למה אפילו בתיאטרון דוחפים לנו אג'נדה בכפית?

בסוף יולי, לאחר שהכנסת העבירה את החוק לצמצום עילת הסבירות, מוסדות רבים התחרו זה בזה מי מהם יפגין זעזוע מרשים יותר. המנצחת היא כמובן ההסתדרות הרפואית, שהשביתה את בתי החולים, אבל אין לזלזל בתרומתם של קניוני ביג, עופר ועזריאלי, שסגרו את החנויות.

גם מוסדות התרבות התעקשו להביע את זעמם. פורום מוסדות התרבות והאמנות (נעים להכיר) יצא בקריאה להשבית את מוסדות התרבות ולהצטרף ל"מאבק להצלת הדמוקרטיה הישראלית". עוד קרא הארגון, מגובה באיגודים המקצועיים של השחקנים, הבמאים, העורכים, מעצבי הבמה, הכוריאוגרפים ואחרים - "לעצור מיידית את החקיקה עד להשגת הסכמה לאומית רחבה".

עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שאין דין עצומה כדין השבתה, ולכן יש להעריך את תיאטרון הקאמרי התל־אביבי, שעשה מעשה וביטל שלוש הצגות שנועדו לערב שאחרי ההצבעה: "המלך עומד למות", "כל הדברים הטובים" ו"שריקה". אין לדעת אם המחזות בוטלו מתוך סירוב לעסוק בתרבות בעוד הדמוקרטיה מגיעה אל קיצה, או מחשש שקוני הכרטיסים יוותרו על התענוג כדי לא להיתקע בחסימות של איילון.

תיאטרון הבימה בחר בדרך אחרת. מצד אחד, הוא לא רצה לבטל את ההצגה המצליחה שלו "קזבלן". מצד שני - הרי אי אפשר להמשיך כאילו הכל כרגיל כשכל החבר'ה במחנה מפגינים. על הקהל הם לא נתנו את הדעת, כי הרי קהל הוא רק קהל, שלא לדבר על זה שמדובר בקהל שהולך לתיאטרון, ועל כן סביר להניח שהוא מתנגד בתוקף לרפורמה.

לפיכך ניסחו קברניטי הבימה הודעה חינוכית, שאת קריאתה הטילו על אחד השחקנים, טל מוסרי. "רגע לפני שכולנו יוצאים למציאות שבחוץ, אנו עומדים כאן הערב בלב כבד וברגשות מעורבים. הנהלת התיאטרון החליטה על אף האירועים החריגים להמשיך לקיים את הפעילות התרבותית ואת כל ההצגות כרגיל בערב הזה", דקלם מוסרי, ככל הנראה מתוך אמונה כנה שכל רוכשי הכרטיסים, כמוהו, סובלים מלב כבד ומרגשות מעורבים, ותוהים אם עשו את המעשה הנכון בכך שהלכו להצגה ביום קשה זה.

אחרי כמה מילים על שנאת חינם ועל השסע החברתי, הוסיף מוסרי: "אנחנו שרנו עכשיו ב'קזבלן' על דמוקרטיה, בעוד מחוץ לאולם התיאטרון יש שזועקים בדם ליבם לשמור על ערכי הדמוקרטיה, ונרמסים על ידי מכת"זיות בזמן שהחברה שלנו קרועה לשניים". בשלב הזה של הנאום קרו שני דברים לא צפויים: עופר חיון, שמגלם את קזבלן, ירד מהבמה במחאה משל עצמו, ומהקהל עלתה נהמה של מורת רוח.

לחלק מהצופים פשוט לא היה רצון או סבלנות לשמוע את הטפות המוסר. חלקם הגיבו בקריאות מחאה משלהם. הם באו להצגה, לא לסדנת חינוך מחדש. ייתכן - וזו השערה נועזת שלא עמדה למבחן מדעי - שחלק מהצופים הם אפילו תומכי רפורמה! ייתכן שחלקם חושבים שנכון להפעיל מכת"זית כדי לפנות את חוסמי הכבישים!

ייתכן שהנהלת הבימה היתה צריכה לשער שהקהל שבא לראות את "קזבלן" הוא לא השפיץ של צרכני התרבות. אחרי הכל, "קזבלן" הוא מחזה על עולה ממרוקו, שעל פי הבימה "מתאהב בבתו של ראש השיכון, עולה מפולין, המתנגד בתוקף למערכת היחסים בין בתו לבין קזבלן בשל תדמיתו של קזבלן כחסר תרבות". אולי היו חסרי תרבות שבאו לתיאטרון כדי לראות הצגה על חסר תרבות כמותם, ששואל "למי למי יש יותר כבוד?" ויודע שהתשובה היא: "לא לך".

אקטואליה, ועוד קצת אקטואליה

תיאטרון הקאמרי חש ביטחון גדול יותר בנוגע להצגה שבוטלה בליל הסבירות, "המלך עומד למות" של אז'ן יונסקו. המחזה שנכתב בשנת 1962 קיבל פנים חדשות ואקטואליות, שמכוונות נגד איש אחד: נתניהו.

כך כתבה על התוצאה מבקרת התיאטרון של "הארץ", ננו שבתאי: "כל משפט ואמירה מהמחזה המקורי הוחלפו במשפט אחר, לטובת ה'פרשנות' ו'המסר' (הדל). (...) אנו מופצצים באינספור אזכורים מקומיים בוטים, כמו: 'בלי שמפניות', 'מוות לעננים' (על משקל 'מוות לערבים'), 'מארי עושה את הכביסה שלה בחו"ל' (כלומר, שרה), 'קראת להם סרבנים', או, כשברגע מסוים ה'מלך' שואל את הרופא 'האם זאת רק התייבשות?', הרופא עונה: 'זה מה שנגיד בעיתונים'. גיחי גיחי. האם מישהו בקהל לא הבין? אין בעיה! נדחף את הכפית עוד כמה סנטימטרים במורד הגרון, עד שיתעורר רפלקס ההקאה".

ובכן, שוד ושבר: התגלו בקיעים בהנחה ההגיונית, שעל פיה, כל מי שקונה כרטיס לצפות במחזה ותיק של מחזאי רומני - חזקה עליו שהוא שונא את ביבי וגם את שרה, ובהכרח ירווה נחת מההזדמנות לשנוא אותם בעטיפה של תרבות עילית. אלא שהאשליה התנפצה כאשר שתי צופות התפרצו על השחקנים. "אתם לוקחים את ההצגה למקום פוליטי", קראה אחת מהן.

רמי ברוך, השחקן הראשי, הזהיר אותה: "חכי, החלק השני יהיה פילוסופי יותר". אך בתגובה צופה אחרת תהתה: "אתם חושבים שהביביסטים לא פילוסופיים?" חלק מהקהל הגיב בפזמון האהוב: "ד־מו־קרט־יה", ולכן ברוך לא הספיק לענות את התשובה הנכונה: הם בכלל לא חושבים שאלה המכונים "ביביסטים" הולכים לתיאטרון, או מבינים מתי עושים עליהם סיבוב של התנשאות וזלזול, או שמדי פעם הצופים עשויים להשמיע מחאה משלהם. הם אמורים לשלם את מחיר הכרטיס, לשבת בשקט גם אם מעליבים אותם, ואז למחוא כפיים.

השימוש באמנות למטרות פוליטיות יכול לעבוד אם הוא נעשה ביד אמן, ולא עם פטיש אוויר. על "המלך עומד למות" כתבה מבקרת "הארץ": "אונס והשחתה וולגרית, מיותרת לכל צופה, ימני או שמאלני". "קזבלן" כבר לא זקוק לחסדי הביקורת, שכן הוא עמד במבחן אהבת הקהל כבר משנת 1966, אף שהוא עוסק בקיפוח של ישראל השנייה על ידי ישראל הראשונה. זו שמתפנה עכשיו לסכל את רצונו הדמוקרטי של רוב העם, כי רצון הרוב הוא דיקטטורה בעיניה. בתנאים האלה, הצעקות מהקהל אל הבמה אולי לא נחשבות לתרבות עילית, אבל הן ללא ספק ההצגה הטובה בעיר.