ניפגש בשיבוש: עוד יום של מחאה

"חבר'ה, בחייאתכ, תבחרו מקום עם קצת צל, אין לי כוח לשבת דווקא בשמש". 8:20, הבוקר התחיל צלול ונינוח במרכז הקניות ביג, אבל השמש הראתה סימנים של חוזקה. "היית צריכה להביא כובע", ענתה לה מישהי, "אבל הביג פתוח, אפשר ללכת לקנות אחד".

תקשורת המרכז ראתה בהצהרה של האחים נפתלי הודעה של עוד גוף מסחרי שהחליט לשבש, אבל מי שגר בישראל הקונה הרחק מהבית, ידע שנפל דבר. ממרחקים קשה להבין את משמעות הביג לערי הספר והלא נספרות. עבור אלו שנידונו לחיות מחוץ למרכז העניינים. לאחר עליית הקניונים העירוניים ודעיכתם, רשת מרכזי הקניות של האחים נפתלי היתה השלב הבא באבולוציה הצרכנית של הישראליות. באמצעות סמל כמו־אמריקני באנגלית, ובצבעי אדום ולבן, מיתגו האחים נפתלי חניון גדול עם חנויות לצידו למרכז ההוויה הצרכנית של העיר. מרכזי קניות ענקיים הפכו לסמל סטטוס עירוני להתהדר בו, והביג בראשם. לא פלא שפוליטיקאים בקצה הרחוק של המפה עדיין נאבקים להביא את הביג לעירם, שכן אם יש בעירך ביג - סימן שאתה צרכן. ואם לא, אתה מתעכב בצד המתפתח של הישראליות.

שלל עיתונאים מקומיים וכמה מדרימים יושבים ב"ארומה" ומחכים לראות מה יקרה, ולא במקרה כולנו כאן. ההצהרה על הצטרפות מתחמי הביג ליום השיבושים הפכה מתחמי קניות משמימים בשגרה לרגע המבחן של המחאה בפריפריה. כאן, בזירת החנייה, בין מקדונלד'ס למחסני חשמל, אמורה לבצבץ האמת. מה קורה כשהמחאה באמת שוברת את גבולות המרכז ויוצאת לשבש את קודש הקודשים של עם ישראל - הזכות לקנות מוצרים סיניים ברשתות כמו־אמריקניות, במחירים ישראליים מופקעי יוקר וזיעת המחיה?

9 בבוקר. החניון הגדול מתמלא ברכבי עובדים. אני פוגש מכר ותיק בדרכו לפתוח את החנות. "לרגע לא הייתי מודאג, ידעתי שהביג לא יסגרו היום. היה ברור שהם יחזרו בהם מההשתתפות שלהם ביום השיבושים. המפגינים האלה אולי יכולים להשפיע על ביבי, אבל נראה לך שהם יכולים על רמי לוי?! איפה... בגלל כל המפגינים האלו כולם קונים בשופרסל או בטיב טעם".

ואם הביג היה נסגר, מה היה קורה?

"הם היו יכולים להישאר סגורים ולא לפתוח. אף אחד לא היה עובד איתם יותר. היו מקימים עוד מרכז קניות, אותו הדבר - קילומטר יותר רחוק. למה זה משנה למי שנוהג אם הוא ילחץ עוד דקה על הגז? תאמין לי, זה לא קשור לדעה פוליטית - זה קשור לעסקים. מי שמערב פוליטיקה בעסקים, שיתחיל להכין את פשיטת הרגל שלו. כשלקוח בא אלי לחנות, אני שואל אותו אם הוא בעד הרפורמה או נגד כדי למכור לו משהו? מה זה ענייני? אני שומר את הדעות שלי לעצמי, לכן מעדיף שלא יידעו מאיזו חנות אני. מי שחושב אחרת - אהלן וסהלן, שיפגין בחוץ כמה שהוא רוצה, לפי החוק, אבל למה לסגור את מרכזי הקניות? בשביל מה צועקים 'דמוקרטיה' אם לא בשביל הזכות לקנות מה שרוצים מתי שרוצים?", הוא צוחק ונעלם אל המשך יומו.

בינתיים, אנשי המחאה מתחילים להגיע, צועדים אל הצומת הסמוך. זה מתחיל בארבע נשים שמתמקמות על איי התנועה, מנפנפות בדגלים ומתחילות לשיר. "יריב לוין, פה זה לא פולין! ביבי־שרה, פה זה לא הונגריה!"

צפצוף בעד, קללה נגד

מכוניות מאיטות למראה המפגינות, ונהגים מצפצפים בקצב כאילו זכינו באירוויזיון. "אתה רואה? הם מזדהים איתנו", אומרת לי אילנה המפגינה. אולי הם צופרים נגדכן? אני תוהה. "לא, לא, לא חמוד, כשהם נגדנו הם לא צופרים, הם עושים לנו אצבע או מקללים". עוד אנחנו מדברים וכבר מגיע רכב, מאט לצד הנשים ונהגו צועק לעברן "שרמוטות". "יום טוב גם לך", עונות הנשים המנוסות לנהג החדש.

מרכז ביג ממוקם במזרח באר שבע. הוא שוכן על הכביש שמוליך מהעירייה, יד לבנים והמשכן לאמנויות הבמה אל עבר יישובי הלוויין עומר, מיתר, תל שבע, חורה. הדרך לחברון. הכל קרוב וסמלי. לפני יותר משנה נרצחו בצומת הזה ארבעה עוברי אורח בידי מחבל תושב חורה. זה לא מקרי. מרכז ביג הוא נקודת מפגש יומיומית בין אוכלוסיות הנגב השונות.

אנשי המחאה מתרבים והופכים לעשרות רבות. מרחוק מערכת הגברה מוסווית לרכב מתקרבת במהירות מרוצי אחר חצות אל המפגינות. אני חושש לחיי כל הנוכחים בצומת. הרכב נעצר בחריקה על מעבר החצייה. החלונות המושחרים יורדים מטה, מתוכם שני בדואים מחייכים אל המפגינות וצועקים בהתלהבות: "יאללה - עליהום! כנסו בהם!".

שתי מפגינות מופתעות מהתמיכה הלא צפויה, מביטות זו בזו ולא כל כך יודעות איך להגיב, אך הסדר הקוסמי חוזר למקומו כשמהרכב הבא צועק להם גבר בהתרסה: "ביבי המלך, ביבי המלך".

איש כסוף שיער מיושבי בית הקפה מואס בעמדת ההתבוננות המרוחקת ומגיע אל הצומת להפגין נגד המחאה. "יא נבלות, שמאלנים מסריחים, אתם הורסים את המדינה! תחזרו לתל אביב". חלק מהמפגינים מנסים לקשור איתו שיחה ולפתוח בדיאלוג, אבל האיש לא קשוב. בא והולך, ממלמל דרוך ועצבני, מצלם את המפגינים הרבים בצומת.

אחד המפגינים נוזף במפגינות שמנסות לקשור עם האיש דיאלוג: "למה אתן יורדות לרמה שלו?" הוא שואל. כסוף השיער שומע את השאלה וכנשוך נחש הוא מתחשמל לעברו: "למה איזו רמה אתה? יא בן של... יא אפס, יא תת־רמה מתנשא, זבל!". האירוע מבעבע על סף האלימות, אך בשלב זה שוטרי משטרת ישראל נעמדים לצד הצומת ומרגיעים את הקצוות החשופים.

כבדרני צמתים, אנשי המחאה מתזמנים מצעדים במעבר חצייה כשהרמזורים מורים ירוק להולכי הרגל. "בג"ץ שומר על כולנו", הם שרים למכוניות שעוצרות באדום. תופי מצעד מצטרפים, הדגלים מתנופפים, שירים מושרים, והגרונות ניחרים. זו מחאה מחויבת. צעירים, מבוגרים, כולם יורדים אל מעבר החצייה, עושים סיבוב וחוזרים. השמש קופחת והחום עולה. מישהו מגיע עם בקבוקי מים ומתחיל לחלק למפגינים. כסוף השיער חוזר מגלות בית הקפה ועט על הבחור שמחלק כמוצא שלל רב. "הא, הנה זה מופיע, הנה הכסף של מי שמממן את ההפגנות שלכם. החבר של ג'פרי אפשטיין הסוטה קנה לכם מים קדושים ואין לכם בעיה לשתות אותם, הא? מאיפה הכסף למים?ֿ העיקר בג"ץ שומר עליכם, טפו עליכם".

זה כמעט נגמר בדם

ריבוי המפגינים הופך את השהייה על איי התנועה לאתגר. המפגינים מתפרסים לכל רוחב הצומת, אבל המקום צר מלהכיל את כולם, והם ממשיכים לנהור. חלק מהמפגינים עומדים על הכביש גם כשהרמזור מראה אדום. שוטר ממהר אליהם ובאדיבות מנסה להעלות אותם מהכביש אל איי התנועה: "חברים, רק בירוק יורדים לכביש". "ובאדום עולים", עונה לו אחד המפגינים. השוטר מתעלם מהטון המזלזל ומפציר באנשים שעל הכביש לעלות לאי התנועה. המפגין ממשיך להקניט: "מה קרה? אתה שוטר ליכוד או שוטר בן גביר?". השוטר מתעלם. "תקשיבו, אם יידרס פה מישהו זה לא שווה את זה". "זה בטוח יותר שווה מדיקטטורה", עונה המפגין ויוצא למצעד ירוק וצוהל. הרמזור מתחלף לאדום, ואחת המפגינות חוזרת באיטיות אל אי התנועה, השוטר מזרז אותה. "אליך אני באה בשמחה", היא מחייכת, "אתה נחמד".

על אי התנועה מתגלה ששמה עצמונה, "כי נולדתי ביום העצמאות, אבל לא של המדינה, אני לא כזו מבוגרת". אני שואל את שאלת השאלות של הצומת: מאיפה את? עצמונה כמעט נעלבת: "אני?! ילידת באר שבע וחיה בבאר שבע כל חיי!". בינתיים השוטר מגלה שאחת המפגינות האחרות בצומת היתה ככל הנראה המיילדת שלו, והשיחה עוברת מפסקת ההתגברות ללידות עכוז. עצמונה מרוצה מהדיאלוג האנושי שנוצר בצל המחאה. "כל החיים שלנו טיפלנו באחרים, ועכשיו אנחנו צריכים שהמשטרה תטפל בנו".

בתוך רגע דבריה הופכים לנבואה מקדימה ומקבלים תוקף מחריד. משאית קטנה מגיעה לצומת ונעצרת צמוד למפגינים. אני מביט בקבינה, הנהג והנער שלידו מביטים במפגינים בבוז גלוי ושוטם. כשהרמזור מתחלף לירוק המשאית שועטת קדימה בזינוק, ואלמלא השוטר, שבפעולה הרואית מזנק ואוסף את אחרוני הצועדים מהכביש אל אי התנועה, זה היה נגמר בדם, והרבה. המפגינים רותחים. מפגינה מבוגרת מכה במשאית עם הדגל שבידה. המשאית בולמת מיידית והנוסע הצעיר פותח את הדלת בבעיטה, מוכן לזנק על המפגינים ולהכות בהם. השוטר מורה לו לחזור פנימה ולנסוע, ולאחר רגע ארוך של החלפת מבטים הדלת נסגרת, המשאית ממשיכה את מסעה הלאה, הכותרת הראשית של מחר נמחקת, הכמעט־אירוע היה כלא היה. אפילו לחדשות המקומיות זה לא יגיע.

במדרכה ממול

רק לאחר שעתיים מגיעה המחאה שכנגד, או שמא נקרא לה המוחה שכנגד. מי שסופר את המפגינים בפריפריה כקומץ, יוכל לספור את משתתפי המחאה־כנגד־המחאה על אצבע אחת. האיש גורר בידורית אל מרכז הצומת ומתוכה בוקע שיר עם הקדמה דרמטית - "ובימים ההם אין מלך בישראל". אני תוהה לאן זה הולך, ואז מתפרצות הדרבוקות, והקצב המידבק: "יאללה ביבי, יא חביבי". אני מתקשה להבין אם השיר הוא אמירה מטא־מודרנית על סיבה ומסובבים, או שמא מדובר באמירה מורכבת על ההערכה לכישרונותיו של ביבי כראש ממשלה לצד ביקורת על התפיסה המלוכנית שפושה בעם. כך או כך, השוטרים מכירים את הבחור. "די, אילן, שחרר כבר, לך הצידה", הם מושכים אותו לפינה מוצלת בצומת ושוטר אחד נשאר לצידו, כדי שגם הוא יוכל לממש את זכותו הדמוקרטית להפגין. 

"אנרכיסטים", הוא צועק למפגינים. כשכלי התקשורת באים הוא עובר מצעקות "בוגדים" ו"הנדסת תודעה" לשאלה איפה זה ישודר ומתי. מישהו מסנן לשוטר, "למה המפגינים כן והוא לא?".

אני חוזר אל הצומת ומשוחח עם תמר, מפגינה. "אני מבאר שבע, אבל בקרוב עוברת לכרכור, ככה זה כשאת מורה, יש היום הרבה ביקוש, בכל הארץ יכולים לעשות רילוקיישן". במשך שעות תמר מחזיקה שלט בידה, לא מתעמתת עם הנהגים. "שפכו עלי קפה, עשו לי אצבע משולשת. אני מורגלת עוד מההפגנות לפני הבחירות". המכוניות חולפות וחולפות לפנינו. "אין לי בעיה עם ההפגנה נגדנו, כל עוד הם לא עושים שום דבר אלים, אבל הדבר שאני הכי לא מצליחה להבין זה את כל האדישות הזאת, את אלו שעוברים פה בצומת וכאילו כל זה לא נוגע להם כלל. אפילו שיהיו בעד הרפורמה, אבל איך הם ממשיכים לחיות כך? האדמה בוערת מתחת לרגליהם, והם נוסעים לעשות קניות, כאילו הכל כרגיל".

רגע לפני הפיזור עולה שירת "התקווה" מהצומת, בלי שזה יפריע למפגין הבודד ממול להשמיע את מזמורי הביבי מהבידורית. "מה הם רוצים אלו?" - הוא שואל שלושה נערים שנעצרים לבהות במופע הכי טוב בסביבה. "היו בחירות, לא? הפסידו, לא? אז מה הם רוצים עכשיו? יאללה קדימה, הופס חזרה לקיבוצים, הרפת מחכה לכם...".

שתי מוכרות מגיחות מאחת החנויות בסביבה ומביטות במפגינים שמתחילים להתפזר. "מה, זהו? נגמר?" תוהה אחת מהן. "מותק, פה זה לא תל אביב, שמה גרים הבעלי בתים, וכל אלה שלא צריכים לעבוד. כל היום מתאמנים בחדר כושר, יש להם כוח למשוך הפגנות שעות. כאן זה באר שבע, אנשים צריכים להתפרנס, איך יהיה להם כוח למחות? יאללה כפרה, בואי נחזור למזגן, למה היום חם רצח".