זה ייגמר כשישראל תחליט

בין אלה שחוו על בשרם את פשיטת הטבח של האיינזצגרופן האסלאמיים ביישובי הנגב המערבי, יש גם כמה שהם ילידי 1948. דיברתי עם שניים מהם, בני זוג. אותו אני מכיר מילדות. בשבילי לגלות שהם יצאו בחיים זה משהו שקשה לתאר. הזכרתי לאישה שבפעם האחרונה שדיברתי עם בעלה, לפני לא מעט שנים, זה היה על מלחמת יום כיפור, כשנלחם באותה פלוגה עם בן משק שאני מכיר שנפל בסיני. חשבתי שעכשיו מלחמת יום כיפור גולשת אחורה, והזיכרונות מתרחקים כמו עצים בשדרה של המראה האחורית. אולי נמחקים על ידי המלחמה הנוכחית, הקשה יותר.

אבל לא. זיכרונות 73' מקבלים העצמה מחוויית המלחמה הנוכחית. מה עבר המחזור שלו. הוא ואחי נולדו בבית חולים ברחובות, כשצירי הלידה של קטי וחברתה י' מתמזגים בקול רעם תותחי המצרים המתקדמים לעבר תל אביב.

בגיל 18 או 19 הם כבר נלחמו בששת הימים, ואחר כך כל השירות הסדיר בגזרות השונות של מלחמת ההתשה ואחר כך גם במלחמת יום הכיפורים, מי שנשאר בחיים להילחם בה.

מה שהרס אותי זה התום. התמימות שנותרה עד היום, עד עכשיו, לאחר הטבח והשתוללות ההרס. אין תאוות נקם, אין רצון לנקמה; לי דווקא יש, אבל לא להם. זה השומר הצעיר מנקודת היציאה ועד הפיתול הנוכחי בדרך. למה? למה? המפלט האחרון הוא המסקנה הבלתי נמנעת: תאוות הרס והשמדה לשמה.

אני מניח שזה לא בגדר חדשות שעדיין הם לא יודעים איך כל זה משפיע מבחינה נפשית, אבל הם איתנים ברוחם. הקול יציב, וטוב לו להישמע. המעט שראו כשחולצו, היה מחזה טירוף וזוועה - ראו כל הדיווחים והתמונות הפרטניים.

וטוב לשמוע אותם. עולה אצל רבים מפליטי המשקים המפוזרים עכשיו ברחבי הארץ, הרצון לשוב ולהקים את היישוב מחדש. ההשתאות התמימה מההרס כוללת את מראה הספרים שהושלכו לרצפה מהארון. למה? והאמת היא שיש הנזכרים בוויכוחים פילוסופיים של השמות המוכרים מהשואה, כמו פרימו לוי או ז'אן אמרי. האם יש טעם לשאול למה? ויש טיעון חזק שכן. דווקא. לשאול - למה? כי זה מחזיק אותנו אנושיים, ותמימות היא אנושיות. אך לעיתים קרובות מדי היא לא מתכון לחוכמה. אבל אם לשמור על צלם אנוש - אז כן. למה? (סארטר, אגב, התנגד לשאלה).

לא רק בני הזוג מחברים אותי לאותו חבל ארץ. המחנכת שלי בכיתות יסוד, תקווה ז"ל, ובעלה יוקי היו ממייסדי בארי. יוקי היה גם ממקימי מפעל הדפוס, אם לא היזם העיקרי והמנהל. ב־1954 הם עזבו, שלא לומר גורשו מבארי יחד עם כמה משפחות נוספות, וזאת על רקע מטופש נוסח "לא יהיו מפ"מניקים בחצרם של מפא"יניקים". סיפור עצוב וקשה, שפרטיו האקזוטיים נודעו לי רק כעבור שנים רבות.

הכי חשוב שהממשלה תמנה פרויקטור שיוביל את היוזמה להקמה מחדש של היישובים, לפי רצון החברים. ולדחוף מהר את הביורוקרטיה אפילו בנושא טריוויאלי כמו הנפקת תעודות שנשמדו.

מתקפת נגד מוסרית

הפיצוץ בשלישי בערב לא יהיה הבעיה האחרונה בהקשר של מלחמה המשגרת גלי הדף למערב. צריך להיות מודעים לזה, ולהמשיך לפי התוכנית

יש לזה שם. קוראים לזה "מתקפת נגד מוסרית". מאחר שההמצאה האנטישמית הכי מקורית של המאות ה־20 וה־21 היא "המשוואה המוסרית" (moral equivalence), ארגוני הטרור האסלאמיים יודעים לשנות את כיוון הרוח ולהחזיר את הסדר האידיאולוגי־אנטישמי על כנו, ממש בלחיצת כפתור.

הפטנט הוא ליצור אירוע רב־נפגעים, ברובם אזרחים. מספיק שטומנים מחסן של תחמושת, טילים או מאגר חומרי נפץ מתחת לבית חולים, כדי שפיצוץ קטלני כזה בחצר בית חולים יקרה. המודל הוא כפר קאנה בדרום לבנון ב־1996 במבצע ענבי זעם. לפי כללי המשחק, ישראל אמורה בעקבות מתקפת הנגד המוסרית, שמקפיצה את ראש ממשלת קנדה ואת נשיא ארה"ב, להפסיק את פעילותה ההתקפית המוצלחת.

צריך להיות מודעים לזה, ולהמשיך בחרבות ברזל לפי התוכנית. הפיצוץ ביום שלישי בערב לא יהיה הבעיה האחרונה בהקשר של מלחמה המשגרת גלי הדף הפוגעים במערב. לפי ההשתוללות של ההמון המוסלמי מול שגרירות ארה"ב בביירות, אפשר לחזות שבשלב מסוים, בעקבות ההמון יבוא ניסיון פיגוע יזום נגד האמריקנים, בסגנון טבח המארינס בביירות ב־1983. צריך להתכונן ולדעת איך להגיב.

המשחק הדיפלומטי של ישראל הוא לא יצירתי. כבר לפני כמה ימים היה צריך להכריז כי כניעת מחבלי חמאס ושחרור החטופים יביאו להפסקת המלחמה. העולם צריך להיות מודע לזה. לאחר שחמאס ידחה את האולטימטום, אתה שואב עוד לגיטימציה.

זאת גם הסיבה לביקור הנשיא ביידן בישראל. כשביידן מתחיל לרמוז על "שאלות קשות" ותביעות הומניטריות, הקרדיט שלו בדעת הקהל בישראל עלול להתנדף. כשהוא מגיע לביקור בקייב, הוא לא חולם שהאוקראינים יפסיקו לכבודו פעילות מבצעית. הנזיפות וההגבלות וההתניות של התמיכה האמריקנית שמורות רק לישראל. הוא צריך ללמוד מנשיא עבר שהוא בוודאי מתעב, ריצ'רד ניקסון. כמה המדיניות של ניקסון והנרי קיסינג'ר היתה יעילה לעומת המדיניות של ממשל ביידן, שהחליפה אינטרסים ב"ערכים משותפים".

אז העיקרון הוא - וחייבים להבהיר את זה - המלחמה מסתיימת רק כשישראל אומרת. לא לפני כן. זה מצריך לחץ מוגבר של אזרחים מישראל ומארה"ב על חברי הקונגרס. זאת שנת בחירות. ג'ו ביידן וחברי הקונגרס רגישים לזה כמו שכריש עם המערכת העצבית שלו רגיש לדם.

קונספציות ומתריעים

פריצת הדרך בנושא הסעודי היתה ממש לפני מתקפת חמאס, ושיאה ביקור שני שרים ישראלים בריאד. אופוריה ישראלית, כשבצד האסלאמו־נאצי חמת רצח

"צה"ל מקיז אנרגיה על מלחמה באויב הכי חלש במזרח התיכון במציאות מורכבת שלא מאפשרת להכריע אותו", אמר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. הערכה זו עומדת בבסיס הכשל המודיעיני. הוא לא רק בממד ההתרעתי, אם כי השבוע אמרו גורמים צבאיים שאפילו התרעה של שעה יכלה לשנות את התמונה.

היה אדם אחד, זהו אל"מ (מיל') יגאל כרמון, מייסד ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון), שפרסם הערכה די נחרצת תחת הכותרת: "סימנים מעידים לאפשרות מלחמה בספטמבר-אוקטובר". המאמר פורסם ב־31 באוגוסט השנה, כלומר לפני פחות מחודשיים. כרמון זיהה סימנים כי מלחמה עלולה לפרוץ כתוצאה מ"עימותים אלימים בשטח, שיובילו להידרדרות בלתי נשלטת ורבת־נפגעים עקב כניסת כלי נשק חדשים" קטלניים במיוחד.

נוסף על כך, "החרפה בפרובוקציות של חיזבאללה בגבול הצפון", שכללה את ההתנחלות בחוות שבעה, פירוק מצלמות תצפית בגדר המערכת, שיגור טיל נ"ט, ובעיקר המצאה מדינית חדשה - חיזבאללה לא מכיר בקו הכחול שבגבול ישראל־לבנון, ומעלה דרישות טריטוריאליות חדשות לריבונות במנהרת הרכבת הצפונית בראש הנקרה, שנמצאת בשטח מדינת ישראל.

אל"מ (מיל') יגאל כרמון, מייסד ממר"י, פרסם לפני פחות מחודשיים הערכה די נחרצת תחת הכותרת: "סימנים מעידים לאפשרות מלחמה בספטמבר-אוקטובר". הוא זיהה סימנים כי מלחמה עלולה לפרוץ כתוצאה "מעימותים אלימים בשטח, שיובילו להידרדרות בלתי נשלטת ורבת־נפגעים עקב כניסת כלי נשק חדשים"

"אימוץ שיטות לחימה מעזה לגדה המערבית: רקטות ומנהרות פיקוד". פלוס דגש של איראן על חימוש הגדה המערבית. חששות לעימותים בהר הבית בחגי תשרי. סלאח אל־עארורי דיבר בגלוי ואמר: "התקפה על אל־אקצא וירושלים תיתקל במלחמה אזורית".

אל־עארורי אמר בראיון לערוץ "אל־מיאדין": "אנו נערכים למלחמה כוללת, ואנו דנים על כך בחדרים סגורים עם כל הגורמים שיש להם קשר למלחמה הזו"... יש להם "נכונות, מניעים, רצון ואינטרס שתתרחש מלחמה אזורית".

נוסף על ההכרזות, גם הפגישות הידועות בלבנון, שהתקשורת בישראל לא ממש התייחסה אליהן, בין ראשי ציר הרשע האיראני ומנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי.

קצין בכיר במודיעין ציין (ב"ישראל היום") שלאחרונה איראן כבר לא מדברת על "השטן הגדול" ארה"ב ו"השטן הקטן" ישראל, אלא יש לה רק "שטן" אחד שהיא מתמקדת בו - וזוהי ישראל. זה חידוש אסטרטגי דרמטי שלא הובן כהלכה.

ומניע נוסף שיגאל כרמון לא הכליל זה האינטרס העליון של איראן לשבור את הנורמליזציה המתהווה בין ישראל לערב הסעודית בתמיכת ארה"ב. פריצת הדרך בנושא הסעודי היתה ממש לפני מתקפת חמאס, ושיאה ביקור שני שרים ישראלים בריאד, כשבאחד מהם מתקיימת תפילה עברית לחג הסוכות. אופוריה ישראלית, כשבצד האסלאמו־נאצי חמת רצח.

ובינתיים, ביקום המקביל

"זה בלתי נתפס שהשמאל העולמי והאסלאמיסטים הולכים יד ביד", אומר ההיסטוריון אפרים קארש על גילויי ההזדהות עם חמאס באקדמיות בעולם

ישראל נמצאת היום במלחמה לא רק נגד חמאס וחיזבאללה, אלא גם נגד השמאל העולמי. "אצלי הכל חוזר לאוסלו", אמר לי השבוע פרופ' אפרים קארש בשיחת טלפון מביתו בפינלנד. "ברק אמר בראיון ל'אקונומיסט' שמתקפת הטרור של חמאס היא האסון הכי גדול בתולדות המדינה. זה לא נכון. האסון הכי גדול זה אוסלו!"

אפשר בהחלט לתאר את פרופ' קארש כסמכות האקדמית הגבוהה ביותר בישראל בנושא המזרח התיכון. הוא היה ראש המחלקה ללימודי המזה"ת בקינגס קולג' בלונדון, ושימש עד לפני שנתיים ראש מרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן. הוא המבקר החריף והרציני ביותר של "ההיסטוריונים החדשים".

פרופ' אפרים קארש: "אנחנו גדלים כצברים, היהודי החדש, ואנחנו לא מרגישים באנטישמיות. אתה יוצא לחו"ל, ואתה מתחיל להרגיש את זה. בסוף הכל מתנקז לזה שהמדינה היא יהודית. ישראל שינתה את המציאות של הקיום היהודי כמיעוט, ובעולם המערבי לא מסוגלים לסבול את זה"

"אוסלו זה כמו מי שהדביק אותך במחלה ממארת, מחלה כרונית ממארת, ובאו רופאים שניסו לאורך השנים לרפא אותך ונכשלו", אמר קארש. "לכן אוסלו זה האסון הכי גדול, ולא המתקפה לפני שבועיים. ביבי חזה את המטרה של אוסלו (השמדת ישראל). הוא ניסה ללכת מסביב. אנחנו יודעים את כל הבעיות שהיו בתהליך הזה לאורך השנים. נקווה לפחות שינהל את המלחמה היטב, כי יכול להיות שהוא ילך הביתה, ומגיע לו מקום טוב בהיסטוריה".

אתה ער להאשמות נגדו.
"אם נתקפת בסרטן לפני שנים וניסו עליך הכל, קיבלת הקרנות וזה נכשל, אתה לא יכול לבוא לרופא האחרון ולהאשים אותו שמצבך אנוש". או, במצב הנוכחי, שהכאב הכרוך במתן מענה הוא קשה מאוד. "בגלל ההאשמות של אהוד ברק מפליא אותי שאף אחד לא מזכיר את הנסיגה מרצועת הביטחון. הנסיגה הזאת, בייחוד בדרך שהתבצעה, הובילה לאינתיפאדה השנייה. אנחנו יודעים את זה, כי במחקרים הפלשתינים אמרו לנו את זה. שאם זה עובד בשביל חיזבאללה, זה יכול לעבוד גם בשבילנו (לגרש את ישראל משטח בעל חשיבות ביטחונית ללא שלום). רק תדמיין את מה שקרה לנו עכשיו כשביהודה ושומרון קיימת מדינה פלשתינית. ברק הביא את חיזבאללה עד לגדר. התקשורת לא מזכירה את זה".

אולי המדיניות של סיום הסבבים ללא הכרעה, מחשש שבסוף ההכרעה מחכה תהליך שלום כפוי מטעם האמריקנים, היתה מוטעית?
"הוא היה צריך לעבוד מול אובמה, שאפילו מנע מאיתנו אספקה לחידוש החימוש (בצוק איתן). התוכנית שלו (של נתניהו) היא נכונה. צריך לנתק את העולם הערבי מהפלשתינים. אני תמכתי באוסלו בזמנו. התברר לי שהערבים רואים בישראל עובדה קיימת, אבל לא הפלשתינים. ביבי הציל אותנו מתהליך אוסלו, הוא לא זרק אותו מייד אבל האט אותו. השלום הסעודי היה מבחינת איראן טריגר; הם החזיקו את חיזבאללה כל השנים כחרב נגד תקיפת הגרעין באיראן. כנראה בגלל התפתחויות בתוך ישראל ועוד גורמים, הם שינו את תפקיד חיזבאללה למשימה התקפית".

אחד הסיפורים הגדולים הוא התפרצויות של אופוריה צמאת דם במוקדי התרבות וההשכלה בארה"ב ובבריטניה. "זה בלתי נתפס שהשמאל והאסלאמיסטים הולכים יד ביד", אומר קארש. "זה כולל גם הרבה מהאקדמיה שלנו".

פרופ' קארש יכול היה לראות כבר לפני שנים בקינגס קולג' את הסיסמה של חמאס "הרוג כל יהודי" תלויה במקומות פומביים בולטים. "בפאנלים שונים לא יכולתי לדבר בגלל צעקות ואיומים. בשלב מסוים הפסקתי ללכת לקפטריה. קראתי לזה מפקדת אל־קאעידה. אפילו כשהתחילו להקים את החוגים ללימודי ישראל, הם הפכו במהירות ללימודים אנטי־ישראליים. הכניסו ללמד שם פרופסורים שהיו סוסים טרויאניים".

"הבסיס של כל ההידרדרות באקדמיה ובמערב בכלל זאת הנקודה היהודית. כי אנחנו גדלים כצברים, היהודי החדש, ואנחנו לא מרגישים באנטישמיות. אתה יוצא לחו"ל ואתה מתחיל להרגיש את זה. בסוף הכל מתנקז לזה שהמדינה היא יהודית. ישראל שינתה את המציאות של הקיום היהודי כמיעוט, ובעולם המערבי לא מסוגלים לסבול את זה".