בחזרה לישראל ויהודה? אסור לפלג את הממלכה

תמונות הגירוש של המתפללים מכיכר דיזנגוף, בליל יום הכיפורים, מגלמות משהו שהוא מרחיק לכת פי כמה משנאה, או מהיעדר יכולת להכיל את האחר. זו גם אינה "עוד מלחמת דת", ואפילו לא מוטציה נוספת של מחאת קפלן. התמונות הללו הן תמונות של ייאוש. כך נראה ייאוש; שלב אחד לפני רעיון העוועים הנורא שהולך וקונה לו לאחרונה אחיזה בשולי מחאת קפלן, ושלהוותנו יש מי שנענה לו גם בשולי הימין הקיצוני: רעיון ההפרדה בין מדינת ישראל למדינת יהודה, או במילים המעט מכובסות של הוגי הרעיון: קנטוניזציה של המדינה. המשמעות: "אנחנו" ו"הם". חותמת של גט על הקרע והמחלוקות שליוו, ועוד ילוו, אותנו כאן.

הרעיון הזה הוא היפוכה המוחלט של "סוכת השלום", ברוח החג הנכנס על סמלי האחדות המרובים שבו; מחשבה רעה על סוכה לזה וסוכה לזה, כשבסוכתו של האחד אין מקום לאחר, או כדברי ניצן עמית (תושב גבעתיים), מהוגי הרעיון "המופלא": "בסוף יהיו שתי מדינות נפרדות לחלוטין, כמו שתי מדינות באירופה, עם גבול פתוח... גם את הצבא ניתן יהיה להפריד".

אני מנסה לדמיין בעיני רוחי כיצד היו האבות המייסדים שלנו, דוד בן־גוריון וחבריו, מגיבים למשנתם של אדריכלי הייאוש החדש. מה היו הם אומרים לו היו נחשפים לכמות הרעל והשנאה שעפה כאן מצד לצד כבר חודשים ארוכים? ובעיקר - כיצד היו מגיבים לתוכנית "יהודה וישראל" שמנפצת לרסיסים חלום דורות שהוגשם אחרי אלפיים שנות, בדם ובקורבנות כה כבדים?

לא יהיה זה מופרך להניח שהם לא היו יודעים את נפשם מכאב, ושבמפגש פרונטלי בלתי אפשרי שכזה, בין דור המייסדים - בן־גוריון, בגין או רבין - לבין הוגי הרעיון היה נפלט איזה "צא בחוץ" מתוסכל (מבית היוצר של הרב עובדיה יוסף), ואולי גם איזו סטירה מצלצלת על לחיו של אחד מאנשי ה"אתם" ו"אנחנו", יהודה וישראל, בניסיון להחזירם לתלם.

ייתכן שמנהיגינו ההם אף היו לובשים שק ואפר כמנהג מרדכי היהודי, או מורטים את שערות ראשם מרוב צער, כמאמר המדרש הידוע על אברהם (איכה רבה), שהיה "ממרט שערות ראשו בשעה שחרב בית המקדש, וקורע בגדיו ואפר על ראשו ומהלך וסופד וצועק". שהרי המשמעות של שתי מדינות יהודיות אינה אלא חורבן.

שיבוש מושגי יסוד

שהרי בדיוק לשם צועדים בצעדי ענק אלה שמרחיקים יהודים מתפילתם ביום הכיפורים, בגיבוי בפועל של עיריית העיר העברית הראשונה, וראשה הטועה והמטעה. והכל בשל מה? לכאורה בשל מחיצה והפרדה מגדרית, אך למעשה מכיוון שמושגי ה"אנחנו" וה"אתם" שלהם התקלקלו במידה כזאת עד שהצליחו לשבש גם את המשמעות וההבנה הפשוטה של מושגי היסוד "ליברליות" ו"דמוקרטיה", שהם נושאים עתה את שמם לשווא.

בעיקר סביר בעיניי שדור המייסדים, כמו רבים מאיתנו כיום, לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבל השיח על רעיון חלוקת העם, כחלק משוק הדעות הלגיטימי.

הרי לא למען הדמוקרטיה ואף לא למען הקמת שתי ממלכות יהודיות נפרדות נפלו במערכות ישראל מאז קום המדינה מעל 24 אלף מבנינו ובנותינו. גיבורים כאלי כהן, עמנואל מורנו או רועי קליין לא הקריבו הכל כדי שלקראת יום ההולדת ה־80 של מדינת היהודים היא תתפרק לנו בין הידיים, ועוד בעבודה עצמית, עברית.

אין לנו שום עניין לחזור לימי הפילוג בין ירבעם (מלך ישראל) ורחבעם (מלך יהודה) שארך מאות שנים, עד חורבנה של ממלכת ישראל. הפילוג ההוא, אחרי מות שלמה, יצר שתי ממלכות מוחלשות, גבה מחיר דמים איום ונורא ולבסוף הפך מפילוג פוליטי לפילוג תרבותי ודתי, שהיה עמוק אף יותר.

שום דבר ממה שמתחולל עתה בתוכנו אינו יכול להצדיק יצירה חדשה, מפלגת ומעוותת כזאת. מה שנדרש עתה לנוכח הקרע הקשה הוא פעולה הפוכה בתכלית: מאמצי־על לקירוב, לגישור, לפיוס ולבניית מנגנוני הידברות ופשרה. אסור לנו לקבל את ההצעה לגזור את התינוק כמו במשפט שלמה. עלינו לברר בשיח בלתי פוסק כיצד להישאר שלמים, ואף להבין, למען ומתוך הכרה בכוחו של היחד, שיידרשו ויתורים על עמדות ועקרונות והליכה לקראת האחר; שבלעדי היחד הזה אין לאף אחד מהצדדים כאן קיום אמיתי. לא לצד "הישראלי" ולא לצד "היהודי".

"מאין כוחות לשאוב?"

אלה אינן רק סיסמאות ומליצות. נסו לדמיין שתי ממשלות, שני פרלמנטים, שני צבאות, שתי משטרות, שני שב"כ, שני משרדי בריאות ותחבורה, שתי מערכות משפט. האנדרלמוסיה בְּמֵרֵעָהּ, וגם טְרִיפַת ערכים מוחלטת, אך בעיקר התפרקות מהנכס הכי גדול ומשמעותי שלנו ב־75 שנות קיומנו כאן כמדינה – הערבות ההדדית, שגם אם נחלשה מאוד חובה לשקמה, במקום להמשיך ולפרום אותה.

הציבור קץ בניצוצות של צדק קדוש, בנקמה, בסערות, בפוליטיקה של היעדר שוויון, במסעות ציד, באצבע מאיימת ובהפחדות. הציבור שואל, כמאמר רחל שפירא בשירה "נחמה": "מאין כוחות לשאוב?". הוא משתוקק לעידוד ולהבנה. הוא מחפש נחמה והסכמות ופשרה, והמשך של הערבות ההדדית והמארג המשותף.

בערב יום הכיפורים האחרון חטאתי בנאיביות, כך לפחות סברו אחדים מקוראיי. כתבתי - אם יורשה לי באופן חריג לצטט את עצמי כאן - ש"עשיית השלום בתוכנו מחייבת הכרה הדדית בערכו של המטען שנושאת עגלת האחר"; ש"אם צד אחד יראה בעגלתו של השני עגלה ריקה, השלום הפנימי יתרחק, אך אם כל צד יכיר בכך שגם העגלה של הצד השני מלאה בערכים ובטוב, השלום הפנימי יתקרב".

אסביר אפוא שוב: הצד הדתי לא חייב לקדש את השוויוניות והליברליות שבעגלה החילונית, אבל מותר לו להכיר בערך שלהם בלא מעט סיטואציות שמלוות אותנו כאן. הצד החילוני לא חייב להתחיל ולקיים תרי"ג מצוות, אבל מותר לו להכיר בשפע ערכי החיים שמציעה התורה, ובכלל זה ערך קדושת המשפחה. לצד החילוני אין מונופול על קדמה ונאורות, ולצד הדתי אין מונופול על יהדות.

מופע השנאה החולני של חילונים קיצונים בליל יום הכיפורים האחרון בדיזנגוף אינו שונה ממופעי שנאה חולניים של חרדים קיצונים בירושלים בשנים האחרונות, ובכל זאת יש הבדל אחד: המופע האחרון התרחש ביום שרק לפני שבוע עדיין נחשב ליום הכי קדוש וקונצנזואלי בלוח השנה היהודי. עכשיו נפרץ עוד גבול. הפרה הכי קדושה נשחטה.

אם אנחנו, "אנשי האמצע" והפשרה, לא נקום עכשיו ונצעק בקול שהשלם - עם ישראל - גדול מסך חלקיו וממחלוקותיו, ושרב המשותף על המפריד, הקיצונים יצליחו חלילה לגרור אותנו אל תעתועי יהודה וישראל.