דקות לפני שקיעת השמש הגיעו שלושת החוקרים הישראלים לאתר שבו היו אמורים להשתכן בלב מדינת סורינאם. בקתות פשוטות, בלי מזגן במזג האוויר הטרופי ובתנאים שאדם מודרני היה מתקשה להגדירם כנופש, אך מטרתם לא היתה לנוח, הם באו לעבוד.
"שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לראות את האתר הארכיאולוגי", מספרת ד"ר דוידה אייזנברג-דגן. "אמרנו ברור, למרות שזו היתה כבר שעת שקיעה. הם הכניסו אותנו ללב הג'ונגל, בשבילים שקשה לכנות אותם שבילים. המקומיים פילסו את הדרך עם מצ'טות ואנחנו עם טלפונים ביד מאירים עם הפנס. ואז, פתאום, מצאנו את עצמנו עומדים מול בית כנסת. זו היתה תחושה מאוד מעצימה. הגענו". בקרחת יער באמצע המדינה הדרום אמריקנית עמד בית כנסת עתיק שנהרס במרוצת הזמן ולצדו בית עלמין שבו קברים בעברית. בין עצי ענק, הביטו ד"ר רם שואף, ד"ר אייזנברג-דגן ומארק אברהמי בפיסת היסטוריה שאבדה בזמן.
כחודשיים קודם לכן פנה מתן לב ארי, הנציג הישראלי של הבנק הבין-אמריקני לפיתוח, בנק בבעלות 48 מדינות, שפועל לצמצום העוני ופיתוח כלכלי־חברתי של מדינות אמריקה הלטינית והקריביים, לרשות העתיקות הישראלית, ובפיו הצעה שהצליחה להפתיע גם את בכירי המשרד.
"הבנק החליט להשקיע בתוכנית פיתוח התיירות בסורינאם בסכום קטן יחסית, של 50 מיליון דולרים, ועלה רעיון לפתח את האתר היהודי, לקראת הכרזתו כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו, הכרזה שהתרחשה לפני כשבועיים, אבל בסורינאם לא היה את הידע המקצועי לעשות זאת", מספר מתן. היה לו גם קשר משפחתי לפרויקט, שכן משפחתו ברחה בשואה מהולנד לסורינאם ולכן הכיר חלק מההיסטוריה, שכמעט אף ישראלי לא שמע עליה. הוא החליט להרים את הכפפה, ופנה לרשות העתיקות על מנת לגבש צוות שייצא למקום לייעץ למקומיים.
"כשהנושא הזה הובא לפתחי לא חשבתי פעמיים. היה לי ברור שאנחנו רוצים להגיע לשם", מספר ראש מינהל שימור ברשות העתיקות עמי שחר. "המורשת היהודית לא התחילה בהקמת מדינת ישראל, וישנה חשיבות להיות מעורבים גם בנכסי מורשת יהודית בגולה, בכל מקום שהוא. ליכולת שלנו להשפיע ולשמר את הסיפור יש משמעות גדולה. בכל מקום שיש אתר יהודי נשאף להגיע כדי לשמר את המורשת התרבותית שלנו".
למשלחת מונו שלושה חוקרים, כל אחד מהם הוא מומחה בתחומו, שאחראי לחפירה ופיתוח של לא מעט אתרי מורשת בישראל, אך אין ספק שלמרות שהכלים הארכיאולוגיים מוכרים להם היטב, פה היה אתגר מסוג שאותו לא פגשו אי פעם.
מארק הוא ראש ענף שימור אמנותי ברשות העתיקות, ולקח בין היתר חלק בפרויקטים יוקרתיים, ביניהם חפירות בפירנצה באיטליה ושימור חומות העיר העתיקה בירושלים. דוידה, ארכיאולוגית מנחה במרחב דרום, חפרה לא מעט באזור באר שבע ואשקלון, ואף חשפה לפני כשנתיים ציורי קיר בני 2,000 מספינות בבאר שבע. רם, אדריכל ומנחה אקדמי במינהל שימור אחראי בין היתר לעבודת שימור בעיר העתיקה של עכו, יפו ויישובי הנגב הביזנטיים.
"אני מתעסק במורשת יהודית כבר הרבה שנים, אבל לא היה לי מושג איפה זה סורינאם. חשבתי שאולי זה באסיה", מודה רם. "כשאמרו לי שאני נוסע פתחתי גוגל ונפלה לי הלסת. הבנתי שמדובר בסיור מופלא שלא מסופר. מה שהפתיע אותי זה הסיפור הייחודי של קהילה יהודית שקיימה אוטונומיה יהודית ולא ידענו על זה כלום. כולנו לומדים היסטוריה, אבל דווקא הסיפורים המיוחדים הללו נשמטים החוצה".
הסיפור של האוטונומיה הייחודית אינו סיפור מושלם, והוא מבטא לא מעט את סיפורה של אירופה הקולוניאליסטית אך כסיפור היסטורי הוא מרתק ומסקרן במיוחד. היהודים המגורשים שהפכו לבעלי עבדים, הפעילו בית משפט ומיליציה חמושה, עשו הון ושמרו על הדת בלב המדינה הדרום־אמריקנית, והפיראטים שתקפו אותם והובילו לפירוק הקהילה שעשתה היסטוריה. זהו סיפורה של "יודן סוואנה".
לחצות את האוקיינוס
"באוגוסט 'הצדק האלים' העניש אותנו על העבירות שלנו. המחלה שהתפשטה בכל המושבה חתכה בערך 200 מהגברים שלנו והרבה מאוד נשים וילדים. לא יכולנו להתנגד לאויב, הזעקות היו נוראיות", כותב ויליאם ביאם. הוא היה אחד מבכירי המשלחת שהקימה מושבה בריטית קצרת מועד במאה ה־17 בסורינאם, ומכתביו שופכים לא מעט אור על מה שהתרחש באותן שנים.
כ־150 שנים קודם לכן גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל לאחר שסבלו במשך תקופה ארוכה מצד האינקוויזיציה, אך הטראומה היתה עדיין טרייה וכואבת. לא מעט מהיהודים היגרו להולנד, שם ניסו להתאושש מהמשבר הקשה. ב־1639, כשהתיר הממשל הבריטי ליהודים ליישב את אזור סורינאם, הם לא חשבו פעמיים והגיעו למקום עם בני משפחותיהם.
ההתחלה היתה קשה ביותר. קדחת הכתה בקולוניות החדשות, והמקומיים, שלא אהדו בלשון המעטה את הכובשים, נלחמו בהם. אך האירופאים העקשנים השיבו מלחמה והצליחו להקים במקום מושבות.
"עם כל הקשיים מסביב, מחלות ועבדים שרצחו את בעליהם והמצב הפוליטי שהיה מאוד מאתגר, הם נשארו כקהילה. זה מעורר השראה", אומרת דוידה. "זה מוכיח לנו שעם הרבה רצון גם אנחנו נצליח לשרוד, ולשמור על הקווים שחשובים לנו".
פרופ' נעמי זמן-דיוויס, היסטוריונית ואנתרופולוגית אמריקנית, הביאה במחקר שפרסמה את סיפורו של דיוויד נאסי, מייסד הקהילה היהודית בסורינאם. הוא היה צאצא למשפחת אנוסים שחי חיים יהודיים מסורתיים באמסטרדם, שחווה על בשרו את הרדיפה של האינקוויזיציה ורדיפת היהודים.
בשנות ה־40 של המאה ה־17 החל את המסע, כשהגיע עם חבריו לקהילה הפורטוגזית בברזיל, "הם הגיעו לארץ של יערות מוריקים והרים יפים. טחנות הסוכר, שנותרו ריקות כאשר הבעלים הפורטוגזים שלהם נמלטו, נחטפו על ידי מתנחלים יהודיים הולנדים ופורטוגזים. רבים מהיהודים נכנסו לצד המסחרי של ייצור הסוכר, קנו עבדים כשספינות של חברת הודו המערבית הביאו אותם לשוק העבדים וייצרו את המוצר היקר עבור הולנד", כותבת פרופ' זמן-דיוויס במחקרה.
אך אז כבשה פורטוגל את ברזיל מחדש, ורוב היהודים נמלטו. אלו שנותרו הפכו שוב לאנוסים. נאסי הבין כי ישנה אפשרות להקים התנחלות קולוניאליסטית בעולם החדש, ופנה ללורד קרומוול בבקשה לאפשר ליהודים להגיע לסורינאם. "לאנגליה ולהולנד יצמח רווח גדול מהשותפות הזו", כתב לו. ב־1659 קיבל את האישור להקים מושבה בעיר קאיין שבגינאה הצרפתית. שם הם יכלו להחזיק ברכוש, להביא עבדים ולעשות שימוש במינרליים. לא רק זאת, אלא שהם יכלו לבנות במקום בתי כנסת ובתי ספר – ולעסוק בדת שלהם בגלוי. אך חמש שנים לאחר מכן נכבשה קאיין על ידי צרפת וחופש הדת נאסר. המלך לואי ה־14 הורה על גירוש היהודים מהמושבות הצרפתיות.
הקהילה הפורטוגלית, ונאסי ביניהם, התגלגלה לסורינאם, והקימה מושבה לאורך נהר סורינאם, שם גם קיבלו את האוטונומיה הנכספת מידי המושל ההולנדי: "לכל האנשים מכל אומה שהיא תהיה חירות מצפון חופשית בענייני דת". בנו של נאסי, ג'וזף, קיבל אחריות צבאית מהמושל להגן על הנהרות הגובלים במושבה מפני פלישה צרפתית. יחידת מיליציה שהורכבה מיהודים הוקמה אף היא. ב־1671 הושבעו 55 גברים מול בית כנסת קטן ליד נהר סורינאם למיליציה החדשה. בשום מקום באירופה לא יכלו להיות יהודים חלק ממיליציה כזו.
היהודים קיבלו זכויות רבות שלא היו חולמים לקבל במקום אחר בעולם. יהודים קיבלו אפשרות לערוך משפטים בנוגע לסכסוכים, אף שלא אושר להם להיות חלק מבית המשפט הפלילי במושבה ההולנדית. בצעד חריג ביותר אף הותר להם לעבוד בימי ראשון, זאת מכיוון שלא יכלו לעבוד בשבת בשל היותם דתיים.
"האומץ של האנשים האלו היה מדהים. לשרוד במקום כזה ולשמור על המסורת בתנאים כאלו זה לא פשוט", אומר מארק. "מדובר במקום שרחוק מכל ציוויליזציה. אנשים הגיעו עם רצון עז לשרוד והקימו מדינה בתוך מדינה, בלב הג'ונגל. צריך לזה אומץ רב".
הקהילה היהודית שגשגה והקימה חוות ענק לגידול קני סוכר שאותם ייצאו לאירופה, וסורינאם הפכה לאחת המושבות העשירות ביבשת אמריקה. על מנת לעשות זאת הם החזיקו אלפי עבדים שהגיעו מאפריקה. במפקד אוכלוסין שנערך ב־1684 התברר כי במושבה 742 לבנים, מתוכם 232 (31%) יהודים. יותר מ־30 אחוזים מאלפי העבדים במושבה היו בבעלות יהודים, רובם עסקו בעבודה במטעים ומיעוטם עבדו כציידים או דייגים אצל היהודים. ב־1694 כבר היו ב"יודן סוואנה" 570 יהודים. עד אמצע המאה ה־18 החזיקו היהודים 115 מתוך 400 המטעים במדינה.
עבדים ואדונים
השלט הישן על כביש העפר בישר לשלושת החוקרים על הכניסה לאדמות כפר "רדי דוטי", ושלט קטן שהוצמד אליו בכחול הכווין את המבקרים ל"יודן סוואנה", בירת האוטונומיה היהודית והאתר הארכיאולוגי המפורסם ביותר במדינה. שבילי בוץ ומבנים בעלי גגות קש, גשרים ישנים ויערות גשם קסומים הם חלק מהנוף במדינה ש־12 אחוזים ממנה מוגדרים כפארק לאומי, אך דבר לא מלמד על ההיסטוריה היהודית שהיתה חלק משמעותי מהמקום במשך כ־150 שנה.
הנסיעה שעברו מארק, רם ודוידה לא היתה פשוטה וזאת בלשון המעטה. אומנם, השלושה מכירים היטב אתרים ארכיאולוגיים, ואבק ודרכים שאינן דרכים הן עניין שבשגרה לאנשים שעוסקים בתחום, אך זו הפעם הראשונה שהם הגיעו לעבודה במדינת עולם שלישי בדרום אמריקה. "ארכיאולוגיה זו ארכיאולוגיה ושימור זה שימור", מדגיש רם. ”נכון שאין בישראל מבני בוץ, אבל תפיסות העולם הן במידה רבה כלים אוניברסליים, ואנחנו הבאנו איתנו ניסיון ופיתוח אתרי תיירות בסדרי גודל שונים ממה שהם מכירים".
אחרי טיסה מאתגרת, נחתו השלושה בסורינאם. "ירדנו מהמטוס והלכנו ברגל לטרמינל, שם עמדנו שעתיים כי המקום לא בנוי לקבל תיירים. צריך לומר שקיבלנו שירות וסיוע מצוין, כי אחרת לא הייתי מסתדרת שם", צוחקת דוידה. הקהילה היהודית במדינה קטנה ומונה כ־200 בני אדם בלבד, שחיים בעיקר בעיר הבירה, פרמריבו. עמותת "יודן סוואנה" שמורכבת מצאצאי היהודים, היא זו שדחפה להכרת האתר העתיק כאתר מורשת עולמי.
למרות שמדובר בסיפור מורכב, שכולל אירופאים שהגיעו לכבוש ולנצל את העולם החדש, והחזיקו אלפי עבדים, כיום בסורינאם מדובר בחלק מהמורשת של המדינה. את אתר "יודן סוואנה" משפצים וחופרים מתנדבים, חלקם בני הכפר הסמוך, שהינם צאצאי העבדים.
האתר לא דומה לאף אתר יהודי אחר בעולם. קרחת יער מרהיבה שבתוכה שרידי בית כנסת מאבן. בית עלמין ישן ניצב בסמוך, ובו לוחות שיש שעליהם כיתובים בהולנדית, ארמית, עברית ואפילו לאדינו. לצדו בית קברות שבו נקברו העבדים. ההיסטוריה המקומית מספרת כי למרות שהיו אלו יחסים בין בעלי אדמות – לעבדים, שני הצדדים שמרו על כבוד רב אחד לשני ברוב הזמן, וגם היו מקרים שבהם העבדים שוחררו והמשיכו לעבוד לצדם.
"פגשנו המון אנשים שראו בעצמם את הקשר היהודי, גם אם זה היה דורות קודם לכן. מבחינתי מדובר בסיפור הישרדות של היהודים, אנוסי ספרד ופורטוגל, סיפור הישרדות ליהודים ולעבדים כאחד", אומרת דוידה. הרולד סילבינג, יו"ר ארגון "יודן סוואנה", בעצמו צאצא ליהודים ולעבדים, אמר במהלך פגישה עם הארכיאולוגים: "אני מבין את שני הצדדים. שניהם היו צריכים לקום בבוקר ולשרוד נגד כל הסיכויים באמצע הג'ונגל".
האוטונומיה המשגשגת היתה גדולה וכללה חוות יהודיות רבות שקיימו חיים משלהן. המרכז היה בכפר הקטן שצמוד לנחל קסיפורה, שבו הקימו עיירה יהודית של ממש. בית הכנסת "ברכה ושלום", ששרידיו נמצאים במרכז האתר הארכיאולוגי, נבנה ב־1685. במקום היה גם בית לרב ומקווה טהרה, לצד שוחט שפעל במקום וסיפק ליהודים בשר כשר.
באדמות היהודים עסקו עבדים בכל העבודות הקשורות לייצור סוכר, לצד ייצור חביות, טוויה, תפירה ובישול. פרופ' זמן-דיוויס מציינת כי אין שום סימן לצביעות שניתן לחוש בדיעבד כלפי היהודים, שנלחמו למען חופש ודימו עצמם כבני ישראל שיצאו ממצרים, בעוד הם החזיקו מאות עבדים בעצמם. כך, כשפנו למושל לבקשה לעבוד גם ביום ראשון, יום המנוחה הנוצרי, כתבו "אנו מבקשים שיאפשרו לנו לעבוד בימי ראשון – וגם לשחורים שלנו".
מעניין לגלות כי חלק מהמנהגים היהודיים אומצו על ידי העבדים, מכיוון שהיהודים ביצעו מעין גיור חלקי לחלקם, אף שגיור מלא היה מותר רק לאדם "חופשי". העבדים עברו ברית מילה, או אם עשו זאת בעצמם, כפי שהיה נהוג במחוזותיהם, עברו הקזת דם. גם טבילה טקסית נעשתה מפעם לפעם. בשבתות ובחגים העבודה פסקה, ועוזרות הבית והטבחים למדו את האיסורים השונים בנוגע לאוכל. השפחות שמרו נידה וטיהרו את עצמן מדי חודש בנהר סורינאם ועוד. ב־1680 נמלטו כמה עשרות עבדים מהמטע של משפחת נאסי והקימו שבט משלהם. עד היום יש בסורינאם שבט בשם שבט נאסי.
במשך השבוע היו היהודים עובדים באדמתם, ומדי שבת הם היו מתכנסים יחד בכפר היהודי על גדות נהר הסורינאם. מתפללים בבית הכנסת, אוכלים אוכל כשר, ממש קהילה יהודית בלב הג'ונגל.
ישנן עדויות שהיהודים עודכנו מאירופה על הפעילות של משיח השקר שבתאי צבי, והשבר הגדול שהתרחש לאחר שהתאסלם. "כשהתקווה לחזרה לארץ הקודש נכזבה, היו יהודי פורטוגל מוכנים להסתפק בירושלים זמנית בסורינאם, ולמה לא? החרויות והפריבילגיות הפוליטיות שלהם היו נרחבות למדי", כותבת פרופ' זמן-דיוויס במחקרה. את הכפר שהקימו כינו "יודן סוואנה" – הסוואנה של היהודים. אך בינם לבין עצמם כינו את העיר – ירושלים על שפת הנהר.
טיול מורשת אחרי צבא
בתחילת כל עונת חפירה מתכנסים תושבי הכפר הילידי באתר הארכיאולוגי לטקס מיוחד. על האתר אמונה עמותת "יודן סוואנה" וכל המתנדבים הינם צאצאי יהודים, אף שאינם מגדירים את עצמם כיהודים כיום, וכך מתקבל טקס שכמוהו לא ניתן למצוא בשום מקום אחר, שילוב של יהדות ופגניות. "הם עושים טקס בקשה לאמא אדמה כדי שהכל יהיה בסדר. הטקס כולל סממנים יהודיים כמו תקיעה בשופר ומילים בעברית", מספרת דוידה. במאה ה־18 תועדו לא מעט מקרים של יהודיות שנישאו לאפריקאים, צאצאי העבדים, וכך, מאות שנים מאוחר יותר, התקבל השילוב הייחודי.
השבוע שבו היו אנשי רשות העתיקות בסורינאם היה מלא וגדוש באירועים. הם נפגשו עם שר החינוך במדינה, אנשי אונסק"ו, נציגי הבנק לפיתוח מרכז אמריקה, חברי עמותת "יודן סוואנה" וכמובן ארכיאולוגים רבים, אך עיקר הפעילות היתה באתר הארכיאולוגי עצמו, שממוקם כמה עשרות קילומטרים מחוץ לבירה, פרמריבו.
"זה היה סוריאליסטי. הסתובבנו בבית עלמין באמצע הג'ונגל וראינו מצבות שעליהן כיתוב בעברית", מתאר זאת מארק. בית הכנסת "ברכה ושלום", שנחשב לאחד העתיקים ביותר באמריקה כולה (שני ככל הנראה רק לבית כנסת שנבנה כמה עשורים קודם לכן בברזיל) נמצא בשימור ופיתוח מאז שנות ה־70, וניתן לדמיין בקלות כיצד היה נראה כשהיה בנוי. בנוסף, נמצאו שרידי בית משפחת דה־מזה, שבו נערכות כעת חפירות ארכיאולוגיות, בית הבישול של היישוב, בית הקברות "בית חיים", החדש יותר מבין השניים היהודיים במקום, בית הקברות הקראולי ששימש את העבדים ששירתו את היהודים, בית העלמין הקדום של היהודים באזור ערוץ קסיפורה – ואפילו מעיינות שסיפקו מי שתייה לתושבים.
החוקרים ביקרו גם במרחב שבו מניחים שהיה היישוב הראשון של יהודי הסוואנה, מקום שבו נערכו חפירות בדיקה ארכיאולוגיות שלא נמצא בהן בינתיים דבר. היהודים עזבו את המקום לאחר שקדחת הכתה בהם, דבר שמתואר היטב בכתביו של ויליאם ביאם. תושבי הכפר, סיפרו החוקרים בדו"ח שסיכם את הסיור, נחושים לשקם את האתר. "התרשמנו עמוקות מהדבקות של האנשים הללו, מהעניין הרב שיש להם בסיפור הייחודי של המקום וברצון שלהם לחשוף אותו ולהנגישו לקהל".
"מבחינתי הגענו לבדוק פציינט בדיוק כפי שרופא עושה טרם מתן טיפול. קודם מאבחנים ומבינים את שורש המחלה, ואז מטפלים", אומר מארק. "החיבור בינינו היה חשוב מאוד, הצגנו את המסקנות שלנו ואנחנו ממשיכים מאז בקשר רציף, אפילו בוואטסאפ", מוסיף רם.
דוידה התרגשה במיוחד משטח חקלאי שמכונה "באר שבע", עיר מגוריה, דבר שמסמל את הקשר בין הקהילה היהודית במדינה הדרום אמריקנית למדינת ישראל. "הפוטנציאל אדיר", היא אומרת. "אפשר לחפור ולהקים מחדש את הבתים שכרגע נראים רק השרידים שלהם, ולהוכיח עד כמה חשובה היתה להם היהדות. הם התעקשו שלא להתבולל ולשמור על הזהות שלהם ורואים את זה היטב בבית העלמין, שם יש כתובות בארמית, עברית, ספרדית ולדינו".
אנשי רשות העתיקות כבר החלו לתכנן תוכניות לאתר המורשת היהודית הייחודי. מרכז מבקרים, מסלול ביקור ברור, תוכנית חפירות ארכיאולוגיות וחיבור בתי העלמין, זה היהודי וזה של צאצאי העבדים. תקציב ראשוני כבר יש, ומתן כבר עובד על ניסיונות לקבל כספים נוספים. "מבחינתי הייעוד שלי בבנק הוא לעשות חיבורים בין ישראל לאמריקה הלטינית. למרות שלרוב אלו חיבורים טכנולוגיים, כעת גם נוכל לשים נקודה יהודית בדרום אמריקה".
"זו היתה הזדמנות מדהימה. אומנם היו יתושים והיה חם, אבל אתה לא שם לב לזה כשאתה עובד בגן עדן. אתה שוכח מהחום, מהצפרדעים שיוצאים מהאסלה, ועובד בעולם אחר, כאילו היינו במנהרת זמן", מסכם מארק את החוויה הבלתי נשכחת.
"הייתי שמח שישראלים יכירו את הסיפור הזה", אומר רם. "למרות שאני מכיר היטב את המורשת היהודית, לא שמעתי בחיי את הסיפור הזה, שבעיני הוא מדהים. אומנם, לא מדובר במסע פשוט מבחינה פיזית, אבל הוא שווה כל דקה. אם בסוף התהליך שאנחנו עוברים נמצא קבוצות ישראלים שמוסיפות את הנקודה הזו לטיול של החבר'ה בסוף הצבא עשינו את שלנו. סיפרנו סיפור שנשכח בזמן".
באתר הארכיאולוגי ניצב מבנה הרוס נוסף. שרידיו של מוצב צבאי, שמרמז על הסוף הטרגי של האוטונומיה היהודית. לאורך כל 150 שנות פעילותם, סבלו היהודים ממתקפות, הן מעבדים שנמלטו והן מילידים שלא אהבו את הקולוניאליסטים האירופאים. להם הצטרפו גם פיראטים שתקפו אותם וגזלו מהם כספים רבים.
כבר ב־1712 פלשו לסורינאם שודדי ים צרפתיים ששדדו את היהודים, דבר שהוביל לפגיעה כלכלית משמעותית. היהודים התקשו להתאושש. ב־1773 הם ספגו מכה קשה נוספת. הדיאז, מרכז סחר החליפין המרכזי לקני סוכר קרס, ואיתו רוב בעלי המטעים. היהודים נטשו את "יודן סוואנה" ועברו לעיר פרמריבו. ב־1832, מאה וחמישים שנים לאחר שהוקם הכפר היהודי – הוא עלה בלהבות ונשרף כליל.
בספטמבר 1860 כתב ח"י קאצענעלענבאגען כתבה בעיתון "כרמל" העברי שבה סיפר את קורותיה של המושבה שהיתה ונעלמה, כדוגמה לכך שניתן להקים מדינה עברית. "כבר היו יהודים בארץ מולדתם הולאנדיה, בנים נאמנים למדינה והולאנדים לאמיתם, אם גם איזה חוקים מגבילים הכבידו עליהם את עלם – אך כח ואיל וזרע עז חשפו בארצות הקולוניות, אשר נתנו להם את חפשם ושם התנדבו ללכת להלחם בכל מלחמות הקולוניא. וירומו בגבורתם ובאמץ לבם היו לנס. ויאשרו שם ויעשו ויצליחו יתר רב מאחיהם בארץ אמם. אך כאשר נתנה דת ההשתוות בארץ הזאת, מעטו ויצערו הבאים לגור באיים האלה, ומצבם שם ירד מטה מטה".
כמעט 200 שנה עברו מאז שהיהודים הגיעו מהולנד לסורינאם, עד הרגע שהאוטונומיה בוטלה רשמית. באפריל 1835 בוטלו כל זכויותיהם המיוחדות של היהודים, והם הפכו לתושבים ככל תושבים. ורק כמה מבנים ישנים שעמדו בתוך יערות הגשם של סורינאם, במרחק קצר מנהר סורינאם המרהיב, נותרו כדי לספר את סיפורה של האוטונומיה היהודית היחידה שקיבלו יהודים מאירופאים מאז חורבן בית המקדש השני ועד הקמת מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו