שלב אחרי שלב: כך הישראלים ניצלו מהטבח בדגסטן

לפני חמש שנים בדיוק נכנסנו, האלוף (מיל') עוזי דיין ואנוכי, אל אולם הכנסים הצנוע במחצ'קלה, בירת דגסטן. הבטנו בקהל שהובא לשמוע את דוברי הכנס, שעסק במלחמה בטרור, ובקושי החזקנו את עצמנו לא להתפרץ בצחוק של תדהמה.

אחדים מהנוכחים באולם שיקפו, לפחות בחזותם החיצונית, את איום הטרור הנפוץ ביותר בעולם: בגדיהם, זקניהם וכיסויי הראש שלהם תאמו אחד לאחד את פרופיל אנשי דאעש, שהרבו באותם הימים להופיע על מסכי טלוויזיה בכל העולם.

"הם אכן אגוז קשה לפיצוח", העיר בשקט אחד ממארגני הכנס, שהבעת התימהון שלי לא נעלמה מעיניו. "אבל אנחנו יודעים איך לעבוד איתם ובקרבם, והכל תחת שליטה". אירועי השבוע בצפון הקווקז הרוסי הוכיחו שהמארח הבטוח בעצמו טעה, ובגדול. התפרצות השנאה האנטישמית באה אמנם על רקע ניצוץ חיצוני - הטבח בישראלים שביצעו מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר, והמלחמה בטרור שישראל הכריזה עליה בעקבותיו - אך איש לא יכול לטעון שחומרי הבעירה לא היו מוכנים לקראתו.

את מי שפחות בקי בנעשה בדרום המוסלמי של רוסיה, תמונות הפוגרום בשדה התעופה של מחצ'קלה הפתיעו מאוד. לאורך יממה שלמה, אלפי צעירים מוסתים עשו ככל העולה על רוחם הרעה - צעקו קריאות אנטישמיות, נכנסו באין מפריע לאזורים סטריליים של שדה התעופה המקומי, פרצו מחסומים, הרביצו, ולבסוף השתלטו לזמן מה על המטוסים שחנו בו.

מטרתם היתה אחת: למצוא יהודים ולרצוח אותם. אחד מהשיאים המזעזעים נרשם כשהפורעים ערכו "בדיקות" לכל מי שנקלע בדרכם, כדי לגלות אם מדובר ביהודי. כיאה לעידן המודרני, הסרטונים שתיעדו את המעשים המזוויעים האלה נפוצו בזמן אמת ברשתות החברתיות, ומייד אחר כך גם באמצעי התקשורת המסורתיים. כל העולם ראה את החרפה ואת הסכנה.

אף שכמה ימים עברו מאז הלילה ההוא, א', אחת מנוסעי הטיסה האומללה שהגיעה מנתב"ג למחצ'קלה, בטוחה שהסכנה לא חלפה. היא משוחחת איתי ממוסקבה, מרחק של כ־2,000 ק"מ מדגסטן, אבל הפחד ניכר בקולה, בבחירת המילים הזהירה שלה ובדרישתה החד־משמעית לא לחשוף את שמה.

"רק עכשיו אני מבינה שהמהומות התחילו עוד לפני המראת הטיסה שלנו מישראל", מסבירה א'. "מישהו הפיץ בדגסטן ובחבלים הסמוכים של צפון הקווקז שמועות נחרצות שיהודים נמלטים מישראל, וכתוצאה - המוני מקומיים החלו לחפש אחר אותם 'פליטים יהודים', כדי לנקום בהם על 'הרג המוסלמים בעזה'.

"הטיסה שלנו נחתה במחצ'קלה קצת אחרי השעה 20:00 בערב. כמעט כל הנוסעים כלל לא כיוונו להגיע לדגסטן, ובטח לא היה במטוס אף אחד שביקש למצוא במחצ'קלה מקלט מהמלחמה בישראל. אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, הטיסות הרוסיות מוכרחות לעקוף את השטח האווירי של אוקראינה, מה שמאריך את הטיסה. הסנקציות המערביות מונעות מחברות התעופה הרוסיות לעשות שימוש במטוסי בואינג ואיירבוס, ומטוסים מתוצרת רוסיה לא יכולים לטוס למרחקים ארוכים. בגלל זה נוצרה הסיטואציה שבה הטסים למוסקבה או לסנט פטרבורג נאלצים לנחות במחצ'קלה, ומשם להמשיך הלאה".

כמעט מלכודת מוות

א' וחבריה לטיסה לא שיערו שצמד המילים הטריוויאלי הזה - "להמשיך הלאה" - יהפוך עבורם לחוויה מסוכנת, כמעט מלכודת מוות. לדבריה, היו במטוס כתריסר אנשים שמחזיקים כמוה בשתי אזרחויות, הרוסית והישראלית, ואיש מהם, כמובן, לא ציפה לבאות.

"הונחינו ללכת לעבר ביקורת הדרכונים. שמנו לב שיש די הרבה שוטרים בסביבה, ונתבקשנו להמתין מעט בטענה שיש איזו מהומה בחוץ", משחזרת א'. "כעבור רגע ראינו שהמון של צעירים פורץ אל מבנה שדה התעופה. אנשי ביטחון וסדרנים לא ניסו לעצור בעדם. אחד מהשוטרים הפגין תושייה והציע שנחזור מהר אל האוטובוס שהביא אותנו מכבש המטוס למבנה. התחלנו לרוץ בין המטוסים אל האוטובוס, וההמון רדף אחרינו. הם יידו אבנים אל האוטובוס, נדמה לי שמישהו נפצע מזגוגיות מתנפצות. הילדים שהיו בינינו בכו וזעקו מפחד".

כעבור כמה דקות, המון נוסף שהגיע למסלולי הנחיתה מכיוון אחר הצליח לבלום את האוטובוס. א' משוכנעת שהיא ויתר נוסעי הטיסה ניצלו רק בזכות העובדה שבשלב הזה, הפורעים לא יכלו לדעת מהיכן הגיעה טיסתם. "כולנו דיברנו רוסית, והשבנו לשאלותיהם שאנחנו לא יהודים", היא נזכרת ברגעי האימה.

"למרבה המזל זה הספיק, והם המשיכו לרוץ באמוק ברחבי שדה התעופה בחיפוש אחרי קורבן. בדיוק אז הגיעו לאוטובוס כמה שוטרים, שהובילו אותו לקצה המרוחק של השדה, שבו היה מסוק. שם חיכינו עוד, רועדים מפחד ומקולות של ירי, מכיוון שההשתוללות בשדה התעופה נמשכה במלוא העוצמה. לבסוף המסוק המריא ממש מתוך ההמון המתפרע, והביא אותנו למתקן צבאי כלשהו. רק למחרת התאפשר לנו להמשיך למוסקבה".

מחזה הפוגרום בשדה התעופה של מחצ'קלה שודר בשלל ערוצי התקשורת, והסיקור שלו תפס תשומת לב רבה, אך מדובר רק בקצה הקרחון. הגל האנטישמי סחף לא רק את דגסטן. מוקדם יותר באותו היום הוצת מרכז יהודי שנבנה בנלצ'יק, בירת חבל קברדינו־בלקריה שבמדינה, ועל קירותיו צוירו הכתובות "מוות ליהודים".

בשבת שקדמה לאירועים, בשדה התעופה בחסוויורט, עיר דגסטנית אחרת, נרשם מחזה נורא לא פחות. המון תושבים מקומיים עבר ממלון למלון בחיפוש אחרי יהודים, שלפי השמועה נסו מישראל. עובדי המלונות נשבעו שאין שם יהודים, והציעו לנציגי ההמון לסרוק את החדרים, אך לפחות במקרה אחד זה לא הספיק. על מבואת הכניסה למלון "פלמינגו" נתלה השלט "אצלנו אין כניסה לזרים אזרחי ישראל (יהודים)", אך המתפרעים כנראה לא השתכנעו - והמטירו עליו אבנים.

הפגנה אנטישמית ספונטנית התרחשה בצ'רקסק, בירת חבל קאראצ'אי־צ'רקסיה, גם הוא אזור מוסלמי ברובו ברוסיה. כ־500 איש נאספו בכיכר המרכזית שלפני בניין הממשל המקומי, ותבעו לא להתיר את הכניסה לחבל לישראלים, וכן לגרש ממנו את כל היהודים החיים בו. תגובת נציג הממשל, שירד למפגינים, היתה מקוממת באותה המידה. הוא לא שלל את עצם דרישתם, ורק ביקש שיפעלו למימושה "בדרך חוקית".

ההמון האלים בשדה התעופה של מחצ'קלה פוזר אחרי שעות רבות של השתוללות, כשהגיעו לעיר יחידות משטרתיות מיוחדות ממחוזות אחרים. ההפגנות האנטישמיות לא פוזרו כלל, אף על פי שהן התקיימו ללא אישורים - וזאת במדינה שבה אפילו הפגנת יחיד מפסיקים מייד ביד קשה, אם היא נערכת תחת סיסמאות בגנות המלחמה באוקראינה, או תחת קריאה אנטי־ממשלתית אחרת.

היום שאחרי

למחרת הפוגרום החלו המעצרים של אלה שהשתתפו בו. אחרי הגינוי הפומבי למעשה מצד הנשיא פוטין, פקידי הממשל בכל הרמות התחרו ביניהם בהשמעת שנות המאסר הרבות שצפויות לפורעים. לצד הגינוי, מושל דגסטן לא שכח לציין שהפורעים יוכלו למחוק את החרפה ולהימנע מעונש - אם יתנדבו לשירות בקרבות באוקראינה. אלו הן פניה של רוסיה העכשווית - אין מעשה שלא ייסלח אם הפושע יסכים להישלח אל החזית החשובה באמת.

ואם זה לא מספיק - הרשויות מיהרו להאשים "גורמי חוץ" במה שקרה ברוסיה. למקרה שתהיתם, ולמרבה התדהמה, הן מתכוונות לא לגורמים אסלאמיסטיים או לחמאס (שעמודיו ברוסית ברשתות החברתיות כאילו יצאו מבית היוצר של ה"דר שטירמר"), אלא ל... אוקראינה וארה"ב.

"זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מפחד", מודה בפניי מ', אחד מעשירי היהודים בצפון הקווקז. גם הוא התנה את פרסום השיחה עימו באנונימיות מוחלטת. מ' לא רגיל לפחד. הונו ומעמדו הבכיר בעירו התחזקו במהלך השנים, בזכות קשריו הטובים עם הרשויות. אפילו שנות ה־90 הסוערות, תקופה שבה כנופיות הפשע המאורגן הטילו מורא על כל אנשי העסקים, פסחו עליו, ויש שיאמרו כי גם המאפיונרים העדיפו לא להתעסק איתו, ולא במקרה. אך איומי הימים האחרונים הם בעיניו משהו חדש, ומסוכן בהרבה מכל מה שהכיר.

"אני זוכר כיצד אחרי התמוטטות בריה"מ, כשעמד בפנינו האתגר של החייאת החיים היהודיים ברוסיה החדשה, המוסלמים תמכו בכך", הוא מספר בערגה. "לא שהכל היה אידילי, אבל אפילו נמצאו מוסלמים שהביאו לי תרומות לשיפוץ בית הכנסת, או לפעילות דתית־תרבותית אחרת. האנטישמיות היתה מבוססת על שאריות התעמולה הסובייטית, על אותן הדעות שנכפו מלמעלה ושהציגו את ישראל כמדינה קפיטליסטית צמאת דם, שמתעללת בעמי ערב השואפים לקדמה ולסוציאליזם. לקראת סוף ימיה של בריה"מ רק מעטים התעקשו להאמין בשטות הזאת, וב־20 השנים הבאות, להיות יהודי כאן היה דווקא מכובד".

גם ג', יהודי מדגסטן שעבר עם אשתו למוסקבה בימים האחרונים, שותף לאבחנה שהמצב עלול להסלים בכל רגע. הוא נס מביתו אחרי ששם לב שהמתפרעים במחצ'קלה לא היו לבושים בבגדים סלפיים (מהסוג שלבשו באי הכנס למלחמה בטרור לפני חמש שנים), אלא נראו לו כאנשים רגילים מהשורה.

לג' יש סיבה נוספת לפחד. בתו משרתת בצה"ל, והוא נקרע בין הדאגה לה, שהתעצמה מטבע הדברים מאז פרוץ המלחמה, לבין החשש שהיותה חיילת ישראלית תיוודע בסביבתו הלא־יהודית. הפחד קיים אפילו במוסקבה, הוא מוסיף באנחה. הבירה הרוסית משכה אליה ב־30 השנים האחרונות מיליוני מוסלמים, ובהם דגסטנים וצ'צ'נים. אין לו מקורות פרנסה במוסקבה, אבל קרובי המשפחה הבטיחו לעזור, ובינתיים שיכנו אותו בדירתם.

"בטווח הקרוב, הרשויות יאותתו שהפגיעה הפיזית ביהודים מערערת את היציבות במדינה, ושאי אפשר להשלים איתה", צופה ג'. "אולי אף יעדנו את הטון האנטי־ישראלי בטלוויזיה. אך אם מקרינים בה את קבלת הפנים הלבבית שלה זוכה משלחת חמאס במשרד החוץ של רוסיה - איך מצופה ממוסלמי, שכן שלי בדגסטן, לא לחקות את דרך הפעולה של חמאס כלפינו?".

חידת דגסטן שאלות ותשובות

מה השתנה בעשור האחרון?

לדברי מ', הכל החל בחדירה האסלאמיסטית. צפון הקווקז כולו התמלא במסגדים, בבתי ספר דתיים ובמיזמים לא פורמליים, שכולם נסבו סביב הטפה לאסלאם קיצוני. המאמץ הזה לא כוון בהכרח נגד ישראל והיהודים, אלא ביקש להצמיח דור של תלמידים שנאמנים לפונדמנטליזם דתי.

הפיצוץ הגיע ב־2014, כשבסוריה ובעיראק קמה המדינה האסלאמית. דאעש משך לשורותיו אלפים מבני צפון הקווקז, ובמיוחד מדגסטן. דווקא הם נודעו בקנאות מיוחדת, ובברבריות שעלתה אפילו על הסטנדרטים המקובלים בקרב הפנאטים של דאעש. ואם אלפים העזו לנסוע לעיראק ולסוריה כדי להילחם ולמות - אפשר רק לדמיין כמה רבבות ומאות אלפים שותפים להשקפותיהם, אך פשוט לא מוכנים להסתכן.

מהי המשמעות של השינוי?

המגמה הזאת מסכנת בראש ובראשונה את השלטון המרכזי במוסקבה.

אם כן, מדוע השלטון המרכזי לא נקט את כל האמצעים הכוחניים כדי לדכא את ההקצנה?

איש העסקים היהודי מסביר כי מוסקבה בחרה להתעמת רק עם הביטויים הקיצוניים ביותר של הפונדמנטליזם האסלאמי. "היא ראתה את הנהירה מדגסטן לשורות דאעש ונשמה לרווחה כשנפטרה מהגורמים המסוכנים יותר, במקום להבין שאותם האזורים יצמיחו עוד ועוד גידולי פרא.

"לדעתי השלטון פשוט פחד להתעמת, במיוחד אחרי הטראומות של שתי מלחמות מול בדלנים בצ'צ'ניה", מוסיף מ'. "הכוחנות נוחה במוסקבה ובסנט פטרבורג, מול האינטליגנטים שלא משיבים למשטרה בכוח. אוכלוסיית הקווקז היא סיפור שונה לגמרי. כאן - הכוח מדבר, והוא מצוי לא רק בידי השוטרים. יתרה מזאת, נראה לך ששוטרים בני המקום יפעילו את הכוח הזה מול בני החמולות של עצמם?

"לכך יש להוסיף את המבנה המורכב של האזור מבחינה אתנית. רק בדגסטן לבדה, בחבל ארץ של קצת יותר מ־3 מיליון תושבים, חיים בני עשרות רבות של קבוצות אתניות. כדי למשול כאן, צריך כל הזמן ללכת בין הטיפות, לשמור על המאזן העדין בין הקבוצות ובין החמולות, וכל צעד בלתי זהיר עלול להקים על השלטונות קבוצה זועמת. הזעם בקווקז פירושו אלימות. השלטון המרכזי ברוסיה בחר להשלים עם הרבה מגמות שליליות שצמחו כאן בתמורה לשקט תעשייתי. אך זה שקט מדומה, והנה - הוא הופר".

מדוע הזעם לבש צורה אנטישמית דווקא?

מ' מונה שלוש סיבות: ראשית - שטיפת המוח האסלאמיסטית כללה את התעמולה האנטישמית, שממדיה רק הלכו וגדלו עם הזמן. במקום הסטריאוטיפים של התקופה הסובייטית באו סטריאוטיפים חדשים, דומים בטיבם ויעילים יותר באריזתם. ישראל והיהודים הוצגו לא רק ככובשים וכצמאי דם, אלא כאויבי האסלאם. מסרים כאלה מופצים באופן חופשי באינטרנט, ואם את התעמולה האסלאמיסטית והאנטי־רוסית הרשויות מנסות למנוע - נראה שהתעמולה האנטישמית לא מטרידה אותן.

שנית - מאז תחילת המלחמה באוקראינה, האווירה ברוסיה על כל חלקיה נהייתה אלימה וקסנופובית ביותר. רבים מבני צפון הקווקז מגויסים למלחמה, ומצטיינים בה במעשים האכזריים. האלימות הפכה לגיטימית יותר.

ולבסוף, יש מרכיב שלישי - השיח האנטי־ישראלי שמגיע מלמעלה, מהדוברים הסמי־ממשלתיים ומערוצי התקשורת הממלכתיים. דמה של ישראל הותר - מנחי תוכניות אירוח ואורחיהם, שכולם נבחרים ומאושרים בקפידה על ידי הרשויות, מדברים בגנות ישראל בעוצמות שלא נראו כאן מאז ימי המלחמה הקרה.

תמונות של ילדים עזתים נמחצים תחת הריסות מוצגות בסיטונאות, כאילו הן ורק הן משקפות את המתרחש. מנהיג צ'צ'ניה רמזן קדירוב, אחד מהאישים החשובים ברוסיה, אומר בגלוי שישראל דומה לנאצים, ואיש מהקרמלין לא קורא לו לסדר.

מה מסיק הצופה הממוצע, שמוחו נשטף באלף שעות שידור כאלה? מסקנתו של מ' היא שאם השלטון מסמן את ישראל כאויב - הרי גם הפגיעה ביהודים נסבלת בעיניו. עכשיו בקרמלין ינסו לתקן את הנזק, אבל איך מחזירים לבקבוק את השד שברח ממנו?