"מחוץ למשרד של ראש הממשלה יצחק רבין פגשנו את בייגה שוחט, שר האוצר", מספר הרב יואל בן־נון. "הוא שאל אותנו מה עשינו שם והשבנו שהצגנו לו את כביש עוקף רמאללה. הוא שאל כמה כסף זה יעלה, והשבנו שלא הרבה, מיליון שקלים לקילומטר כביש, 18 קילומטרים בתור התחלה. הוא הסתכל עלינו ואמר 'בסדר'. זהו, זה היה הכל. אתה יודע מה הסיכוי שרבין יסכים לקבל אותנו, יעיין במפה שפנחס ולרשטיין הביא איתו ושמחוץ לדלת יחכה לנו שר האוצר? בתוך דקות סיימנו תהליך שיכול לקחת חודשים. הסכם אוסלו היה נורא, אבל בדרך הזו הצלחנו להגיע להישגים. הצלנו את יהודה ושומרון".
בשעת לילה מאוחרת אי־אז באמצע שנות ה־90 עשינו את דרכנו באוטובוס קו 160 מירושלים לקריית ארבע, היישוב שבו התגוררנו. עברנו דרך מחנה הפליטים דהיישה, חצינו את העיירה חלחול והמשכנו בתוך חברון. ואז ראיתי את הרכב שעמד בצד הדרך באורות דולקים, כאילו מחכה לנו. מדובר היה זמן קצר לאחר רציחתם של יהודה פרטוש ונחום הוס באוטובוס שנסע בצומת הזכוכית. הגננת שלי לשעבר, לאה, מצאה מאוחר יותר קליע בתוך ספר שנשאה. רגעי האימה שעברו עלי מוחשיים עד היום חרף העובדה שהייתי בן 11 בלבד. האם מדובר במחבל שאורב לאוטובוס שהיה ממוגן אבנים בלבד? לבסוף עברנו את הרכב והמשכנו ליישוב. הכל עבר, בפעם הזו, בשלום.
כיום מדובר בתיאור שנדמה כאילו הגיע מעולם אחר. אין ישראלי שנוסע בתוך כפרים וערים פלשתיניים, למעט בנקודות ספציפיות ביותר ביהודה ושומרון, וגם הן נמצאות במגמת תיקון. זמן קצר יחסית לאחר הפיגוע ההוא נפתח כביש עוקף חלחול, שמנע מתושבי קריית ארבע ודרום הר חברון את הנסיעה בתוך חלחול וחברון העוינות. במקביל נפתח גם כביש המנהרות, שעקף את בית לחם ודהיישה. זמן הנסיעה קוצר דרמטית, איכות הנסיעה זינקה, והצורך לנסוע דרך ערים פלשתיניות הפך להיסטוריה רחוקה. תופעה דומה התרחשה בכל רחבי יהודה ושומרון, והכל בגלל הסכם אוסלו.
ההסכם, שבימים אלו מציינים 30 שנה לחתימתו, נחשב לסדין אדום בעיני המתיישבים, לאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל, לא פחות. "אל תיתנו להם רובים", זעקו בימין לרבין ולפרס, רובים שמאוחר יותר שימשו מרצחים בפיגועים קשים בתקופת האינתיפאדה השנייה. 1,000 ישראלים נרצחו באינתיפאדה הזו, שהיתה המשך ישיר להסכמים האומללים שנתנו אוטונומיה ליאסר ערפאת ולמחבלים שלו. "אל תיתנו להם שטחים", התחננו המתיישבים. באותם שטחים נבנתה הרשות הפלשתינית, שאינה מצליחה בימים אלו להשליט סדר בתחומיה, מאפשרת לחלקים משטחה, דוגמת אזור ג'נין, להידרדר לאנרכיה. ככל שמדובר במתיישבים, הכתובת נכתבה על הקיר עוד קודם לחתימה על ההסכם, ותוצאותיה ברורות בשטח כיום.
אך האם ההסכם היה בדיעבד רע למתיישבים, או שמא הוא שביצר את ההתיישבות ביו"ש והפך אותה לעובדה מוגמרת? ההסכם, שעליו היה קונצנזוס מקיר לקיר בימין כי הוא רע ונורא, נתן מדינה דה־פקטו לפלשתינים חרף הסיכון, אך כיום יש חצי מיליון מתיישבים ביהודה ושומרון והיד עוד נטויה. מי שקודם להסכם אוסלו היו צריכים לנסוע דרך ערים פלשתיניות ליישובים מבודדים עמוק בתוך השטח, עושים זאת כיום בדרכים ראשיות ומוארות, שבימים אלה גם צפויות להשתדרג דרמטית. ייתכן, אומרים לא מעט מימין ומשמאל, שאותו הסכם רע הוא שגרם למתיישבים, בגיבוי המדינה, ללחוץ על הגז ולהפוך את ההתיישבות ביו"ש לאימפריה.
ערוץ ישיר לרבין
הרב יואל בן־נון, מרבני ישיבת הר עציון, היה אחת מדמויות המפתח של אותן שנים אפלות בעיני ההתיישבות. אך בניגוד לחלק מחבריו לדרך שנאבקו בכל כוחם בהסכם ללא כל פשרות, הוא החליט לצאת אז נגד הזרם ופתח ערוץ סודי מול יצחק רבין.
"כשהחלו השיחות לקראת אוסלו נאלצתי לקבל הכרעה. עוד קודם להקמת הממשלה פגשתי את רבין עם ישראל הראל, וביקשנו ממנו לייצב את הקואליציה המתנדנדת של שמיר ופרס. זמן קצר לאחר מכן, כשהקים ממשלה וראיתי מה שקורה, התלבטתי אם לתמוך בו. לבסוף החלטתי לשמור על קשר איתו כדי לנסות להשפיע מבפנים. הבנתי את ההשלכות של ההחלטה שלי, שיתקפו אותי קשות, אבל הבנתי שאוכל לשנות את המצב.
"ההסכם נכפה על רבין. הוא לא האמין בו מלכתחילה ולא חשב שזה יצליח, וידעתי את זה. מהסיבה הזו הייתי מאוד קרוע. מצד אחד, היתה המחויבות הממלכתית שלי כאדם ציוני־דתי, ומצד שני הרגשתי מחויבות לחבריי מגוש אמונים, תלמידי הרב צבי יהודה קוק, שהתנגדו לכך נחרצות. זה היה שבר גדול מאוד עבורי, אבל בסוף החלטתי למרות הכל ללכת לכיוון של שיתוף פעולה עם רבין כדי לנסות להציל מה שאפשר מהמצב הקשה הזה. באחת הפגישות שאלתי אם אוכל לכתוב לו מכתבים ישירים. לא צריך תשובה לקונית ממנו, רק שאוכל להעלות בפניו בעיות מהשטח כדי שנוכל לנסות לפתור אותן יחד. רבין הסכים, וכתבתי לו מכתבים רבים, לפעמים כמה פעמים בשבוע. יחד הצלחנו לקדם פרויקטים שונים לטובת ההתיישבות".
מדובר בהחלטה שנשמעת טריוויאלית אך היתה שנויה במחלוקת בכל קנה מידה בזמן אמת. כיום המחאה סביב הסכם אוסלו נזכרת בעיקר במעשה העוולה של יגאל עמיר שרצח את ראש הממשלה רבין, אך יש לומר שהיא לוותה בזעם ציבורי לגיטימי מצד ציבור שחש כי פוגעים בביטחון מדינת ישראל ותורמים להקמת מדינה פלשתינית מסוכנת בראשות מחבלים ללא לגיטימציה ציבורית מספקת. אם התיאור נשמע לכם מוכר, אתם לא לבד. בן־נון עורך השוואה חד־משמעית בין אותם ימים וההסכם ששינה את פני ישראל לבין המחאה נגד הרפורמה המשפטית בימים אלו.
"אוסלו נכפה עלינו על ידי ממשלת מיעוט. מהלך היסטורי שמשנה סדרי עולם נעשה על ידי ממשלה שלא היתה לה לגיטימציה רחבה, רחוק מכך, וזה השפיע על חיי אדם בסדר גודל משמעותי. ובית המשפט העליון עמד מנגד. עד היום בית המשפט העליון לא מתערב בכל הנוגע לבתים שבונים פלשתינים בצורה לא חוקית, אבל כן מאפשר לפנות יהודים".
זמן קצר לאחר החתימה על הסכם אוסלו א' בספטמבר 1993 החלו הצוותים לעבוד על הסכם אוסלו ב', זה שחילק את יהודה ושומרון לאזורי B ,A ו־C. אנשיו של פרס שוחחו עם אנשי ערפאת ואבו מאזן, ואילו הרב בן־נון וחלק מראשי המועצות ביו"ש שוחחו עם רבין, מנסים לצמצם את הנזק שהבינו שהוא כבר בלתי נמנע. באותם ימים נהגה הרעיון להקים כבישים עוקפים ביו"ש, שיעקפו את הערים הפלשתיניות.
360 - זאב אלקין בציון 24 שנים לחתימה על הסכם אוסלו // צילום ארכיון
בדצמבר 1993 נשא רבין דברים בפני ועדת העורכים. הוא טען כי הסכם מדיני הכרחי, אך לצד זאת הבהיר כי יעשה הכל כדי להגן על תושבי יו"ש. "מה שאני חייב להשיג אלה אותם יעדים שהגדרתי ושיבטיחו את הביטחון לכל התושבים. לכל היישובים ביהודה, שומרון ועזה. המגמה שהחלה בכ"ט בנובמבר - מדינה יהודית ריבונית חזקה שממלאת את ייעודיה הציוניים והיהודיים הכלל־לאומיים. לא התפשטות טריטוריאלית בראשינו, אלא מילוי המשימה של שיבת ציון של העם היהודי, שקודם כל חשוב מה שיהיה בגבולות המדינה ופחות חשוב איפה יהיו גבולות המדינה, כל עוד היא מכסה את מרבית שטחה של ארץ ישראל ובירתה היא ירושלים המאוחדת".
"רבין הבין מאוחר מדי שהפלשתינים חותרים להסכם בכל מחיר, ושאנחנו היינו צריכים לדרוש הסכם יותר טוב, וכשהבין זאת המפלגה כבר הלכה על זה", אומר בן־נון. "הוא אמר לי שאין לו ברירה, אבל שישתדל לתקן כמה שאפשר. רבין לא האמין שאוסלו יצליח. הוא נכנע ללחצים מבפנים ומבחוץ. אך כשהבין שזה כבר נעשה ואין מנוס, הוא ניסה לתקן ולשפר את ההסכם ככל האפשר תוך כדי תנועה. הוא הבין שלא יהיה הסדר שלום קבוע עם הפלשתינים. הוא אמר לי שלא יהיה אפשר להגיע להסכם בלי ירושלים, והפלשתינים לעולם לא יוותרו על ירושלים.
"אחרי פגישה שערכתי עם מפקד אוגדת איו"ש כתבתי לרבין שיש הרבה נפגעים ברמאללה וביקשתי לסלול כביש עוקף. רבין השיב לי שבדק את העניין, וכך סוכם על סלילת הכביש. הגעתי לרבין עם פנחס ולרשטיין, שהיה ראש מועצת בנימין, והוא נתן לרבין מפה של הכביש. רבין, שהיה איש של פרטים, התעמק במפה במשך זמן ארוך ולאחר מכן נתן לנו אוקיי. מחוץ לחדר פגשנו את שר האוצר שאישר את העניין, וכך יצאנו לדרך".
מסלול עוקף אוצר
העיתונאי והיסטוריון ההתיישבות חגי הוברמן מספר כי מי שדחף יותר מכל את רעיון הכבישים העוקפים היה אלוף פיקוד המרכז אילן בירן, שנלחם במשרד האוצר, שאנשיו התנגדו לעניין מכיוון שטענו כי ממילא יחזירו את כל השטח וחבל להשקיע את הכסף. "ההיערכות מחדש תעלה לכם מיליארד שקלים בשנה. תרשמו לפניכם את מה שאני אומר. כשאני כבר לא אהיה אלוף פיקוד - הכבישים הללו עוד יעמדו, ואת הכסף הזה אתם עוד תצטרכו לשלם", אמר להם. האוצר הפסיד בקרב, הכבישים יצאו לדרך.
"וכך, כשהנסיגה ברקע, החלה תנופת סלילה שהרי יהודה ושומרון לא הכירו מאז התקופה הרומאית", מתאר זאת הוברמן בטור שפרסם בעיתון המגזרי "מצב הרוח" בשבת שעברה. "המראה היה מדהים: עשרות כלי רכב כבדים, משאיות, מחפרים ומכבשים עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה תוך שינוי מהפכני של פני הנוף. כל הכלים היו עסוקים בסלילת כבישים חדשים, ארוכים וקצרים, רחבים וצרים, העוקפים את היישובים הערביים".
כבישים עוקפים החלו להיבנות בכל רחבי יהודה ושומרון, בפרויקט גרנדיוזי שלא נראה כמוהו עד אותן שנים. כביש עוקף שכם אפשר הגעה ליישובים דוגמת אלון מורה והר ברכה. כביש עוקף רמאללה סלל את הדרך מעפרה ובית אל לירושלים. כביש המנהרות, שכלל את המנהרה הארוכה ביותר בישראל ואת הגשר הגבוה ביותר, קיצר את הדרך מירושלים לגוש עציון. וכביש עוקף חלחול אפשר לתושבי קריית ארבע ודרום הר חברון להגיע לבתיהם ללא סכנת חיים שהיתה כרוכה במעבר דרך מרכזי הערים הפלשתיניות.
אף שהכבישים העוקפים היו היבט משמעותי ביותר מבחינת המתיישבים, לא היה זה ההיבט היחיד. מכיוון שידעו שבקרוב תהיה רשות פלשתינית, שמבחינתם היא גוף עוין ומסוכן, בשכנות ליישובים, הם דאגו לכך שההתיישבות תישאר מוגנת ומוסדרת. המתיישבים שהיו בסוד העניינים נחשפו למפות של ההסכם המתגבש טרם העברתן לפלשתינים, והכניסו בהן תיקונים הכרחיים להמשך קיום היישובים. גם גורמי הצבא השפיעו לא מעט על אופי ההתיישבות והשטח. כך, בשל התעקשות צה"ל, נותר כל השטח שבו עושים מטוסי הנוסעים את הסיבוב לקראת הנחיתה בנתב"ג בשליטה ישראלית מלאה.
דוגמה בולטת, מספר בן־נון, היתה בפגישה שבה השתתף יחד עם רה"מ רבין וראש מועצת חוף עזה דאז צבי הנדל. "הנדל פנה לרבין ואמר לו שגוש קטיף חייבת חוף כדי שלא תהיה מובלעת. רבין הקשיב, ויום למחרת יצא לקהיר. בטלוויזיה פתאום נשמע מובארק אומר לרבין 'איזה חלק מהחוף אתה רוצה'. היה לנו ערוץ פתוח אליו, והדבר הוביל לשינויים בשטח".
הוברמן סובר כי גם השמאל וגם הימין נחלו ניצחון וכישלון אסטרטגי בכל הנוגע להסכם אוסלו. "הנסיגה היתה כמו כתם שמן שהתפשט ונעצר בהתיישבות. הסכם אוסלו הוא ניצחון וכישלון אסטרטגי של 'שלום עכשיו' וניצחון וכישלון אסטרטגי של 'גוש אמונים'. שלום עכשיו הצליחו להכניס לשיח את המושג 'שטחים תמורת שלום', אבל הנסיגה נבלמה בהתיישבות. אם תיקח את כל מפות אוסלו ותנתח אותן, מה ששרטט את השטח היה רק ההתיישבות".
בן־נון מסכים: "אדריכלי אוסלו סברו שההתיישבות ביו"ש תתפרק מאליה לאחר ההסכם. הם היו בטוחים שההתיישבות לא תחזיק מעמד ואנשים יעזבו בעצמם. רבין לא הסכים לפנות שום יישוב וחשב שצריך לדאוג לביטחון של ההתיישבות ולכבישים עוקפים. זו הסיבה שהייתי מוכן לספוג את כל המתקפות מחבריי. רבין היה יותר ימני מאריאל שרון, שאז נתפס כתומך נלהב של ההתיישבות. רבין הוא זה שהתעקש לא לפנות אפילו יישוב אחד, הוא זה שאמר שאם נפנה את גוש קטיף חמאס ישלוט בעזה. צריך גם לומר, במידה מסוימת אוסלו הציל את יו"ש. נכון, הוא ניתק אותנו מהערים הגדולות, אבל אם לא היינו עושים מה שעשינו אז, לא היו ישראלים שהיו מתגוררים כיום ברוב יו"ש".
גם בשמאל הבינו
כפי שמלחמת יום כיפור הבהירה לאנשי "גוש אמונים" כי כדי לשמור על הקרקע יש להקים יישובים ביו"ש, כך התרחש גם בתקופת הסכם אוסלו. הכבישים החדשים קיצרו דרמטית את הדרך ליישובים, ונסיעה מגוש עציון, שארכה חצי שעה, התקצרה ל־12 דקות בלבד. נסיעה משילה לירושלים, שארכה בעבר קרוב לשעה, התקצרה לחצי שעה. כעת יכלו המתיישבים להפנות את תשומת ליבם לחיזוק ההתיישבות בפועל - כלומר, הבאת עשרות אלפים להתיישב ביו"ש.
ראשי מועצת יש"ע החלו בעריכה של ירידי התיישבות בכל ישראל, בסיוע החטיבה להתיישבות. תנועת "אמנה", מספר הוברמן, שכרה אולמות גדולים בערים שונות וחילקה אותם לחדרונים קטנים שבהם כל יישוב הציג את עצמו. אוטובוסים נשלחו לכל רחבי יו"ש עם משפחות מתעניינות, והדבר עשה את שלו. ב־1993 היו ביהודה, שומרון וחבל עזה 115 אלף איש. שנתיים מאוחר יותר, כשהסכם אוסלו מרחף ברקע, כבר היו ביש"ע 134 אלף תושבים ישראלים. ב־1999 עמד מספר התושבים על 183 אלף בני אדם. מספר הישראלים שהתיישבו ביש"ע מאז שחרור אזורים אלו במלחמת ששת הימים הכפיל את עצמו בתוך עשור. המסות שהגיעו ליו"ש הן אלו שמנעו, בין היתר, פינויים של יישובים. יו"ש הפכה לעובדה מוגמרת ברובה בגלל ההסכם ההוא.
גם בשמאל סוברים לא מעטים שבסופו של דבר הצליחו המתיישבים לעשות את הבלתי אפשרי ולנצל את הסכם אוסלו לטובתם. במאמר שפרסמה לפני כמה שנים חגית עופרן מ"שלום עכשיו" היא טענה כי רבין לא אהד את ההתיישבות, אך סבר שפינוי היישובים יעלה לו מחיר פוליטי רב מדי. "אבל רבין טעה אם העריך שעדיף לדחות את הטיפול בהתנחלויות לשלב הקבע". בעוד שלום עכשיו, לדבריה, לא פעלה מספיק כדי למנוע בנייה, המשיכו המתיישבים לבנות ולבנות. כיום מספר המתיישבים ביו"ש הוא יותר מחצי מיליון בני אדם. הסכם אוסלו נוסף נראה רחוק מתמיד.
מאוסלו להתנתקות
האם הסכם אוסלו היה טוב להתיישבות? תלוי את מי שואלים. אין חולק בימין על כך שמדובר בהסכם רע, שגרם נזק עצום לכל מדינת ישראל. האנשים שמאמינים בארץ ישראל השלמה יקראו מילים אלו ויזעמו, יאמרו שמדובר במסירה של שטחי ארץ ישראל לערבים ושאין לברך על כך. בהתיישבות גם יהיו שיצביעו על כך שקודם להסכם אוסלו היתה בנייה בסדרי גודל משמעותיים בהרבה, לעומת ההקפאה של רבין בתחילת כהונתו כראש ממשלה, וגם הבנייה הקטנה בהרבה בממשלות לאחר מכן, כולל בתקופת נתניהו.
אברהם שבות (81) הוא אחד ממובילי "גוש אמונים" ועומד מאחורי חלק ניכר מהתוכניות שמתוות את דרכה של ההתיישבות עד היום. תשובתו חד־משמעית: "אוסלו היא רעה חולה, ואילולי ההסכם ההוא, ההתיישבות היתה היום הרבה יותר גדולה", הוא משוכנע. "הסכם אוסלו עצר את ההתיישבות בצורה דרסטית. קודם לממשלת רבין אושרו לא מעט תוכניות, ללא מעורבות הממשלה. ישיבת מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי, שמאשרת יחידות דיור, היתה מקצועית בלבד, וכעת לך תחפש תוכניות כאלו, שהן הבסיס לכל. האם היה יכול להיות יותר גרוע? בוודאי, אבל אי אפשר לומר שאוסלו היה דבר טוב בשום פנים ואופן".
מוכי בטר, מנהל מרכז מורשת קטיף בניצן, מסכים עם שבות. כמי שהתגורר בשנות החתימה על הסכם אוסלו בנווה דקלים, הוא אומר שאותו הסכם הביא בסופו של דבר גם להתנתקות. "המציאות שיצר הסכם אוסלו בתוך רצועת עזה הקשתה מאוד על חיי ההתיישבות בגוש, צמצמה את השטח שלנו והגבילה את התנועה מצד אחד, ומצד שני יצרה מרחב בטוח בצד הפלשתיני שממנו יצא טרור. המציאות הבלתי אפשרית הזו יש מי שיגיד היא שהולידה את ההתנתקות".
בן־נון, מצידו, סובר שבתוך הקושי וההסכם שנכפה על ההתיישבות הצליחו המתיישבים לעשות את המיטב. "בכל פעם שאני יוצא מביתי בגוש עציון אני רואה את הפריחה. אם לא היינו עושים מה שעשינו - לא היתה התיישבות ביהודה ושומרון. נקודה". הוברמן מסכים: "אוסלו נתן ביצור רציני להתיישבות. 25 השנים הראשונות של יו"ש היו התיישבות ממלכתית, רשמית. שמונה השנים בשנות ה־90 ותחילת ה־2000 היו תהליך של הסכם מדיני וייבוש, אבל למרות כל הקשיים הביאו 100 אלף איש. אוסלו עשה טוב למרות שהוא היה רע".
עודד רביבי, ראש מועצת אפרת, יוצר בידול בין ההסכם שנחתם לזה שיושם בפועל: "השאלה אם הסכמי אוסלו היו טובים להתיישבות היא שאלה מורכבת, בין היתר משום שהסכמי אוסלו שנחתמו הם לא אלו שיושמו בפועל. אם נבדוק מה קיבלנו בסופו של דבר מאוסלו, נראה שקיבלנו לא מעט בנייה ואת מערך הכבישים העוקפים, שהזרימו הרבה מאוד חיים ופוטנציאל של פיתוח מבחינת מספר התושבים. דמיין לעצמך שכל תושבי אפרת היו נוסעים היום דרך בית לחם - זו הזיה. לכן אין ספק שהסכמי אוסלו עשו טוב בדיעבד להתיישבות".
רביבי טוען שההתיישבות יכולה היתה להרוויח יותר מההסכמים אילו רק ראשיה היו פועלים נכון: "אין ספק שהיינו יכולים לנצל את מה שהתרחש אחרי החתימה על הסכמי אוסלו טוב יותר, והפוטנציאל לא מומש. יש שתי אסכולות ביו"ש - צד אחד שאומר כי צריך לחבק את הקיים ולהעצים אותו, וצד אחד אשר אומר שצריך להתפרס כמה שיותר. בפועל, כתוצאה מהסכמי אוסלו ניסו לייצר יותר עובדות בשטח ולהקים יותר יישובים קטנים, אבל שכחו לחזק את הקיימים. לדוגמה, ב־1999 מספר התושבים באפרת ובגוש עציון היה זהה - 8,000, ותשע שנים מאוחר יותר, כשאני נבחרתי לתפקיד ראש מועצת אפרת, המספר כמעט לא השתנה ביישוב, וגוש עציון הכפיל את עצמו. הסיבה היא שבגוש עציון היתה בנייה מטורפת בזמן שבאפרת לא אישרו כלום. במקום לקחת את מרכזי הגושים - אפרת, מעלה אדומים ואריאל - ולהפוך אותם לעוגנים, החלישו אותם".
עם הפנים קדימה
אף שהסכם אוסלו נחתם לפני 30 שנה, הוא משפיע על יו"ש ועל כל מדינת ישראל גם כיום, לא רק בהיבטים הביטחוני והמדיני, אלא גם בדרך שבה ישראל מתנהלת ביו"ש ביום־יום, ועל כן ראוי גם לצרף אפילוג לכתבה זו.
הממשלה הנוכחית אישרה לפני כמה חודשים במסגרת תקציב המדינה סכום חסר תקדים להשקעה בכבישים ביו"ש. כביש 60 המוכר, שכולל חלק ניכר מהכבישים העוקפים שנסללו בשנות ה־90, יוכפל ברובו ויהפוך לכביש איכותי ובטוח למיליוני הנוסעים, ישראלים ופלשתינים, שנוסעים בו.
אף שהצורך בכביש הוא תחבורתי ממעלה ראשונה, מכיוון שהכבישים צרים מלהכיל את כל כלי הרכב שעוברים בהם, אין כלל ספק שהוא ישמש את המתיישבים שמעוניינים לחזק את השליטה ביו"ש. כביש איכותי ומהיר, ללא פקקים, מצמצם את הפערים בין היישובים. אלון מורה והר ברכה נחשבים עדיין כיום ליישובים מבודדים יחסית, אך דבר זה ישתנה כשעוקף חווארה ייפתח. הפוטנציאל של קריית ארבע, עמוק בתוך יהודה, יזנק כשיהיה לה כביש דו־נתיבי ודו־מסלולי שיוביל היישר לירושלים. לכן ברור לחלוטין למה ארגוני השמאל הקיצוני נעמדו על רגליהם האחוריות כשתוכנית התחבורה אושרה.
האם 30 שנה אחרי הסכם אוסלו האיום על ההתיישבות נמוג? התשובה היא חד־משמעית לא. כ־77 אחוזים מהמתיישבים עדיין מתגוררים בערים סמוכות לקו הירוק, וכמעט מחציתם מתגוררים בארבע הערים הגדולות ביו"ש. עדיין יש לא מעט יישובים מבודדים בשטח, ובהם בית חג"י שממנו יצאה בשבוע שעבר בת שבע ניגרי, שנרצחה על ידי מחבלים. אך מבחינת ההתיישבות, כל פגיעה היא זו שמחזקת אותה. "כאשר יענו אותו כן יפרוץ", הם מגדירים זאת. כל פגיעה רק מחזקת את יו"ש ורק דוחפת אותו קדימה. מלחמת יום כיפור, הסכם אוסלו, ההתנתקות, פיגועים - הכל רק חלק ממאבק שבו, מבחינתם, הם ינצחו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו