

ההשוואה של שלבי המחדל ב־1973 לשלבי המחדל של 2023 חושפת דמיון רב. באפריל-מאי 73' צה"ל נכנס לכוננות בעקבות התרעה למלחמה, זה נקרא "כוננות כחול לבן". אלא שהכוננות לא בוזבזה, צה"ל קידם ימ"חים, הקים יחידות נוספות ושיפר מאוד קווי הגנה ברמת הגולן. בפסח השנה, לפי דיווח אחד, חמאס תכנן לבצע את המתקפה שלו, אבל צה"ל קיבל התרעה, התכונן וחמאס ביטל את התוכנית. בחודש מאי התבצע מבצע הסיכול הממוקד נגד בכירי הג'יהאד האסלאמי, והתבשמנו מהיכולות המודיעיניות והכירורגיות. זה מקביל לתרגיל האווירי האדיר שהכין חיל האוויר לסורים ב־13 בספטמבר 73', קצת פחות מחודש לפני פרוץ המלחמה. הפלנו לסורים 12 מטוסים, ומה יכול להיות יותר "מרתיע" מהפגנת עליונות כזאת. ההונאה באמצעות תרגילים על הגדר ידועה, זה דומה ל"תחריר 41" בקטן. ההפרדה שהתקיימה במודיעין בין הג'יהאד האסלאמי, שאותו מכים, לבין חמאס, המורתע והתאב משילות כביכול, היתה מרכיב מאוד מרכזי בהונאה של ישראל.

בתוך המבנה של יחידה 8200, לא רק הנגדת ו' חקרה וחשבה שחמאס מכין מתקפה בנוסח מה שבוצע בפועל, היה נגד נוסף, ותיק מאוד, שתמך בעמדתה. בתוך הלופים היחידתיים, ספק רב אם כל זה הגיע בכלל לאוזניו או לעיניו של מפקד היחידה י'. ראש אמ"ן והרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי אכן עשו מהפכה מדהימה במערך המודיעין, שאת פירותיה אנחנו אוכלים היום בלחימה ברצועת עזה. אלא שאמ"ן הפך למפעל לייצור מטרות, כפי שמכנים זאת אחדים. השכל שאמור לקרוא מצבים שאינם דיגיטליים, שאמור לחבר נקודות ולקשור בין תופעות בזירות שונות, אופסן במקום חם ולח מדי.