מסעיר את הדמיון: הטכנולוגיה הזאת מאפשרת לכם להפוך לאדם אחר

פרופ' מוטי נייגר
חוקר תקשורת ותרבות
ראש תוכנית התואר השני בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר־אילן. מייסד חברת OtheReality, פלטפורמת אימוני אמפתיה באמצעות טכנולוגיית מציאות מדומה ובינה מלאכותית

פרופ' מוטי נייגר, יש רושם שמסכי העידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות מורידים למינימום את האינטראקציות הבין־אישיות בעולם הפיזי. כפועל יוצא מכך – הם גורמים לנו לרמה פחותה של אמפתיה, אותה יכולת להיות בנעלי האחר, להבינו ואף לסייע בשיפור מצבו. אתה מודאג מהתופעה?
"ברור שהטכנולוגיה הפחיתה אינטראקציות אישיות בעולם הפיזי, אינטראקציות שנוטים להאמין שיש בהן יותר אמפתיה, משום שכך אפשר לחוש את הדובר מקרוב. את האינטראקציות הללו החליפה תקשורת א־סינכרונית, כזו שאנו יוזמים בזמן שנוח לנו, והנמען משיב ברגע שמתאים לו. כך נוצר מצב שבו קשה יותר להביע רגשות, ובוודאי אמפתיה - שלעיתים מוחלפת בבריונות רשת ובשיימינג. עם זאת, בעידן הדיגיטלי נמצאו דרכים להביע רגשות, בין היתר באמצעות אמוג'י שונים שיכולים להעניק גוון אמפתי לתקשורת כתובה, או אינטראקציות בזום".

אבל נדמה, בוודאי בהתחשב בטכנולוגיה, שלאנשים יש פחות אנרגיה להיות אמפתיים.
"אנחנו חיים בעידן האצה, שבו קצב הדברים מהיר יותר וכולם נדרשים להספק גבוה. אפשר לטעון שבעולם כזה, ובעידן הסלפי שבו אנו מרוכזים בעצמנו, יש לנו פחות זמן ואנרגיה להעניק אמפתיה לאחרים. במקביל, אנחנו צופים בחדשות בקטסטרופות עצומות ומפתחים תשישות אמפתית ו'תשישות חמלה' (compassion fatigue), כלומר עייפות מלראות ולחוש צער כלפי אחרים, כי הרי כמה אפשר?"

וזה עוד לפני שדיברת על משחקי מחשב אכזריים וסדרות אלימות.
"אפשר לטעון שמשחקי מחשב כמו 'GTA', סדרות אלימות בטלוויזיה כמו 'משחקי הדיונון', אפליקציות היכרויות המעדיפות צורה חיצונית על פני עומק פנימי, או תוכניות ריאליטי שבהן משתתפים הופכים לאובייקטים למציצנות שלנו - הם שיקוף ותגובה למצב האנושי בעת הזו, מצב פוסט־הומני".

יש תקווה לשיפור במצב כזה?
"כן. רשתות חברתיות מאפשרות לנו להשתתף בצורה כנה הן ברגעי שמחה והן ברגעי עצב של חברים רבים. הטכנולוגיה מאפשרת לאנשים הקרובים לנו רגשית, אך רחוקים פיזית, להיות שותפים בחיים שלנו.

"מעבר לכך, אני חושב שאחת המיומנויות הכי משמעותיות כיום היא אוריינות מדיה. כלומר, אחרי שיש לאנשים מיומנויות קריאה וכתיבה, חשוב שיהיו להם יכולות המיוחדות לעידן המידע, ובכלל זה לא רק לזהות מקורות מידע מהימנים, אלא גם יכולות להביע את עצמם באמצעות הטכנולוגיה, ולזהות גם צדדים רגשיים בשיח, ובכלל זה היכולת האמפתית. מהמחקר עולה כי אמפתיה היא יכולת נוירו־ביולוגית שאפשר לאמן ממש כמו שריר בחדר כושר. אם נעבוד על 'שרירי האמפתיה' שלנו, נוכל להשתפר".

האם השיפור שאתה מדבר עליו יכול להתחיל גם ביציאה הדרגתית מן המסכים? אני שואל את הדברים על רקע המהלך של אילון מאסק להפחתת מספר הציוצים בטוויטר. האם הדבר עלול להיות הצעד הראשון שיביא להגברת האינטראקציות האנושיות, ובכך להגברת האמפתיה בטווח הארוך?
"אני לא חושב שאנשים ייצאו מהמסכים. הדור הצעיר בטיקטוק ובאינסטגרם לא באמת מושפע רק ממאסק, ולמבוגרים יותר יהיו פלטפורמות אחרות. אמפתיה תעלה מתוך הבנה לחשיבות שלה בכל תחומי החיים, ובהבנה שחייבים לתרגל אותה כאחד מכישורי החיים המרכזיים כבר מגיל צעיר".

"נראות עדיפה לקיצוניים"

ברשותך, אני רוצה להתחבר מעט יותר לצד הפסימי של מונח האמפתיה, משום שאני חושב שהוא מרכזי יותר. באילו מקומות וסיטואציות רואים ירידה מיוחדת באמפתיה, ומהן ההשלכות שלה?
"כאמור, 'בעיית האמפתיה' היא בעיה חובקת כל. היא באה לידי ביטוי במערכת החינוך, שבה אנו רואים תלמידים החווים תופעות של בריונות, חרם וביוש; באקדמיה, שבה סטודנטים מרקעים מגוונים מרגישים ש'לא רואים אותם'; ובעולם העבודה, שבו אנו רואים אפליה, התעמרות והטרדות. הבעיה הזו מרכזית במיוחד בתחום הבריאות. לדוגמה, המחקר מראה כי מטופל שישוחרר הביתה באופן לא אמפתי - גובר הסיכוי שלא ייטול את תרופותיו. מובן, שטיפול לא אמפתי מוריד, למשל, את שביעות הרצון של המטופל".

הדוגמה שנתת היא נקודתית, כמובן. מעניין לשמוע מהן בעיניך ההשלכות ארוכות הטווח על חברה שאין בה די אמפתיה.
"חברה שיורדת בה האמפתיה מאבדת מאנושיותה. במצבים קיצוניים של היעדר אמפתיה, אנו לא רואים באנשים אחרים בני אדם. דה־הומניזציה קיצונית יכולה להוביל, כפי שכבר הובילה, לרצח עם".

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אתה מוצא קשר מסוים בין היעדר אמפתיה לבין המצב הפוליטי בישראל?
"אחת התופעות הבולטות בעידן הרשתות החברתיות היא הקיטוב הפוליטי. הפולריזציה הזו נוצרת, בין היתר, בשל תפוצה רחבה של פוסטים פרובוקטיביים, הזוכים לתגובות זועמות ברשת. לקיצוניים יש נראות עדיפה. כמו כן, רבים מאיתנו מעדיפים פוסטים של אנשים הדומים לנו, ובכך אנו עוטפים את עצמנו בבועה, שבה קשה להכיל דעות שונות. במצב כזה קשה להכיל נקודות מבט של אחרים, והקיטוב מתרחב.

"ערכתי יחד עם שותפיי, אורן מאיירס וענת בן־דוד, מחקר בתחום אחר, שיח השואה ברשתות החברתיות, וראינו איך אנשים משתמשים במושגים המזוהים עם השואה בשיח הפוליטי הישראלי. בשיח כזה הצד השני הוא 'הנאצים ועוזריהם', ובעולם כזה קשה לגשר על הפער. מובן שאם כל אחד היה יכול להבין ולהרגיש את האחר, מה מניע, מפחיד ומרגיע אותו - היינו מיטיבים לאין שיעור את המצב החברתי בארץ".

המיקוד שאתה מתאר במצבו הרגשי של האחר עלול להיות מתיש. אתה מזהה יתרונות ברמות אמפתיה נמוכות?
"אם נחזור לעולם הרפואה, ברור כי אמפתיה רבה יכולה להוביל לשחיקה מהירה. אם הצוות 'ייקח ללב' כל סיפור טרגי אנושי שעובר במחלקה, הוא לא יוכל לתפקד. יש למעשה חבל דק, שעליו אנשי הצוות נדרשים להפגין אמפתיה - אבל לא בהכרח לחוש אותה בעוצמה רבה, כך שיוכלו לתפקד לאורך זמן מבלי להישחק".

מנגד, האם קיימים מקומות מסוימים שבהם אנחנו דווקא מזהים עלייה ברמות האמפתיה?
"אני חושב שאפשר לראות זאת בהתנהגות של אנשים הנחלצים לעזרת אחרים, מתוך הבנה עמוקה למצוקה שלהם. לדוגמה, אנשים ואף מדינות הפועלים למען פליטים המגיעים לארצם. עולה לי הפסוק בספר שמות, שבו נכתב 'וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים'. הפסוק אומר שמכיוון שהיינו פעם בנעליו של גר, אנחנו מבינים את נפשו ויכולים לחוש אמפתיה אליו, שתוביל להתנהגות ראויה. האם אנחנו נוהגים במהגרים אלינו באופן אמפתי? אני לא חושב".

הרופא בתפקיד החולה

קודם לכן ציינת את חשיבות האמפתיה, המידתית כמובן, בעולם הרפואה. מניסיונך במערכת הבריאות, האם רופאים הם פחות אמפתיים, כפי שנהוג לחשוב?
"עקרונית, לרוב המוחלט שלמד את מקצועות הבריאות, ומלכתחילה רצה לסייע לאנשים, יש רמות אמפתיה גבוהות. אבל אמפתיה נשחקת עם הזמן, ויש לתחזקה. במרוץ היומיומי צריך לפעמים להזכיר לעצמך איך זה להיות בצד השני. למרות שיכולים לחשוב שהפגנת אמפתיה שואבת זמן, היא יכולה להוביל דווקא לחיסכון בזמן ובאנרגיות.

"לדוגמה, יחד עם מרכז רפואי צפון (פוריה) פיתחנו מערך אימון להתמודדות עם אלימות נגד צוותים רפואיים במיון. במערך הזה אפשר לחוות סיטואציה שמידרדרת לאלימות מנקודת המבט של המטופלת, הבן שלה שמלווה אותה והופך לאלים, ומהזווית של האח בחדר מיון. אחרי שחווים את הסצנה מידרדרת, רואים איך בשינויים קלים בתסריט, ובהזרקת אמפתיה לסיטואציה, האלימות נמנעת. כך ניתן לייצר סביבה שתפחית שחיקה, ולא תתיש את הצוותים".

מערך האימון שתיארת הוא חלק מהמיזם OtheReality, שייסדת עם בנך יאיר, וכיום עם שותפים נוספים התפתח לפלטפורמת אימוני אמפתיה באמצעות טכנולוגיית מציאות מדומה ובינה מלאכותית.
"נכון. לשם כך אנחנו גם עושים שימוש באמצעות טלפון ומשקפי פלסטיק, המיועדים לסלולר. בעזרת המשקפיים אדם ממש נכנס לנעלי האחר ומבין איך זה להיות אדם אחר. במסגרת מאיץ סטארטאפים בינלאומי, MassChallenge, פיתחנו את המוצר הראשון שלנו שהיה מיועד לבתי הספר. יצרנו חוויית מציאות מדומה, VR, שעוסקת בשאלה 'מתי מחמאה הופכת להטרדה?' מנקודת המבט של תלמידת תיכון בת 16.

"יש למשקפי המציאות המדומה עוצמה גדולה. אני זוכר נער בכיתה י"א, כשני מטר גובהו, מתקפל ומתכווץ כשמגיע הקטע בסרטון שבו הוא נמצא בנעליה של נערה בת 16 וחווה הטרדה מנער אחר, שסוקר אותו מלמטה למעלה במבט מפשיט.

"במחקר שערכתי יחד עם מכון סאלד בבתי הספר, התלמידים דיווחו שזו היתה חוויה חזקה במיוחד, וזה היה השיעור הטוב ביותר שחוו בתחום החינוך המגדרי. גם השיח שהתפתח בכיתות בעקבות החוויה ובאמצעות הפלטפורמה שלנו היה אחר. הנערות חשו יותר בטוחות לשתף את הנערים, שחוו דקות קודם לכן איך זה להיות נערה; והנערים מצידם הבינו מה המשמעות של המבטים וההערות שלהם, גם כשהם לא נוגעים".

בהמשך יצרתם חוויות מציאות מדומה הקשורות ללידה.
"שיתוף הפעולה הראשון שלנו היה עם אגף נשים בביה"ח וולפסון, סביב תרחיש של הפלה נדחית. זה תרחיש שקורה כמה פעמים במשמרת במיון יולדות. מגיעה אישה בשבועות הראשונים של ההיריון, היא מתלוננת על כאבים או על דימום, ולאחר בדיקת אולטרה־סאונד צריך להודיע לה ש'אין היריון'".

זו בשורה קשה מאוד.
"בשורה מרה. בקונטקסט הזה היא מאוד רגילה לרופאים, אבל מאוד טראומטית. גם כאן נכנס מחקר מקדים לפעולה. העליתי שאלון לרשת, ועשרות נשים כתבו לי את חוויותיהן. הן זוכרות הכל: מה היתה הטמפרטורה של המזגן, איזו בדיחה סרת־טעם סיפר הרופא ואיך עמד בין הרגליים שלה כשבישר לה את הבשורה המרה, במקום לעמוד לצד המיטה, קרוב יותר אליה.

"רופאים ורופאות במחלקות נשים אמרו שהם היו בסיטואציה הזו עשרות ומאות פעמים, אבל רק באמצעות החוויה הזו הם הצליחו להבין אותה. צריך להדגיש שהפלטפורמה שלנו מציעה לא רק לחוות באופן חד־פעמי את חוויית המציאות המדומה, אלא גם לעבד אותה באמצעות שאלונים שיותאמו לעידן ה־AI, בינה מלאכותית, וגם לעשות זאת באופן תדיר ורצוף, אחת לשבועיים-שלושה. כך תמיד שומרים על הכשירות האמפתית של הצוותים הרפואיים, ומנהלים בבתי חולים מקבלים מידע על הכשירות האמפתית של הצוות".

בדרך לעולם טוב יותר?

מהו למעשה החזון סביב פלטפורמת העצמת האמפתיה שפיתחתם, והאם אתם מתכוננים להרחיב את הפעולה שלה לתחומים נוספים?
"בימים אלו אנחנו חוברים לתל השומר ולמרכז הסימולציות הרפואיות שלהם, מסר, שהוא הגדול במדינה ואחד החשובים בעולם. החיבור בינינו לבין שיבא מוביל למימוש החזון שלנו, שלפיו בעזרת הפלטפורמה אפשר יהיה ליצור אימוני אמפתיה קצרים אך קבועים, לאורך זמן, להתנסות בנקודת המבט של האחר ולהפחית שחיקה. יש כאן אתגרים גדולים, אבל גם סיכוי גדול: לייצר מערכת בריאות אמפתית יותר, ובהמשך להזריק אמפתיה בכל המערכות: בתי ספר, אקדמיה ומקומות העבודה".

כמה יצא לך לתרגל אמפתיה בעזרת המשקפיים, ואיך הם השפיעו עליך ברמה היומיומית?
"אני משתמש בפלטפורמה ובחוויות המציאות המדומה שלנו באופן שבועי. האמפתיה היא שריר שהתחזק אצלי. אני מנסה לחשוב על כל סיטואציה גם דרך עיני המשתתפים האחרים. זה טוב לחיים בכלל, גם לזוגיות".

לסיכום, אני רוצה לשאול אותך, האם עולם שכולו אמפתיה אינו אלא אוטופיה אידיאלית לא בת־השגה? ויותר מכך - האם חשוב לשמור במקומות מסוימים, למשל במקרי קיצון, למשל פשעים נגד האנושות, על היעדר אמפתיה?
"אני אמנם מאמין גדול באמפתיה, אבל אני חי בעולם הזה. ברור שאנחנו לא חיים בגלקסיית דובוני אכפת לי. ברור שהמטרה הריאלית אינה שהכל יהיה אמפתי מסביבנו, אלא שנדע, בכל רגע נתון, להזריק עוד מנה של אמפתיה לסיטואציה. שנדע להתבונן, להבין ולהרגיש את האחר, ולפעול למען רווחתו ולא רק מתוך התרכזות בעצמנו. אני חושב שתרגול רצוף יוביל לעולם טוב יותר, ולמען האידיאל הזה אני פועל בכל יום מחדש".

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il