עיסוק היתר ב"טרור יהודי" פוגע במלחמה בטרור האמיתי

לא חכם להגיד שלמישהו יש פטנט צבאי שיפתור את המשך מתקפת הטרור ביהודה ושומרון. אבל כדאי להזכיר כמה דברים, כדי להבין כמה המערכה הזאת נגד הטרור מושפעת מתעמולה המופצת בערוצי תקשורת גדולים.

בתחילת השבוע נרצחה בת שבע ניגרי, תושבת בית חגי, לעיני בתה, בנסיעה בכביש 60. נדמה שישראל כבר עברה על כך לסדר היום, והיא מזועזעת הרבה יותר מהרציחות במגזר הערבי. מערכת האינפורמציה המתנהלת נגד הציבור כבר שחקה את ערך חיי האדם.

זה מה שקרה בפרשה ליד כפר בורקה, שנגמרה בשני פצועים ישראלים ובהרוג פלשתיני. לפתע התפשטה תיאוריה לגבי רשת טרור, שבסיסה הוא "נערי גבעות" ושיש לה בסיס של "תוכנית סמוטריץ'" וזרועות תמנון שמגיעות עד אל תוך הממשלה. הזוועה השקרית הזאת הופצה ככל הידוע לפחות בחדשות 12 וב־ynet. לכן אנחנו עוסקים במלחמה נגד "הטרור היהודי". זו קלאסיקה של מתקפת נגד מוסרית.

כך קורה שמזכירים שלפני הרצח של בת שבע היה טרור יהודי. כך קורה שאב ובנו נרצחים בחווארה, אחרי שאותו כפר הפך למוקד של פיגועים זה כמה חודשים. המסר הוא: נקסט, תעברו הלאה. וזה העניין: המצאת הטרור היהודי היא הכלי היעיל ביותר בארסנל לבלימת המערכה האפשרית של צה"ל וכוחות הביטחון נגד הטרור.

הרי הצבא ושאר הכוחות ניהלו מערכה מתמשכת ודי מוצלחת נגד הטרור הפלשתיני. רק בשבעת החודשים האחרונים חוסלו כ־160 מחבלים פלשתינים. לפעמים זו "עיתונאית" של אל־ג'זירה ולפעמים משהו אחר. בעבר, כשצה"ל היה בתנופה, קיבלנו "פגז תועה" שהורג 18 אזרחים או לפעמים 100. אם אין נחישות להתמיד במתקפה על הטרור, עוצרים ונסוגים. המערכה הישראלית נפסקת.

מה שדרוש זה להפסיק לעוור את עצמנו בהמצאות תיאורטיות על טרור יהודי ולהתמיד במערכה, לשכלל אותה, ומפקדי צה"ל ושב"כ יודעים לעשות את זה.

מתחת לרדאר הסעודי

האם יכול להיות שלמרות הצהלות, ישראל יכולה להרוויח דווקא הרבה יותר משיתוף הפעולה החשאי עם ריאד, מאשר בהסכם נורמליזציה גלוי?

מה פשר ההבדל בין הפרשנויות לגבי אופציות השלום והנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית? נראה, ואי אפשר כאן לקבוע מסמרות, שההבדל בין ההערכות לגבי מידת הקרבה לנורמליזציה נעוץ בהשקפה של המעריך לגבי ממשל ביידן הדמוקרטי.

אלה שמקורבים יותר לממשל האמריקני הנוכחי, או שבונים עליו יותר מסיבות כאלה ואחרות, מדברים על כך שהשלום הסעודי נמצא כמעט מעבר לפינה. עוד ויתור שם, פלוס ויתור בנושא הגרעיני - למטרות אזרחיות, כמובן - יביאו במוקדם או קצת במאוחר לנורמליזציה. וזאת תהיה פריצת דרך משנת מציאות. מנגד, האסכולה הריאליסטית שנתקלתי בה השבוע גורסת שעדיין הפיל שניצב באמצע החדר הוא נושא הגרעין האיראני, איראן, ולא "הגרעין הסעודי".

בסוף השבוע שעבר ביקר השר רון דרמר בוושינגטון. בראיון בטלוויזיה הציבורית אמר דרמר שאפשר איכשהו לחיות עם גרעין למטרות אזרחיות שנעשה בהסכם בין ארה"ב לערב הסעודית; זה יכול להבטיח מגבלות לעשרות שנים, ואם הסעודים רוצים כור גרעיני כזה, הם יכולים מחר להשיג את מטרתם באמצעות הסינים.

יש אחדים שמכנים את רון דרמר שר החוץ בפועל. זה לא יהיה נכון להגיד. אלי כהן, שעושה עבודה אדירה בתחום יחסי החוץ והדיפלומטיה, הוא שר חוץ פול טיים, פול גז. אבל לנושא הסעודי החשוב יש לרה"מ נתניהו פוינט־מאן, שחקן מטרה, וזהו השר דרמר. גם אם לידו במפגשים יושב כסטטיסט השגריר מייק הרצוג.

אם ישראל יודעת שכל עוד בוושינגטון יושב הנשיא ביידן, הסעודים בראשות יורש העצר מוחמד בן סלמאן לא ייתנו לו את המתנה המלכותית של נורמליזציה עם ירושלים, אז זה לא עולה הרבה להישמע חיוביים ולרמוז שהגרעין האזרחי לא יהיה מכשול בתנאים של נורמליזציית אמת. בתנאים של הפיכה מסוג מסוים בסעודיה, או שינוי דרמטי ברוח השלטון המלוכני הסעודי, הגרעין האזרחי בערב הסעודית עלול להתפתח לסאגה איראנית שנייה. זה יכול להיות מסוכן, טוענים מעריכים בישראל, שגם הביעו את עמדתם בגלוי. כך שעדיין הדבר העיקרי שישראל רוצה מהאמריקנים היום זה לא "הנורמליזציה", אלא הבטחת הסיוע האמריקני הדרוש במקרה של פעולה מול איראן.

"יש הרבה יותר דברים שניתן להשיג בשיתוף הפעולה עם הסעודים מתחת לרדאר הנורמליזציה הגלויה, מאשר ברגע שתתמסד נורמליזציה גלויה על פני שטח", שמעתי מגורם שמנהל מגעים נרחבים עם נציגים רשמיים וחצי רשמיים ממדינות מוסלמיות חשובות, שלא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

לפני כמה שנים טען הנרי קיסינג'ר בן ה־100, שיחסים דיפלומטיים מלאים הכוללים הכרה בריבונותה של מדינה יהודית על אדמת ארץ ישראל הם בלתי אפשריים מול סעודיה. אפשר לשאוף לפחות מזה. והסיבה היא, שמטעמי דת הסעודים לא יכולים להכיר בריבונות יהודית על אדמת ווקף. אפשר להוסיף שגם נושא הר הבית הוא מסובך ועשוי להיות כרוך בהחלפת השליטה הירדנית בשליטה סעודית על הווקף, וזה בלי לדבר על השאפתנות של גורמים בממשלת ישראל.

אבל ההיבט המעניין הוא שלפי הניתוחים ה"ריאליסטיים", הנורמליזציה חשובה יותר לאמריקנים מאשר לראש הממשלה. ג'ו ביידן זקוק נואשות להצלחה מדינית משמעותית בזירה הבינלאומית. על עסקת שחרור החטופים שיש לה איזשהו ממד של מיתון גרעיני הוא משלם ביוקר וביוקרה. ולקראת הבחירות בעוד שנה וכמה חודשים, הוא זקוק להישג משמעותי.

זה לא כל כך חשוב לדמוקרטים, אבל מדיניות החוץ חשובה מאוד לבוחרי הימין והאמצע האמריקנים. סביר שבן סלמאן וגם ביבי מחכים לרפובליקנים. כנראה טראמפ או דה סנטיס. ניצחון רפובליקני רחוק מלהיות מובטח. ואז יש בעיה: אם ביידן בן ה־81 ייבחר שוב, הוא כבר לא יזדקק לשום הישג בכהונה השנייה. אם רוצים להשיג משהו בסיוע ארה"ב, זה בשנה הקרובה, בכפוף לזה שנורמליזציה מלאה עם סעודיה פחות חשובה ממה שנדמה.

תם הטקס

היועצת המשפטית לא רואה את דבשת ניגוד העניינים של הפרקליטות. בכל מדינה מערבית ודמוקרטית משפט נתניהו היה מסתיים כבר מזמן

מלחמת הרשויות מתנהלת במלוא עוזה. היועצת המשפטית בהרב־מיארה משגרת מכתב שאוסר על הממשלה להקים ועדת בדיקה לנושא השימוש ברוגלות, כולל הפגיעה בחוק, בפרטיות, תוך שימוש חסר עכבות בתפיסת "המטרה מקדשת את האמצעים" בתיקי חקירה שונים.

הסיבה לחקירה היא לא שנעשה שימוש בפגסוס ובשאר הרוגלות, אם כי זו הנקודה הארכימדית; אלא העובדה שנעשתה חקירת טיוח מטעם משרד היועמ"ש, והיועץ הקודם מנדלבליט והיועצת הנוכחית בהרב־מיארה שותפים בהסתרה ובטיוח שמגולם בחקירה של ועדת מררי. זה היה כל כך ברור מלכתחילה, שכאשר הסתיימה החקירה היתה תחושה קשה של לעזאזל האזרחים.

האזהרות של מיארה בדבר איסור על הממשלה להורות על חקירה, ושוב מטעמי ניגוד עניינים, חושפות את מהות ההתמשכות הבלתי נגמרת של משפט נתניהו. ניגוד עניינים!, טוענת המתנה שלא מפסיקה להניב פירות באושים. כל בדיקה שתיעשה תיגע בהליכים פליליים, ואז באה היועצת וכותבת לשר לוין כי "עולה חשש לניגוד עניינים של ראש הממשלה בשל השפעה אפשרית של עבודת הוועדה על התיק הפלילי המתנהל נגדו".

היא מדברת גם על שיבוש הליכי משפט. אבל ההליכים שובשו כבר בחקירות נוסח השטאזי של עדי המדינה, שכללו סחיטה והחזקת בני משפחה כבני ערובה בנוסח המקובל במשפטי הראווה הסטליניסטיים; הם שובשו גם, לפי המדווח, בשימוש ברוגלות ועל ידי הפרת החוק בעצם פתיחת החקירות ללא אישור היועץ המשפטי כנדרש.

אפשר להבין מדוע הפרקליטות והיועמ"שית לא עושים מאמץ לסגור את כתבי האישום במשפט נתניהו, למרות מה שנאמר להם על ידי השופטים בעניין תיק השוחד. בלי ששמנו לב, המשפט חסר התקדים נמשך כבר שלוש שנים ושלושה חודשים. אפשר להתרשם שבארץ מערבית דמוקרטית, למשל ארה"ב, משפט בעל חשיבות היה מסתיים זה מכבר. זה לא מלחמת יום הכיפורים, שאולי עוד יתגלו סודות האטום. ידוע מספיק כדי להכריז כי תם הטקס. או בעסקת טיעון כזאת או אחרת, או כל צורה אחרת שבה מסתיימים משפטים. זה לא קורה כי למערכת המשפט בראשותה של בהרב־מיארה, ובצילה של נשיאת בית המשפט העליון, יש אינטרס פוליטי ברור לנטרל את ראש הממשלה, להחזיק אותו תחת איום, או כבן ערובה. כבר קשה לעקוב כמה פעמים נשלף הטיעון חסר התוקף של ניגוד עניינים, או בלתי סביר, או "בהתחשב במה שכבר אמרנו..."

על פי כל ערך ליברלי דמוקרטי, נתניהו הוא אזרח זכאי חף מפשע, ולא יכולה ליפול שערה משערות ראשו כל עוד לא הוכח בכל הערכאות שהוא עבר עבירה מסוימת לכדי הרשעה. אי לכך, כל ההגבלות שהמערכת מנסה להחיל עליו בתור ראש ממשלה - אם יש איזושהי תובנה חוקתית בלתי כתובה בישראל - אינן חוקתיות.

למשל, אם ראש הממשלה מתערב במהלכי הרפורמה משום שאלה הפכו למשבר קיומי במדינה, ברור שצריך הומור חלמאי גרוטסקי כדי להפליל אותו בגלל ניגוד עניינים. למערכת המשפט יש אינטרס ברור שמשפט נתניהו יתמשך לנצח נצחים; בייחוד משום שהוא מחזק את הברגים על הישארותה של בהרב־מיארה בתפקידה, אף על פי שכבר מזמן הממשלה היתה צריכה לדרוש את התפטרותה או להדיח אותה. כל עוד זה בלתי נגמר - באמת קיימת מראית עין שמגבילה את תנועותיהם של ראש הממשלה ושר המשפטים בבואם להדיח את הנ"ל.

רמייה עצמית

הבישול של מינוי הרמטכ"ל הנוכחי הזכיר הזמנה של מסמך פוליטי. הבעיה אינה בלגיטימיות של מפקד הצבא, אלא בהתנהלות של שר הביטחון דאז גנץ

הזמנת המסמך של ראש האגף המדיני־ביטחוני דרור שלום כדי לאפשר ליועמ"שית ולשר הביטחון דאז בני גנץ לבשל את מינוי הרמטכ"ל הנוכחי רא"ל הרצי הלוי, היא דוגמה לסגנון ההונאה והרמייה העצמית שיכול להזכיר את המצב ערב מלחמת יום הכיפורים. זה מסמך כבקשתך לצורך פוליטי. קשה להעריך כמה מהערכת אמ"ן על הסבירות הנמוכה ב־1973 מקורה בתחושת המעריכים לגבי מה שנוח לקברניטים הפוליטיים מבחינה מדינית.

דרור שלום היה הדבר הכי קרוב להערכת מודיעין. תת־אלוף, שהיה בעבר רח"ט מחקר באמ"ן. בכל זאת, מעודד לראות שאמ"ן לא ניפק מסמך הערכה על מצב חירום ביטחוני. הבעיה היא לא של רא"ל הלוי, שהוא רמטכ"ל במלוא התוקף ובמלוא הלגיטימיות, אלא בצד של גנץ.

לפני שלוש שנים פרסם ד"ר חנן שי במכון בסא"א באוניברסיטת בר־אילן ניתוח כיצד חשפה רה"מ גולדה מאיר את החולשות בהערכת אמ"ן ערב מלחמת 73'. מושג ההרתעה שם מחבר בין אז להיום. מוטיב מרכזי בהסבר של ראש אמ"ן זעירא לגבי ההיערכות של המצרים והסורים היה שהם פוחדים מאיתנו. במקביל, הוא השתמש באותו חשש כדי להסביר למה לא יתקפו אותנו.

גולדה לא סמכה על ביטחונו של המודיעין בנוגע לפחד ולחשש של הערבים מצה"ל, כותב שי. "מה הסיבות לחששות הערבים מצה"ל?" שאלה. תשובת המודיעין היתה: "הערבים תמיד חוששים" ו"הכוננות נובעת מפחד מפנינו, בגלל הפלת 12 מטוסים סוריים בספטמבר 73'".

עלתה השאלה לגבי האפשרות ש"המצרים יעסיקו אותנו קצת, כאשר הסורים ירצו לעשות משהו בגולן". התשובה: "אסד יודע את גבולותיו". הוא מודע ליתרון האסטרטגי הישראלי (חיל האוויר). וכך, במקום להתעסק בנושא החשוב באמת שהוא כוננות למתקפת פתע באמצעות כוחות הסדיר בלבד, גולשים לדיון עקר.

יהודים, גיבורים

שתי עובדות לגבי שלושת הסרטים הבינלאומיים, שבהם מככבות דמויות ראשיות יהודיות, מלמדות על הרעילות של תעשיית הסרטים בהוליווד

קשה להתעלם משלושת הסרטים הבינלאומיים הבולטים, שגיבוריהם הם דמויות יהודיות. אלו דמויות אמת, שידועות בין שאר ממדי אישיותן גם בזהותן הבלתי מוכחשת כיהודיות. גולד'לה שלנו, ג'יי רוברט אופנהיימר וליאונרד ברנשטיין, המנצח והמוזיקאי הגדול.

בלי להיכנס לאיכות היצירות, אי אפשר להתעלם משתי עובדות: מאוד לא שגרתי שברצף כזה יוצאים סרטים שגיבוריהם יהודים. וכן, השחקנים, כולם כוכבים גדולים, אינם יהודים. כל סרט בנפרד - זה ממש לא משנה אם את גולדה תשחק הלן מירן הנפלאה או חנה רובינא, אם יש מישהי כזאת היום. אבל שלוש דמויות, ולאף אחת מהן לא נמצא שחקן יהודי שייתן עבודה? זה קצת משונה וזה לא מקרי. במקרים של ברנשטיין ובייחוד אופנהיימר, השחקן שאינו משדר ספק־יהודיות מרמז לקהל לא לדאוג. "קוראים לזה בתפריט רגל קרושה, אבל מה שאתה מקבל זו הגלידה מול בית הנשיא".

במילים אחרות: יהודי כפול יהודי מייצר משהו, שמבחינת הממסד שהשתלט על תעשיית הסרטים והבידור הוא רעיל. קופר קיבל גם אופרציה של הגדלת אף. זה כמובן עורר דיון מרתק בארה"ב לגבי האיפור הזה. צאצאי ברנשטיין אישרו זאת, ואכן מדובר בחלק המגוחך, הגוגולי אפשר לומר, שבתופעה. האף שמשוטט לו ברחבי הקוסמוס הקולנועי ומעלה את השאלה - למי הוא שייך?
אבל מה לגבי עניין הגיבורים היהודים? זה לא פעמיים בוסקילה, זה שלוש פעמים אנה פרנק. קשה להעלות היום למסך דמויות של גיבורים חיוביים, מרתקים, מעניינים, עם דילמות אוניברסליות ושהם גם בהירי עור. זה נוטה תמיד להיות שחור, או הודי או ערבי או אישה או גיי. אז הדרך להלבין את הלבן היא לעשות אותו יהודי. ובו בזמן, גם הכורח המסחרי. לפחות במקרה של גולדה/הלן מירן.