שנים לא הקשבנו לדוברי חמאס - אולי לפחות עכשיו נקשיב לדוברי הרש״פ

לאמריקנים יש תזה. בשבועות האחרונים, לצד הגב והסיוע חסר התקדים שהם מעניקים לישראל במערכה מול עזה, הם משתפים את ראש הממשלה וכמה משריו הבכירים בתוכנית שלהם: אחרי שחמאס יובס, מייד או בהדרגה, ה"גוד גייז" מהרשות הפלשתינית - ייתכן שבסיוע גורמים ערביים מתונים אחרים - ייטלו את המושכות לידיהם גם ברצועה. זה יבוא לצד חתירה נמרצת ליישום "פתרון שתי המדינות", ופשרה מרחיקת לכת שישראל תידרש לה בגזרת יו"ש. האמריקנים חשים שאחרי כל מה שעשו למענה, ישראל "חייבת להם את זה". שאחרי ה"מקל" שהפלשתינים בעזה קיבלו על הראש, ובצדק, צריך להגיע זמנו של ה"גזר" - מדינה פלשתינית לפלשתינים האחרים, ה"טובים" או ה"פחות גרועים", ביו"ש. הם מוכנים להשקיע בכך הרבה מאוד כסף. מיליארדים.

יש לנאיביות האמריקנית הזאת הרבה מאוד היבטים והשלכות, שלובנו שנים ארוכות בוויכוח האינסופי בתוך ישראל ומחוצה לה, בין שוללי המדינה הפלשתינית למצדדים בה. אבל עוד הרבה לפני הוויכוח ההיסטורי ההוא, התזה האמריקנית לוקה בכשל מקדמי בסיסי מרכזי. הנחת היסוד של האמריקנים, שביהודה ושומרון נמצאים ה"גוד גייז" או שחמאס לא מייצג את רוב הפלשתינים - כפי שאומר הנשיא ביידן עצמו - פשוט לא מתכתבת עם המציאות.

למען האמת, היא לא התכתבה עם המציאות עוד לפני המלחמה, והיא לא מתכתבת עימה אף ביתר שאת אחרי פרוץ המלחמה. יותר מ־1,000 פיגועים, ביניהם כאלו קשים מאוד, שתכננו הן חמאס והן ארגוני טרור נוספים, סוכלו על ידי צה"ל ושב"כ בתחומי יו"ש בשנים האחרונות, במחוזות ה"גוד גייז" - ג'נין, חברון, שכם, טולכרם, אזור השומרון ונפות נוספות. עשרות מהם היו עלולים להסתיים במעשי טבח של ממש, אם כי לא בהיקפים של הטבח בעוטף. עשרות רבות של פיגועים, חלקם קשים, סוכלו על ידי צה"ל מאז פרצה המלחמה. 1,000 אנשי חמאס נעצרו ביו"ש רק בשלושת השבועות האחרונים. יותר מ־125 מחבלים נהרגו שם.

הניסיון של חמאס להבעיר אש גם ביו"ש לא מתנהל על דף חלק. מאז תחילת המלחמה, והטבח שביצעו הנאצים החדשים מחמאס בתושבי העוטף, הולכים ומתרבים גילויי התמיכה וההזדהות בקרב הפלשתינים ביו"ש עם הטבח ועם הלחימה שחמאס־עזה מנהל מול ישראל. התמיכה וההזדהות מגיעות הן מרמת ההנהגה של פת"ח, יריבו הגדול של חמאס, והן מהשטח - בהפגנות, בצעדות תמיכה ובביטויי הזדהות רבים מספור ברשתות החברתיות.

על המגמה הזאת מדווחים גופים אזרחיים שעוקבים אחר הנעשה ברש"פ, החל מ"מבט לתקשורת פלשתינית" ו"ממרי" הוותיקים וכלה ב"הקול היהודי" ו"ברגבים" החדשים יותר בתחום, לצד גופי מעקב מדינתיים וגורמי הערכה. היא תואמת תוצאות של עשרות סקרי דעת קהל שנערכו עוד לפני הטבח. כולם מעידים על תמיכה רחבה, ואף על רוב לחמאס, בקרב האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש. אבו מאזן יודע היטב מדוע הוא מטרפד כבר שנים ארוכות קיום של בחירות דמוקרטיות ברש"פ. היו"ר חש היטב את דופק האוכלוסייה, בפרט עתה, בזמן מלחמה, אפילו במעוזו שלו, רמאללה.

רק לפני שבוע, ביום שישי שעבר, צעדו שם אלפים בקריאות קצובות, כשהם חוזרים בגרונות ניחרים אחר מוביל ההפגנה: "מי שיש לו נשק / ומחביא אותו לחתונות / או שיירה ביהודי / או שייתן אותו לחמאס". בימי שגרה, כוחותיו של אבו מאזן היו מפזרים ביריות הפגנה מעין זו, אבל לא היום. גם בסלפית שבשומרון (שלושה ק"מ מדרום לאריאל), לא הרחק מבית החולים על שם יאסר ערפאת, התקיימה בשבת שעברה הלוויה שבה הצדיעו המלווים בקריאות קצובות ללא אחר מאשר דובר חמאס אבו עוביידה, הלוא הוא חד'יפה כחלות, שצה"ל חשף רק לפני ימים אחדים את שמו האמיתי. בכפר א־סאוויה שבנפת שכם, בהלוויה אחרת של הרוג מקומי, הונפו דגלי חמאס, בעוד הקהל שואג שוב ושוב: "אנו אנשי מוחמד דף". בשכם ובחברון התקיימו בימי שישי האחרונים צעדות שבהן הונפו זה לצד זה דגלי אש"ף ודגלי חמאס.

צלבי קרס בחווארה

המראות ברשתות החברתיות קשים לא פעם אף יותר. בטלגרם המרכזי של חווארה הוקרנו שוב ושוב תמונות של צלבי קרס, שצוירו על קירות בכפר כהזדהות עם חמאס. בסרטון נוסף שם נראה המון עזתי דורך על גופה של חייל צה"ל, ייתכן שאחד מהחטופים, ואחר כך מוודא הריגה באמצעות ירי בראשו. בחווארה, בביר זית ובסילואד פרסמו עסקים מקומיים (בית מאפה, מפעל להלבשה תחתונה ופיצרייה) תמונות ממוצריהם ועליהם צילומי חטופים, לעיתים זקנה, לעיתים נערה. בטלגרם שהזדהה כטלגרם של קוסרה (בסמוך לשילה), אלמונים פיזרו אמוג'ים חייכנים על צילומים קשים מהטבח בעוטף, ובטלגרם של שכם הבטיחו אלמונים "לשתות ליהודים את הדם ולאכול את גולגולותיהם". "עוד תתגעגעו להיטלר", כך נכתב שם, במילים אלה ממש.

התמיכה בחמאס במחוזות שמייעדים האמריקנים למדינה פלשתינית נמשכת, אפילו בזמן שרקטות שמשוגרות בעזה נופלות בטעות עליהם. כך קרה בסמוך לכפר יעבד שבנפת ג'נין, ובמחנה הפליטים עאידה שמצפון לבית לחם. בשני המקומות הללו חגגו ילדים, צעירים, נשים וגברים עם שברים ורסיסים של הרקטות, במעגלי שמחה ובקריאות הסתה נגד ישראל ותמיכה בחמאס (תיעוד: ערוץ "אבו עלי אקספרס").

ויש עוד: זוכרים את ארגון סמידון, שבני גנץ כשר ביטחון הכריז עליו כארגון טרור והוציא אותו מחוץ לחוק? זוכרים את הביקורת הקשה שספג בארה"ב ובאירופה על הצעד הזה? עיתון "הארץ" אף כתב אז שסמידון הוא "ארגון שכל חברה דמוקרטית היתה מתגאה בו". אז זהו, שלא בדיוק. סמידון, כמו ארגונים נוספים בארץ ה"גוד גייז" שהאמריקנים בונים עליה לעתיד הלא רחוק, הפציר השבוע בתומכיו לתמוך ב"מבול אל־אקצא" ובהתנגדות של חמאס (המידע באדיבות העיתונאי ישי פרידמן).

אלחנן גרונר, מהמייסדים ומהעורכים של "הקול היהודי", שלצד אנשי "רגבים" ריכז חלק ניכר מהמידע על התנהלות השטח ברש"פ, סומן על ידי התקשורת בימי שגרה כ"ימין קיצוני", אך רמת האמינות של החומרים שגרונר וחבריו מפרסמים כבר חודשים רבים היא גבוהה. הם אף סיפקו לרשויות קצות חוט, ולעיתים אף חומר מרשיע של ממש בנוגע להסתה קשה, הן בתחומי הרש"פ והן בקרב ערביי ישראל.

גרונר לא מופתע ממה שמתרחש ברש"פ. "הזיכרון שלנו קצר", הוא אומר, "שוטרים פלשתינים הרי השתתפו בלינץ' המפורסם בחיילי צה"ל ברמאללה והוציאו את אבריהם הפנימיים, בדיוק באותה האכזריות של חמאס־עזה. גם הטבח בבני משפחת פוגל בוצע על ידי ערבים שאינם מחמאס, מהכפר עוורתא, וכך עוד פיגועים, אכזריים יותר או פחות". "הניחו לרגע בצד את עמדותינו", מבקשים ב"הקול היהודי", "התנתקו לרגע מעמדותיכם, ופשוט הקשיבו למה שהפלשתינים ברש"פ אומרים בימים אלה. קחו את דבריהם ברצינות. כבר שילמנו במספיק דם על הזלזול בחמאס, בדבריו ובדובריו".

אברהם בנימין, מנהל מחלקת מדיניות ב"רגבים", שהיה שותף לעבודת האיסוף והתיעוד שביצע "הקול היהודי", מציע אף הוא לא לשגות באשליות ולא להניח שהרש"פ שונה במטרותיה מחמאס. בנימין מזכיר את מערכת החינוך הפלשתינית, ש"יוצקת כבר שנים תוכני הסתה שמצמיחים רוצחים, ושמלמדת אותם לשנוא ולראות ביהודי תת־אנוש". מחבלי פת"ח, הוא מגלה, השתתפו בטבח ובביזה. לצד גרונר, הוא חושף צילומים של סמלי פת"ח על בגדיהם של כמה מהטובחים בעוטף ("פת"ח־עזה", פלג שמתנגד לאבו מאזן; נ"ש).

"לימדנו אותם לקח בעזה"

חומרים רבים ומגוונים אף יותר מלוקטים בימים אלה על ידי חוקרי "מבט לתקשורת פלשתינית", ובראשם ד"ר איתמר מרכוס. אלה מלמדים שלא רק הרחוב ביו"ש תומך בחמאס ומזדהה עם הטבח. ביטויי תמיכה והזדהות נרשמים גם בצמרת פת"ח, ולכל רוחב שדרת ההנהגה של הארגון, שבראשו עומד, כידוע, יו"ר הרש"פ אבו מאזן. אפילו בסביבתו הקרובה של היו"ר - שעד לרגע זה לא גינה בצורה נחרצת את הטבח בעוטף, ומתפתל סביב הודעות, הכחשות, מחיקות והודעות פרווה מאוזנות שמגנות אלימות מכל צד - אפילו שם יש הזדהות ואהדה עם טבח 7 באוקטובר. למשפחת המתפתלים שלא מגנים שייך גם ראש הממשלה של אבו מאזן, מוחמד אשתייה, שעד לרגע זה לא גינה. "מה שהיה אתמול היה אתמול", הוא אמר בראיון עיתונאי, "ישראל אשמה במצב. צריך להתרכז בהרוגים הפלשתינים".

מקורב אחר של אבו מאזן, מחמוד אל־הבאש, יועצו לענייני דת ולשעבר שר הדתות של הרש"פ, שכיום עומד בראש בתי הדין השרעיים ברשות, מבהיר שהפלשתינים בגדה "עומדים לצד אחיהם בעזה", "מכיוון שהם מקור לגאווה, להרואיות ולכבוד לעם הפלשתיני". אל־הבאש, שימו לב, מכנה את הטבח "הגנה עצמית". "ישראל", לדבריו, "היא התוקפן, בעוד הפלשתינים מגינים על עצמם... אנו הקורבנות של האגרסיביות ושל הטרור... ולנו הזכות להשתמש בכל צורות ההגנה העצמית כפי שמעוגן בחוק הבינלאומי... מה שאנו עושים אינו יותר מהגנה עצמית מול טרור ישראלי".

דברי אל־הבאש מתכתבים עם אחד מהשידורים הראשונים של טלוויזיית הרש"פ, מייד לאחר הטבח. גם שם האירוע כונה "הגנה עצמית". השדרן באותו השידור אף הכביר מילים, והכריז בטון מגויס ומלא פאתוס: "היום העם הפלשתיני אמר את דברו, וההתנגדות הגיבה".

מינוי נוסף של אבו מאזן, המופתי של ירושלים שייח' מוחמד חוסיין, שלח לפני שבוע, בדרשת יום השישי שלו בהר הבית, "ברכות ל'מראבטין' שם בעזה". מואייד שעבאן, השר למאבק בגדר ובהתנחלויות מטעם הרש"פ, הסית במהלך הלוויית שני מחבלים בטולכרם, ודיבר על "השאהידים הנשגבים מכולם" ועל "מה שנדרש עתה: אחדות בשטח ולחימה בסמטאות של כל מחנה פליטים ובכל שטח במולדת". "היום", בישר הערוץ הרשמי של הרש"פ ב־7 באוקטובר, "עזה הנחיתה מכה שהכיבוש לא ישכח... היום קמנו מאוחדים".

בכירי פת"ח רבים ממקומות שונים ביו"ש מדברים עתה, כאמור, באותה הרוח: חסן דראגמה, חבר פת"ח בכיר בטובאס, מכנה את ישראל "האויב הציוני", ומביע סיפוק מכך שהצבא שכונה "בלתי מנוצח" התגלה, לדבריו, כחלש במיוחד. מחמוד צואפטה, מזכיר פת"ח בטובאס, "מחזק את כל הידיים שלימדו את הכיבוש שיעור אחר שיעור. הכיבוש הזה", הוא מתרשם, "חלש יותר מקורי עכביש, וסופו שיובס. על כן, יש לצופף יותר את השורות ולהנחית יותר מהלומות על הכיבוש, שהוא האויב המרכזי".

עמיתו איאד ג'ראד, מזכיר תנועת פת"ח בטולכרם, מבהיר: "אנו עומדים לצד אחינו בעזה, כי הם מקור לגאווה, לגבורה ולכבוד לעם הפלשתיני". "כל האויבים התאחדו נגדנו", הוא מציין, ומונה בהם את "האמריקנים, הבריטים, הצרפתים והגרמנים". "כל המערב מנסה להציל את הישות היריבה, אבל אנחנו, העם הפלשתיני, לימדנו אותם לקח בעזה, בגדה, בירושלים, בשטחי 48' ובפזורה (הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ ודף הפייסבוק של פת"ח, סניף טולכרם).

"בוקר של שמחה"

ראפת עליאן, כיום בכיר בפת"ח ולשעבר דובר פת"ח בירושלים, מכנה אף הוא את הטבח "פעולה הרואית". עליאן רואה בו "תוצאה טבעית של ההטיה הבינלאומית לטובת ישראל. לפלשתיני לא נותרה ברירה. לא היתה לו אופציה פרט לאופציית ההתנגדות".

אפילו השרה הפלשתינית לשעבר חנאן עשראווי, בעלת הגינונים הדיפלומטיים, האישה הראשונה שנבחרה למועצה המחוקקת הפלשתינית, מתכחשת למציאות, מגוננת על ארגון הטרור שביצע טבח ופוטרת כ"שטויות" את התיעוד והצילומים שהוכיחו עריפת ראשים ומעשי אונס. "חמאס אינו דאעש", היא טוענת. "אני לא תומכת חמאס", היא מדגישה, אך מציינת כי "מדובר לפחות ב־%30 מהאוכלוסייה". מכחישן נוסף של המציאות הוא חוסאם זומלוט, מבכירי הדיפלומטים של הרש"פ. זומלוט קובע - בהתייחס לגיבוי שהנשיא ביידן נתן למידע הישראלי המדויק, בפרשת פגיעת הטיל של הג'יהאד האסלאמי בבית החולים בעזה - ש"הנשיא האמריקני הוא שקרן".

וישנו גם ג'אמל אל־חאויל. תכירו. חבר מועצת פת"ח, שמשוכנע כי "אללה חפץ שנראה בגדה תמונות דומות לאלה שראינו בעזה... אנו צריכים לחזור לפתרון של מדינה אחת, בין הנהר לים", הוא ממליץ. "הכיבוש יופתע מאוד גם בגדה", מעריך אל־חאויל, ומייחל: "היינו רוצים שמשהו דומה למה שקרה בעזה יתפתח בגדה". אל־חאויל מבקש לשוב לימי כוח 17 של ערפאת (שהיה מעורב בטרור; נ"ש), "להלום ולהתייצב לצד הכבוד והזהות הלאומית".

בניגוד לאל־חאויל, עבד אל־רחמן אבו אל־רב, חבר סניף פת"ח בג'נין, לא מסתפק בהבעת תקווה ו"מעביר מסר חד, בשם תנועת פת"ח במחוז ג'נין, לכל אחינו ולכל בני העם הפלשתיני, שהם מוכרחים לפעול ולהשתתף בסיפור הגבורה הזה". הוא אף הבהיר מייד לאחר הטבח, לאנשיו ולאנשי העם הפלשתיני, שזה "בוקר של ניצחון, בוקר של שמחה, בוקר של גאווה. אנו מבקשים מהאל שישלח ברכה לשאהידים הגיבורים שלנו בעזה".

ולכל "הטוב" הזה שמתרחש במחוזות ה"גוד גייז", שבהם "יש פלשתינים אחרים שאינם חמאס", שעימם אמריקה רוצה לעשות עסקים למען ישראל, מתלווה גם ויזואליה בוטה וקשה. פת"ח בית לחם, למשל, העלה לטלגרם שלו צילום של עכבר מפוחד, שרוע על גבו על גבי מגן דוד, כשארבע רגליו ולשונו רוטטות מפחד מנעל צבאית שחורה, שמתקרבת אליו ומאיימת למחוץ ולדרוס אותו.

באירוע רשת מבחיל אחר, פלשתינים מיו"ש משתפים סרטון קצר שהעלתה סוכנות הידיעות העזתית "שהאב", ששייכת ל"רשת אל־אקצא". הכוכב של הסרטון הזה (שתועד על ידי אחד מתחקירני "עד כאן") הוא נשר או עיט, שמזכיר מעט את עיט הרייך. הציפור הגדולה ניצבת במרומי סלע תלול. בתחתית אחת מכנפיה נכתב "עזה", ובתחתית הכנף האחרת "הגדה". בין לבין נשמעים קולות ירי ומוצגות תמונות מפיגועי טרור. העיט פורש עתה את כנפיו, מרחף עד מעל למסגד אל־אקצא, ושם הוא נועץ את טפריו בעיניה של ציפור, שהן שני מגיני דוד. הכתובית שנועלת את הסרטון עם סיום התקיפה הזאת היא: "כדי לשבור ולהביס את האויב - עזה זקוקה לך. הוי, הגדה".

יש בסרטון הזה כמעט את כל הסיפור שאנו, כיהודים, חווים כעת, לפחות אסוציאטיבית, לפחות אצלי: התקיפה של העיט דמוי עיט הרייך משולה לפעולות הנאצים מחמאס לפני שלושה שבועות. נעיצת טפריו של העיט בעיני המגן־דוד של הציפור האויב מקפיצה מיידית בזיכרוני את מפלצות חמאס, שעקרו - כך במציאות - את עיניהם של שני ילדים יהודים, רכים בשנים, מול הוריהם המבועתים. כל הארבעה הוצאו אחר כך להורג. גם השילוב של אל־אקצא בסרטון ממחיש עד כמה מרכזית היתה ההסתה, לא רק ברש"פ, אלא גם במחוזות חמאס, באמצעות שקרי "אל־אקצא בסכנה".

"גם מלחמה למען אללה"

העובדה שתושבי הרש"פ חוגגים על הוויזואליה הזאת ודומות לה, לצד נאומי מנהיג פת"ח, גילויי אהדה רבים לטבח ברחוב הפלשתיני וניהול מערכת חינוך שמאדירה טרור ומחנכת לאורם של "שאהידים" ו"ג'יהאד", היא מצד אחד בלתי מתקבלת על הדעת, ומנגד חיונית לכל מי שמבקש להבין עם מי באמת יש לנו עסק. לימוד החומרים הקשים האלה, שבימים אלה היתה להם עדנה מחודשת - יש רבים נוספים - אולי יחסוך מאיתנו קונספציה אווילית נוספת, הפעם בנוגע לרשות הפלשתינית וליו"ש.

איתמר מרכוס, המייסד והמנכ"ל של "מבט לתקשורת פלשתינית" כבר 27 שנה, סיכם השבוע את מה שראו עיניו ושמעו אוזניו, מידע ותיעוד שרק מעט מהם הבאנו כאן: "בשלב הראשון השמחה שם היתה עצומה. התחושה היתה שחמאס הגשים חלום שברש"פ רק פנטזו עליו. אתה עד שוב ושוב לשימוש במילים 'שמחה', 'גאווה' ו'הרואי'. רוב החוגגים לא מזכירים את המילה 'חמאס', כי זה האויב הפוליטי שלהם. התמיכה וההזדהות הן עם המעשה עצמו, עם הטבח. הם מחבקים את המעשים, כפי שהם מחבקים מחבלים מכל הפלגים, גם מחמאס. כפי שהם העבירו, ומעבירים וימשיכו להעביר לרוצחים או למשפחותיהם מענקים תמורת כל יהודי שרצחו, ועל כל שנה שבה הם יושבים בכלא. כן, גם לטובחים של 7 באוקטובר".

רק אחרי כמה ימים, מספר מרכוס, "כשהתברר לפלשתינים ביו"ש עד כמה עוצמתית וחזקה התגובה של צה"ל, התווסף לחגיגות הנרטיב של 'הקורבן', שסובל סבל נוראי ממעשי 'הטבח' של ישראל. היו עוד שני מוטיבים חשובים, שעולים מהתיעוד הרב שצברנו. ראשית, שזו גם מלחמה למען אללה. הפלשתינים הם היום לא פחות, ואולי יותר, מוסלמים דתיים מאשר פלשתינים. שנית, שישראל ספגה מכה קשה, אף שהיא נהנית מתמיכה של מעצמה כארה"ב ומתמיכת מדינות ידידותיות באירופה. מבחינתם זה מעצים את 'ההישג'. גם זה חוזר שוב ושוב בתיעודים שלנו".

בדצמבר 2022, סקר של המרכז הפלשתיני למדעים מדיניים העלה כי בשטחי הרש"פ, 72% מהתושבים תומכים בהקמתן של קבוצות חמושות כמו "גוב האריות", וכ־%87 מתנגדים למעצר של חברי ההתארגנויות הללו, כדי למנוע מהם לפעול נגד צה"ל. מנהל המרכז, ד"ר חליל שקאקי, ציין כי לפני כעשר שנים עמדה התמיכה בקרב הציבור הפלשתיני ברעיון שתי המדינות על 55%, ועתה היא ירדה ל־32% בלבד. חצי שנה אחר כך, בסקר שבוצע על ידי המרכז הפלשתיני למחקר ולניתוח פוליטי מרמאללה, נמצא שמנהיג חמאס איסמעיל הנייה פופולרי יותר מיו"ר הרש"פ אבו מאזן וזוכה לתמיכה של 56%, בהשוואה ל־33% בלבד לעבאס.

סקרים נוספים מהשנים האחרונות חושפים תמונת מצב דומה, ומעידים על פופולריות גוברת של חמאס גם ביו"ש, בייחוד אחרי עימותים צבאיים עם ישראל. למשל, אחרי שומר החומות ב־2021, סקר של המרכז הפלשתיני לחקר סקרים ומדיניות העלה כי 53% מהפלשתינים סבורים שחמאס הוא זה שצריך להוביל את הפלשתינים. רק 13% תמכו באבו מאזן.

אבו מאזן נגד בלפור

ד"ר עדי שורץ, עמית מחקר במכון משגב לאסטרטגיה ציונית ומחבר הספר "מלחמת זכות השיבה" (יחד עם עינת וילף), מציין אף הוא שחמאס נהנה מתמיכה נרחבת של האוכלוסייה ביו"ש. "גם 17 שנה אחרי שחמאס עלה לשלטון בעזה, ואף שהם רואים מה מתחולל ברצועה, עדיין, בגדה, הרוב הוא חמאס".

כמי שמיפה במשך שנים את גוני הגוונים של הציבור וההנהגה הפלשתיניים ביחסם לישראל, שורץ קובע כי "היחיד שגינה את הטבח באופן מפורש וברור, ואמר שזה מחריד וברברי ואסור, היה מנסור עבאס. לבד ממנו, לא היה שום מנהיג בולט ומוביל, לא מהרשות ולא מקרב ערביי ישראל, שהתנער או שהביע זעזוע מפורש וברור מהטבח".

"ייתכן", הוא אומר, "שיש כל מיני הבדלים בין פת"ח לחמאס בנוגע לדמותו הרצויה של המזרח התיכון. ברור שלחמאס, כחלק מ'האחים המוסלמים', יש אג'נדה שהיא יותר אסלאמיסטית, אבל בכל מה שקשור ליחס לישראל כמדינה יהודית - אין הבדל בין פת"ח לחמאס, ובין שניהם לבין גורמים עצמאיים אחרים ברש"פ. מבחינת כולם - אין שום לגיטימציה למדינה יהודית במרחב הזה, ואת היצירה הזאת שנקראת 'מדינת ישראל' צריך לקטוע, להשמיד ולחסל".

שורץ ממליץ לכולם "להתחיל להתייחס ברצינות למה שהפלשתינים מכל הגוונים והפלגים אומרים, ולהאמין שהם מתכוונים למה שיוצא מפיהם. אבו מאזן, למשל, הסביר בכינוס של פת"ח ברמאללה לפני כמה חודשים שהשואה התרחשה בגלל העיסוק של היהודים בכסף. הוא מתכוון לזה. כשהוא אומר שהוא מתנגד למדינה יהודית - אין צורך לפרש את זה. צריך פשוט להאמין לו שזו עמדתו.

"הוא והאוכלוסייה שלו סיפחו לעצמם ביטויים וחשיבה אנטישמיים, בשם ההתנגדות העיקשת שלהם למדינה יהודית. צריך לשים לב שהם מדברים על 75 שנות כיבוש, משמע: אלה לא גבולות 67' שהם רוצים לחזור אליהם. הם מבקשים לשוב ל־1948, לפני היות המדינה היהודית.

"שימו לב - את מי אבו מאזן תוקף?", מדגיש שורץ, "את בלפור, זה שהעניק ליהודים את ההצהרה בדבר בית לאומי. כשעינת ואני כתבנו את הספר שלנו, שמתעד את הדבקות ואת חוסר ההתפשרות של הפלשתינים על 'זכות השיבה' לתוך ישראל, חיפשנו פלשתיני אחד, אחד, שיאמר שלמדינה יהודית יש לגיטימציה להתקיים. לא מצאנו. גם הרש"פ בשום שלב לא היתה מוכנה להכיר במדינה יהודית, ובשום שלב לא היתה מוכנה לוותר על זכות השיבה".