המתנחלים לוחמים בחזית, וצבא האליטות תוקף אותם מהעורף

בנו של ראש מועצת קריית ארבע אליהו ליבמן נמצא כנראה בין החטופים. ליבמן מתנגד לעסקאות שחרור חטופים שכוללות בתמורה שחרור מחבלים רוצחים. כך אמר לזאב קם בראיון ברשת ב' לפני קרוב לחודש. "אני לא ישן בלילה שלוש פעמים - פעם אחת בגלל שחטפו לי את הבן, פעם שנייה שכל המשפחה שלי מגויסת בצו 8, ופעם שלישית שעולה בדעתם של אנשים לשחרר מחבלים שרצחו יהודים. המחבלים האלה ירצחו יהודים. אין מצפון? אין מוסר?" עד כמה שידוע, לא כלולים בעסקה הנוכחית מחבלים מהסוג שמתאר ליבמן. אבל מה שחשוב מבחינה ציבורית זה שקולו מושתק. יחד עם משפחות רבות של חטופים שלא זורמות עם "קמפיין החטופים", שיוצר ניגוד אינטרסים חריף בחברה הישראלית בין שחרור חטופים שהוא יעד אנושי עליון, לבין שחרור עם ישראל והעולם מקיומו של ארגון טרור דאעשי על סף דלתנו, שחייב להיות מפורק ומושמד.

"לצערי, אני רוצה לפוצץ את הבלון. חשוב שעם ישראל ישמע וגם זרועות הביטחון. חטפו אותנו פעמיים", קונן ליבמן. "פעם אחת חטפו לנו את הילדים ובפעם השנייה חוטפים לנו את הקול... אנחנו עשרות משפחות שחושבות אחרת, מעלימים אותנו ולא מביאים את הדעה שלנו לידי ביטוי... אנחנו רוצים את היקירים שלנו וגם את עם ישראל".

זאת המלחמה הראשונה שמבליטה בבירור את מקומם של הדתיים הלאומיים, ובייחוד את המתנחלים במעמדם החדש. המעמד החלוצי המשרת המוביל. רואים את זה במפקדים ובמספרם הרב של הנופלים. אבל השכבה הכל כך חיונית הזאת להמשך קיום המדינה מוצאת את עצמה בנקודת המשבר הלאומית הזאת עם ייצוג פוליטי חלש. חזק מספרית, אבל בעל יכולת נמוכה ביותר לקיים תקשורת עם שאר חלקיו של העם ועם הממסדים. אבל זאת חצי צרה. מולם ומול אוכלוסיית מצביעי הליכוד, ניצבים עדיין אותם כוחות פעילים ומוכשרים מבחינה ארגונית, שניתן לכנות אותם "המחוברים". הם באמת סוג של תוכנית טלוויזיה שיש לה כסף ורייטינג ומשרדים וקשרים.

הכי מייצג אותם אהוד ברק. הראיון הזחוח שנתן לכריסטיאן אמאנפור ב־CNN מבטא את מקומו ביקום. הוא מחובר מאוד לתקשורת הבינלאומית ולתאגידים עסקיים בינלאומיים, החברה הישראלית נראית לו כמשחק דמקה, ובהיסח הדעת או בכוונה הוא קופץ כמו ילד מופרע להרוס את ארמון החול התדמיתי שישראל בונה מול מכונת ההשמדה התעמולתית שמנהל חמאס, בשיתוף ה"ניו יורק טיימס", האוניברסיטאות היוקרתיות והממשל הדמוקרטי. מסוכנים יותר מהראיון ב־CNN אלו הראיונות שבהם ברק חוזר שוב ושוב על הצורך בחזרה לפתרון המדיני של חלוקה לשתי מדינות, כלומר הקמת מדינה פלשתינית. שותפיו בתנועת המחאה, לפני שהפכה לתנועת הקמפיינים השונים תוך כדי המלחמה, מדברים על מדינה מחוברת יחדיו בסגנון בלינקן, הגדה המערבית ורצועת עזה.
העובדה שהאנשים האלה עדיין מפעילים מנופי השפעה כל כך חזקים על הממשלה כשלרשותם שני נציגים, גנץ ואיזנקוט, לעומת השתקת הקולות של הימין החלוצי, נקרא לזה, מדאיגה.

ד"ר אלי צור, חבר קיבוץ זיקים, אחד ההיסטוריונים הרשמיים של מפ"ם, אמר בכנס של חוקרים והיסטוריונים של הקיבוץ בתחילת החודש, כי "מה שצריך כדי להציל את המדינה זה לסלק את החבורה של הציונות הדתית... אוקיי. לסלק את החרד"לניקים מגוף המדינה. להוציא אותם מהווריד, שהם שותים את כל אוצר המדינה ומעבירים למגזרים שונים; ולמעשה לחסל אותם פוליטית. אם ניכשל, לא חשוב איך תיגמר המלחמה הזאת, המדינה נגמרה".

מפ"ם כבר מזמן לא קיימת, אבל עובדה שאלי צור (מחבר "נופי האשליה") מרגיש שאפשר להציב מטרה ושיש מי שייאבק עליה. לפני כתשעה חודשים, באירוע השקה של ספר על אחת מדמויות העבר של התנועה הקיבוצית, אמר צור כי בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים מפ"ם היתה כמו סמוטריץ' היום. כלומר, היא היתה אליטה שותפה בשלטון, בניה מילאו את היחידות הקרביות מלמטה עד למעלה, והיא היתה לאומנית והתיישבותית. התופעה המעניינת היא, שהיא כבר מזמן לא קיימת ככוח מפלגתי וכאליטה משרתת מובילה; אבל התפיסות שמחברות בין אודי אדיב לאודי ברק, כפי שכתב רן אדליסט, נמצאות עדיין בעמדות הכרעה.

עזה כמוות

נתניהו דגל במשנה הבן־גוריוניסטית של רתיעה מכניסה לרצועת עזה. לאחר המכה של 7 באוקטובר הוא השתלט על האירוע, החזיר את הצבא למקומו החוקי - והסתער

בעבר, לפני שהפכה רצועת עזה למעוז של אימה צפון־קוריאנית חדורה אידיאולוגיה אסלאמונאצית, היתה עזה נושא ביטחוני כמעט רגיל מלווה זיכרונות פולקלוריסטיים. פרופ' אברהם וולפנזון, שהיה מקורב לדוד בן־גוריון, סיפר שבכל פעם שבן־גוריון היה נפגש עם משה דיין, מייד לאחר ה"שלום משה", היתה באה השאלה: "נו משה, אתה עדיין חושב שצריך לכבוש את עזה?" אל"מ צבי אל־פלג המנוח שמר אצלו בארכיון הפרטי פקודת הכנה לאירוע חגיגי עם נכבדי עזה בראשות רשאד א־שאווה, שבמרכזו קונצרט של תזמורת סימפונית כלשהי בניצוחו של שלום רונלי־ריקליס. אל־פלג שימש ב־1957-1956 מושל העיר עזה, לאחר כיבושה במבצע קדש. גם עשרות שנים אחרי הנסיגה הראשונה מעזה ב־57', הוא זכר את מילותיו בנות האלמוות של א־שאווה: "סאוונה חפלה ואעתונה לנו בפלה" (עשו לנו חפלה וחילקו בפלה).

בנימין נתניהו שייך כנראה למחנה בן־גוריון ברתיעתו מהסתבכות בעזה, אותה עזה שהפכה בכייה לדורות מאז 48'. הדעות בין המומחים חלוקות: האם חמאס רצה במתכוון ליצור פרובוקציה בסדר גודל כזה שיכריח את ישראל להיכנס קרקעית לרצועת עזה, או ההפך: שחמאס הופתע מהפעולה הצבאית הרחבה נגדו? ההיסטוריון הבריטי הגדול ניל פרגוסון חושב שחמאס אכן התכוון למשוך אותנו פנימה. תא"ל בדימוס יוסי קופרווסר מעריך שחמאס הופתע מעוצמת התגובה של ישראל ומהנכונות שלה להטיל את כוחות צה"ל לפעולה רחבה בשטח האויב כדי להשמידו. זה גם מה שאמר לי מח"ט 14 טל אלקובי. שהאויב לא ציפה לפעולה צבאית בעוצמות כאלה, לכן הוא מותש וצה"ל חותך בו בשיטתיות ומפרק אותו בכל מעוזיו.

ההיגיון של לא להישאב לעזה ולא להסתבך שם, לפי פרגוסון, היה בסך הכל נכון במצב של עימות נורמלי בקווים ידועים כפי שהכרנו מאז ההתנתקות ב־2005. וגם אם, בסופו של דבר, היתה מובנית בהיגיון הזה טעות, אפשר להבין אותה.

ראש הממשלה בסופו של דבר כן הצליח להשתלט על האירוע, ולמגינת ליבם של רבים, הוא חטף את הצבא בחזרה למקומו החוקי: ככפוף למרות הממשלה. לא לבג"ץ, לא ליועצת המשפטית, לא לארגוני מחאה ולתקשורת מסוימת. היום הרבה דברים נראים מובנים מאליהם. כולל אפילו ההכרזה ב־7 באוקטובר כי ישראל נמצאת במלחמה, ולאחר מכן החלטות הממשלה והכנסת בנושא ה"מלחמה" ומטרותיה. מלחמת לבנון השנייה לא הוכרה בכלל על ידי ממשלת אולמרט כ"מלחמה", והנשיא הרצוג בתפקידו דאז כשר הרווחה מכיר את הבעיות והצרות שנגרמו לציבור ולעורף בכלל בגלל היעדר המסגרות החוקתיות להסדרת לבנון 2. לאחר מכן ההחלטה על גיוס מילואים נרחב, שיצר תנופת גיוס והתגייסות אזרחית חסרת תקדים.

בעוד פניו של בני גנץ בעיקר לתקשורת פנים עם פזילות פוליטיות, רק נתניהו היה מסוגל לתחזק בליץ של ראיונות בתקשורת הבינלאומית ומפגשים חשובים עם מנהיגי המדינות בעולם. בנושא הזה הוא דווקא הצליח במינויים הלא תמיד מוצלחים שלו. הכוונה לאלי כהן ולרון דרמר. כל מפעל התעמולה של ישראל, עם כל הסרבול שלו ולעיתים אי־הנוחות, עשה דבר אחד מכריע: העובדה שאתה מוכן להסתער, גורמת לידידיך הפוטנציאליים באמריקה, בבריטניה וברחבי אירופה להסתער אחריך ולהשיב אש. נכון שנקודת ההתחלה האסונית של 7 באוקטובר העניקה לישראל אשראי, אבל צריך לדעת להפוך את האשראי להשקעות. מבחינה פוליטית, מישהו ברמה המדינית הגבוהה ייאלץ להוביל את ההתנגדות של הרוב הישראלי למודל המדיני המסוכן, שמזכיר המדינה והנשיא ביידן תופרים לנו. מעניין מי זה יהיה, כי גנץ, לפיד והתקשורת חושבים למסור את המפתחות לרשות הפלשתינית "המשופרת". מה זה משופרת? כזו שמכחישה את טבח 7 באוקטובר אבל הממשל האמריקני מודיע בשמה שהכל בסדר, הפוסט נמחק.

ונתניהו גם הוכיח שהוא יודע להסתגל לשינוי קיצוני במצב, ולאחר מבצע נרחב וממושך של אש מהאוויר הוביל להחלטה הקשה להיכנס למבצע קרקעי לצורך מימוש מטרות המלחמה, וזאת כאשר בידי חמאס כ־240 חטופים ואיש לא יודע מה זה אומר לגבי גורלם, והאמריקנים מנסים בכל דרך לעצור את המבצע הקרקעי. החלטה בסדר גודל בן־גוריוני, כפי ששמעתי מאלוף במילואים. אחת הבעיות לאחר המלחמה תהיה כיצד להשתחרר מהתלות הכפויה באמריקנים.

האנטישמיות אותה אנטישמיות

תכנים אסלאמיסטיים ואנטי־ציוניים שנכנסו לבתי הספר ולאוניברסיטאות במערב, נותנים כעת אותותיהם ועלולים להיות איום על העולם הדמוקרטי כולו

בראיון לפני כשבוע וחצי עם ג'ון אנדרסון האוסטרלי, אמר פרופ' ניל פרגוסון כמה דברים על הצעירים במערב ועל המצב באקדמיה: "בולט מאוד, אם אתה בודק את הסקרים שנעשו בארה"ב או בבריטניה, שיש פער דורי ברור: אנשים מבוגרים יותר מזדהים מאוד עם ישראל; ואילו צעירים אוהדים את הפלשתינים. הצעירים יותר, בגילי 18 עד 24, מאוד חזק נגד ישראל. אפשר לראות זאת בהפגנות המחאה של התומכים בפלשתינים. הם נראים צעירים מאוד ויש לכך סיבה טובה. זו נקודה שאנחנו מדגישים כבר שנים: באוניברסיטאות וגם בבתי ספר תיכוניים היתה הסתננות שיטתית של תועמלנים. אלה חדורים אסלאמיזם ואנטי־ציונות. אנחנו קוצרים עכשיו את הפירות, כתוצאה מזה שהרשינו להסתננות הזאת של אסלאמיסטים ואנשי שמאל רדיקליים למוסדות להשכלה גבוהה להתרחש. זה ההסבר הטוב ביותר לתופעה".

אבל התעמולה האנטי־מערבית הזאת נקלטה בעיקר בזכות המיקוד בנושא הפלשתיני והאנטי־ישראלי. סטפן פוסוני, אחד האסטרטגים של המלחמה הקרה, זיהה שהאנטישמיות היא האמצעי היעיל ביותר להחלשת החברות הדמוקרטיות מבפנים. בספרו "להעיר את הענק" הוא כותב בהרחבה שאחד מאמצעי ההתגוננות החשובים, ממש כמו טילים נגד טילים, הוא ההכרח להילחם עד חורמה באנטישמיות בחברה האמריקנית - כדי לנצח במלחמה הקרה. הוא כתב את זה בתחילת שנות ה־70. ב־7 באוקטובר נחשף שהתעמולה האנטישמית היעילה ביותר היא רצח יהודים. "מופע ראווה של יהודים מתים עדיין תורם יותר לליבוי האנטישמיות מאשר לריסונה", כתב השבוע סיימון שאמה, כולו יגון וייסורים אמיתיים, בניגוד חריף לפרידמנים ולברטובים.

מודיעין שלום

יש מצב שמחבל לאורך השנים פעם אחר פעם בעבודת המודיעין, והוא נכון גם לגבי ראשי אמ"ן בשנים האחרונות: הזליגה בין איסוף מידע להכתבת מדיניות

האלוף המנוח יהושפט הרכבי תיאר בספרו "המודיעין כמוסד ממלכתי" מצבים שבחלקם מכסים את יחסי הקברניט (ראש הממשלה, שר הביטחון או הרמטכ"ל) עם ראשי המודיעין. המצב שבו קצין מודיעין בכיר כמו תא"ל עמית סער משגר מכתבים לראש הממשלה עם הערכה מסוימת לגבי התגברות הסכנה למלחמה, מתואר כך אצל הרכבי: "המנהל של המודיעין צריך להביא בחשבון הבדל זה (בין הערכת המפקד להערכת המודיעין), ולא להיפגע כאילו השר שלו או מפקדו לא קיבל את הערכתו. לעיתים הוא מקבלה, אך אינו יכול להרשות לעצמו לבטאה".

לעומת זה, יש מצב שמחבל לאורך השנים פעם אחר פעם בעבודת המודיעין, והוא נכון גם לגבי ראשי אמ"ן בשנים האחרונות. הרכבי דן בסוגיית המעורבות של המודיעין ביוזמות ובפעולות מדיניות. "המאמץ המודיעיני למצות ידיעות למודיעין כבד דיו מכדי שיוטל על הארגון גם המאמץ למצות מודיעין למדיניות", כתב הרכבי. למשל, חמאס רוצה משילות ושיפור המצב הכלכלי, בואו נעשה משהו לטובתם. "עצם עיבוד קווי מדיניות עלול להוריד את המודיעין ממסלול עבודתו התקין, עובדיו עלולים להימשך לתכנון המדיני כשדה פעולה מושך, ובצורה זו תיפגע עבודת המודיעין". המודיעין השקיע הון מקצועי בתפיסה מסוימת. זה הקרין גם על הדרג המבצעי בשטח. הקצינים כחלק מהאליטה הישראלית נמשכו לפתרונות טכנולוגיים ומשפטיים. לערב את החייל שבסוף לוחץ על ההדק כמה שפחות. מערכות דיגיטליות אוטומטיות משלימות פערים.