רגע לפני שהוא נסגר: מבט נוסטלגי על רחוב אלנבי

תחנה ראשונה - הגנרל עושה היסטוריה

ב־11 בדצמבר 1917 ירד מסוסו הגנרל אלנבי וצעד לירושלים דרך שער יפו. באותו היום ממש נולדה גם תעשיית הראינוע בארץ ישראל. הצלם יעקב בן דב יצא לרחוב, וצילם במצלמת קולנוע לחובבים שרכש זמן קצר לפני הביקור. "בסוף שנת 1917, לפני שחרור ירושלים, פגשתי את המשחרר גנרל אלנבי עם צבאו בשערי ירושלים", הוא מספר.

בן דב המשיך לתעד בראינוע את האזור, ואף ערך את הסרטים לסרט דוקומנטרי בשם "יהודה המשוחררת". ב־1918, במלאת שנה לשחרור ירושלים, הועלה הסרט להקרנת בכורה בארץ ישראל וברחבי העולם המערבי. הסרט זכה להצלחה גדולה, אף שברבות השנים נעלם. אך דבר אחד בכל זאת נחקק בספרי ההיסטוריה: גנרל אלנבי, שהופיע בסרט העברי הראשון אי־פעם. וזו לא ההיסטוריה היחידה שקשורה בקולנוע וברחוב הזה.

בתחילה נפתח ב־1911 רחוב מרכזי בשכונת חברה חדשה בתל אביב, שנקרא דרך הים. ב־30 באוקטובר 1918 נכנעה האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, והאימפריה הבריטית השלימה את כיבושה של ארץ ישראל.

כשבועיים לאחר מכן נודע לעסקני תל אביב כי ערביי יפו הזמינו את גנרל אלנבי לביקור בעירם. היהודים נבהלו ומיהרו להקדים ולהזמין את האורח המכובד לטקס ממלכתי לפני שכניהם הערבים.

דיזנגוף כינס ישיבה והרעים בקולו: "אסיפה זו מתכנסת לרגל הביקור הרשמי של המצביא הראשי של הצבאות הבריטיים, הגנרל אלנבי. הוועד החליט להציע לפני האסיפה הכללית, לשם זכר לביקור הרשמי הזה, לקרוא את הרחוב הראשי בחברה חדשה בשם 'רחוב אלנבי'. אולם מפני שהאסיפה הכללית צריכה להחליט על אודות זה, קראנו לאסיפה כללית רק בדבר השאלה הזאת, כדי שהאסיפה תאשר את הדבר הזה".

תחנה שנייה - ככה אלנבי, הכל בכיכרות

ההחלטה נפלה. רחוב אלנבי, לצד רחוב רוטשילד, הפך למוקד השקעה ותשומת לב. הוא היה לרחוב הראשי של השכונה השנייה בתל אביב.

שבע שנים לאחר שהרחוב נקרא על שמו, הגנרל הגיע ב־1925 לצידו של לורד בלפור לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, והבטיח לראש העיר מאיר דיזנגוף שיקפוץ לבקר. "הרחוב הזה, שאנו עומדים בקצהו כיום, היה שומם בעת שנתנו לו את שמו המפואר וקראנו לו בשם רחוב אלנבי, וכעת הוא מלא בתים ותנועה והוא העורק היותר חי בעירנו. כנראה השם הצליח לו, לרחוב אלנבי", אמר דיזנגוף לאלנבי באנגלית.

הפעם השלישית שבה ביקר אלנבי בארץ היתה ב־1933. הפעם הוא הגיע כאורח כבוד בטקס חנוכת בניין ימק"א בירושלים. אז הזמין אותו מאיר דיזנגוף לתל אביב, והעניק לו את התואר "אזרח כבוד של העיר".

רחוב אלנבי כיום מתחיל בצומת הרחובות העלייה מדרום ודרך יפו, הממשיכה לדרך בגין היום, שנקראה באותם הימים "דרך פתח תקווה" או "דרך יפו־שכם". מצד אלנבי יוצא רחוב החשמל, שחוצה את שכונת רמת השרון, הקרויה כיום שכונת גן החשמל.

בצומת המרכזי הזה עמדה הכיכר הראשונה של הרחוב: כיכר המושבות, הנקודה הדרומית של רחוב אלנבי. הדרך הראשית שהובילה אל המושבות הוותיקות יצאה מיפו, עברה בצומת הזה והמשיכה לכל המושבות. לא היתה אפשרות לצאת מתל אביב מבלי לעבור בכיכר המרכזית של אלנבי, שהפך לרחוב שכולו כיכרות.

הכיכר השנייה היא כיכר שעד היום מופיעה בכל שאלות הטריוויה, ורובנו לא יודעים שזה שמה: כיכר מגן דוד ניצבת בצומת הרחובות קינג ג'ורג', שינקין, הכרמל, נחלת בנימין, הלל הזקן - ואלנבי, כמובן. שישה רחובות המרכיבים צורת מגן דוד. היא היתה הכיכר המרכזית של כל השכונות, וכמובן, היא ידועה ומוכרת יותר כתחילתו של שוק הכרמל.

הכיכר הבאה היתה כיכר ב' בנובמבר, שניצבה בין הרחובות אלנבי, פינסקר ובן יהודה, ושימשה הרחבה הגדולה בקדמתו של בית הקולנוע הגדול והמרכזי בעיר דאז - "קולנוע מוגרבי". את שמה המקורי היא קיבלה לציון תאריך הצהרת בלפור, ב־2 בנובמבר 1917.

הכיכר האחרונה אחראית למתווה ההיסטורי שאפיין את רחוב אלנבי - כיכר הכנסת, הממוקמת ממש במפגש עם רציף הרברט סמואל.

רחוב דרך הים אמור היה להמשיך צפונה, ולא להגיע עד לים, אבל בשנת 1922 עלתה יוזמה להקמת בית קפה על שפת הים לטובת העולים החדשים מאירופה, שרצו מקום מפגש כמו במקומות שמהם חלקם הגיעו הנה.

"קפה קזינו" לא היה מקום להימורים, אלא הוא היה אמור להזכיר לאירופאים שבעיר את הקפה והעוגה מהיבשת הקרירה. מאז הם נאלצו לאכול אותם ב־30 מעלות חום. את היוזמה התנה היזם בהטייתו של רחוב אלנבי מן הצפון מערבה אל הים.

הקפה המודרני נחנך בשנת 1923 ושימש נקודת ההתחלה של הרציף התל־אביבי. ההטיה הזאת, לכאורה אירוע לא משמעותי בתחילת הדרך, ממשיכה להשפיע עד היום על הרחוב עצמו, וגם על העיר כולה.

תחנה שלישית - במרתפים של הקולנוע

בית הקולנוע המיתולוגי של הרחוב היה, כמובן, "קולנוע אלנבי", שנבנה ליד כיכר מגן דוד ושנפתח בתחילה ב־1934 בתור "קולנוע רמון". בתחילת שנות ה־90, אחרי שנסגר, פעל במקום המועדון "אלנבי 58", שהיה מועדון הלילה המפורסם בתל אביב עד לתחילת שנות האלפיים, מבלי שחלק מהבליינים זוכרים שהיה שם קולנוע. הבניין נהרס ב־17 באוקטובר 2017, ובימים אלו הולך בדרכם של המבנים המיתולוגיים בתל אביב: גם הוא עתיד להפוך לבניין מגורים. עוד לפני כן פעל ברחוב "קולנוע מוגרבי", שנפתח ב־1930. גגו היה נפתח בהפסקות לאוורור.

מובן שסביב הכיכר המפורסמת צולם הסרט "תעלת בלאומילך", שהפך לכותרת החביבה על עורכי העיתונים עד ימינו אנו כשהם מבקשים לתאר שיפוצים בלתי נגמרים באשמת הביורוקרטיה הישראלית - כולל, אגב, אלו של הרכבת הקלה. ב־1986 נפגע הבניין בעקבות שריפה, וב־1989 הוא נהרס.

במרתף של "קולנוע מוגרבי", באולם שהיה לפני כן תיאטרון, פעל מסוף שנות ה־60 קולנוע נוסף בשם "סטודיו מוגרבי". ממש ממול הוקם ב־1935 "קולנוע מגדלור", שהיה לבית הקולנוע הממוזג הראשון בתל אביב. הוא נהרס ב־1964. "קולנוע קסם", שעמד בפינת הרחובות אלנבי והרברט סמואל, נבנה ב־1945 ונהרס ב־1949 לטובת מבנה לכנסת הראשונה של ישראל.

מעבר לכך, "קולנוע אלנבי" היה המקום הראשון והמרכזי שהקרין סרטים בעלי תוכן אירוטי־פורנוגרפי בתל אביב הצעירה. ו"קולנוע תמר", שנבנה ב־1950 בפינת הרחובות אלנבי ויבנה, עשה היסטוריה כפולה: הוא גם היה הקולנוע התת־קרקעי הראשון בהיסטוריה של תל אביב, וגם הראשון שהקרין סרטים לאורך כל היום.

דעיכתו של רחוב אלנבי בשנות ה־70 קיבלה ביטוי במעבר של בתי הקולנוע ברחוב להקרנה של סרטים פורנוגרפיים. ההידרדרות נמשכה בתחילת שנות ה־80, וסימלה את שקיעתה באותם הימים של תל אביב כולה, שחיפשה את דרכה. רק בהמשך היא מיתגה את עצמה כ"עיר ללא הפסקה", אבל באותו הזמן המרכז עבר למקום אחר.

תחנה רביעית - מהגלידרייה לבתי הקפה

אף על פי שהנרטיב ההיסטורי מסמן את דיזנגוף כרחוב בתי הקפה של תל אביב, אלנבי נתן לו פייט מתחילת הדרך. רשת בתי הקפה הראשונה בישראל היתה של האחים קפולסקי. בשנת 1934 הם פתחו את הסניף הראשון של הרשת ברחוב אלנבי, שהיה אהוב במיוחד על פולה בן־גוריון. גם הגלידרייה הראשונה בעיר נוסדה באלנבי - "גלידת ויטמן", שבה בשנת 1943 הכירו לראשונה בני הזוג הצעירים לאה ויצחק רבין.

אי אפשר לדבר על רחוב אלנבי מבלי לדבר על "קפה עטרה" המפורסם, על המסעדה הקואופרטיבית הראשונה של ההסתדרות הכללית שהעניקה אוכל מוזל לפועלים, וכמובן על מוכר הנקניקיות המיתולוגי פריץ גרסטמן, שמכר את הנקניקיות הכי טעימות מעגלה בכיכר מוגרבי.

בתחילת שנות האלפיים חזרו בתי הקפה לאלנבי, והחזירו עטרה ליושנה. ליד דוכני העיתונים וחנויות האספנים, היה נדמה שאנו חוזרים בזמן, ושאלנבי חוזר להיות מה שהיה בתחילת דרכו: העורק שקובע את הקצב של העיר לא רק עבור התל־אביבים, אלא גם עבור אלו שמגיעים אליה מבחוץ, קודם כל כדי לבקר ברחוב שיש בו הכל, ובכל ימות השנה.

תחנה חמישית - ברכבת הקלה של תל אביב

בשנת 2027, כך מספרים לנו, ייפתח מחדש אלנבי ויהיה ממש כמו בתחילת דרכו, לפני 110 שנה. תהיה זו גולת הכותרת של התל־אביביות המתחדשת: מדרחוב שיוקף במסלולי אופניים, ובמרכזו, ברוב הדר, תשייט לה הרכבת הקלה.

הקו הסגול אמור לחבר את מרכז תל אביב עם הרשויות המקומיות שממזרח לה, כולל רמת גן וגבעתיים, קריית אונו, גבעת שמואל, אור יהודה ויהוד־מונוסון, וישתרע על פני 27 קילומטרים ו־46 תחנות (שמתוכן 19 בתל אביב). הקו יצטלב עם הקו הירוק בתחנות הר ציון וארלוזורוב מערב, וייפגש עם הקו האדום בתחנות אלנבי וארלוזורוב.

נוסף על כך, מתוכנן חיבור של הקו הסגול עם רכבת ישראל בתחנות סבידור מרכז וההגנה, עם התחנה המרכזית ועם מסוף האוטובוסים ארלוזורוב, וכן עם מסוף האוטובוסים במחלף אלוף שדה ברמת גן. כך עתיד הקו להפוך לציר משמעותי ברשת התחבורה הציבורית העתידית של גוש דן.

מה שיזכיר לנו שוב שאלנבי הוא אולי לא הרחוב הראשון שעולה לנו לראש כשמדברים על תל אביב, אבל שהוא היה ויהיה כזה שלוכד את רוח התקופה של העיר הלבנה, כנראה טוב יותר מאשר כל רחוב אחר בהיסטוריה שלה.