ד"ר אור קרסין
חוקרת מדיניות סביבה, אקלים וקיימות
ראשת המרכז למחקרי סביבה וקיימות באוניברסיטה הפתוחה, המתמקד במחקרי עירוניות בת־קיימא
ד"ר אור קרסין, את מומחית למדיניות סביבה וקיימות מהאוניברסיטה הפתוחה, ועומדת בראש המרכז של האוניברסיטה למחקרי סביבה וקיימות המתמקד במחקרי עירוניות בת־קיימא. על רקע החופש הגדול ועונת הקיץ הלוהטת, נדמה כי הרחובות שלנו עמוסים מאי פעם. ולא רק זאת - כי לפי מחקרים שונים, המצב רק צפוי להחמיר. נקודת ייחוס חשובה היא שנת 2065. מה צפוי להתרחש בה?
"ערי ישראל תהיינה צפופות הרבה יותר בשנת 2065, שנה שבה אוכלוסיית המדינה תעמוד על יותר מ־18 מיליון אזרחים. מדובר בכמעט הכפלה של האוכלוסייה, המציבה אתגרי תכנון ופיתוח אדירים. אבל לצערנו, כמעט לא עוסקים בכך. עד 2065, כ־95 אחוזים מהאוכלוסייה יתגוררו ביישובים בעלי אופי עירוני. מרביתנו נצטופף בערים קיימות, ומיעוט יתגורר בערים חדשות. 16 הערים הגדולות בישראל יהפכו לגדולות יותר, וישלשו ואף ירבעו את גודלן".
איך ייראו ערי ישראל בתרחיש הפסימי?
"המטרו של גוש דן, השפלה והשרון עדיין לא יוקם, והמרכז ימשיך להיות תקוע בפקק. בשל הצפיפות העירונית ומגמות ההתחממות האקלימית, ובהיעדר דרישות מספקות לבנייה ירוקה, הערים יהפכו לחמות מאוד. אזור המרכז יהיה אי חֹם גדול עקב כיסוי שטחים נרחבים בבטון ובחומרי בנייה מחממים כמו זכוכית. בלי תשתיות פסולת מתקדמות, שטחים ינוצלו להטמנה, יהיו גורמי מטרד ויזהמו את הקרקע, האוויר והמים".
ומה יצפה לנו בתרחיש האופטימי?
"זה תרחיש ירוק יותר, לא ורוד, ועדיין צפוף. אלא אם כן המדינה תתעשת ותתמודד עם בעיית גידול האוכלוסין. בתרחיש זה, המשך פיתוח הערים ייעשה באמצעות חומרים ירוקים הממתנים חום וניתנים למחזור. ישולבו בבנייה אלמנטים המייצרים אנרגיה מחזיתות של מבנים, מבנים יכוסו בצמחייה שממתנת את אפקט החום העירוני וגגות יאפשרו גידול תוצרת מקומית.
"הציפוף יתבצע לא רק באמצעות מגדלים, אלא גם באמצעות בניית בלוקים עם שימושים מעורבים, ומדרחובים מקורים. בערים במרכז, בשפלה ובשרון תהיה מערכת הסעת המונים מפותחת כך שמרבית הנסיעות יתבצעו בתחבורה ציבורית. בדרום יקומו ערים חדשות או הרחבות ליישובים קיימים בבנייה מדברית מותאמת. ערי ישראל, בכל האזורים, יקבלו הצללה נאותה באמצעות עצים ובאמצעות קירוי ייעודי ומעברים מוצלים, ולעיתים ממוזגים, בין בלוקים ובניינים. בכל הערים יישמרו שטחים פתוחים וירוקים עם הרבה צל".
התרחיש הזה ריאלי בכלל?
"העתיד הזה לא בלתי אפשרי, אבל הוא מחייב שינוי תכנוני ושינוי של סדר העדיפויות הממשלתי, בחלק מהמקרים ב־180 מעלות".
מה נדרש כדי להגיע לתרחיש האופטימי, ועד כמה חלון ההזדמנויות נמצא לקראת סיום?
"אם מדובר רק בטיפול שורש בבעיות התשתית של ערי ישראל, אפשר לומר שפרויקטים תשתיתיים שביצועם לא יחל בעשור הקרוב יקרבו את התממשות התרחיש הפסימי. בעשור הקרוב נצטרך לקדם ואולי להשלים כמה פרויקטים תשתיתיים משמעותיים דוגמת המטרו, קווי רכבת מהירים מדרום לצפון, ופתרונות לחשמול ציי רכב. אבל ספק אם המטרו יוקם בעשור הקרוב".
מה באשר לצמצום הילודה? הוא עשוי לסייע לבניית ערים מאוזנות יותר?
"הפריון הגבוה באוכלוסייה הכללית, ובעיקר באוכלוסיות מיעוט, הוא אתגר עצום. בני ברק זוכה כבר היום בתואר העיר החמישית בצפיפותה בעולם. היא קרובה בצפיפות, ובמראה, לערים בעולם השלישי כמו דאקה בבנגלדש או קטמנדו בנפאל. לפי דיווחי העיר ללמ"ס, אין בה אפילו מטר אחד של שטח פתוח בשנת 2022. עם המשך קצב הילודה, הצפיפות בערים החרדיות תגבר ותוריד את איכות החיים של תושביהן. מובן שהאתגרים שמביאה עימה אוכלוסייה זו, מבחינת תעסוקה והשכלה, יחריפו את המציאות הקשה ממילא".
הפריפריה בנחיתות מובנית
את מדברת על צפיפות, חום, היעדר תשתיות. אני לא יכול שלא להתחבר לתרחישים פוסט־אפוקליפטיים. כך, למשל, הסופר אסף גברון מתאר מציאות מדאיגה ויבשה משהו בספרו "הידרומניה". גם ב"מקס הזועם" מתוארים שממה מדברית ועולם פוסט־אפוקליפטי. בהיעדר טיפול, אנחנו עלולים למצוא את עצמו בתרחישי קצה שכאלה?
"זה נכון שעל פי מודלים אקלימיים ישראל לא רק מתחממת, אלא גם מתייבשת. אמנם נראה כי לעת עתה, ישראל פתרה את בעיית השימוש במים לצרכים עירוניים באמצעות טכנולוגיות ההתפלה, אך ההתפלה אינה נותנת מענה למקווי מים טבעיים, נחלים ומעיינות, ובוודאי אינה יכולה להיות במתכונת הנוכחית פתרון להשקיה של יערות וחורש טבעי. להתפלה, במתכונת הנוכחית, גם מחירים חריפים מבחינת שינוי אקלים, שכן מתקני ההתפלה צורכים הרבה מאוד אנרגיה מדלקים פחממנים ומזהמים שגורמים להחרפת משבר האקלים".
ככלל, כיום, האם הערים שלנו ערוכות לעתיד?
"חד־משמעית, רוב מכריע של ערי ישראל אינו ערוך היום לעתיד. לא בהיבטים של היערכות לשינויי האקלים, התחממות ועליית מפלס פני הים. תשתיות חשמל, למשל, חשופות לפגיעות של מזג אוויר קיצוני. דיברנו קודם על צפיפות האוכלוסין, והערים אינן ערוכות לשינויים בתחום הזה. לדוגמה, עד 2035 צפויים להתווסף למערכת החינוך ולמערכת ההשכלה הגבוהה עוד כמיליון צעירים. בערים יצטרכו לבנות יותר מ־40 אלף כיתות לימוד וגן, שלא לדבר על הרחבת מערכת ההשכלה הגבוהה. בממד אחר, הערים שלנו ברובן לא מרושתות בטכנולוגיות חכמות שיכולות לסייע בניטור האקלים, בהשקיה חכמה ומותאמת לתחזית מזג האוויר או בפיקוח על שירותים כמו פינוי פסולת".
עד כמה חמור המצב בפריפריה, ביחס למרכז?
"ערי הפריפריה נמצאות בנחיתות מובנית, אולי למעט המטרופולינים, בחיפה ובבאר שבע. במרביתן אין יכולת מקצועית לתכנן את העתיד או די תקציבים ופנאי לעסוק בכך. דווקא בערים אלה, שבהן האוכלוסייה נוטה להיות חלשה יותר, יש פגיעות רבה יותר".
הדברים מתכתבים עם כך שהצפי לפיתוח עירוני בעתיד ימשיך להתמקד לאורך מישור החוף. כלומר, המדינה תצטופף במרכז. מדוע אלה הם פני הדברים, ואין ממש תוחלת להתיישבות המונית בנגב, למשל?
"הנגב הוא אזור מדברי עם תעוקת חום חריפה. האזור הזה ימשיך להתחמם, ומרבית אוכלוסיית ישראל מעדיפה שלא לחיות באזור מדברי, צחיח וחם. כדי לשנות את העדפות האוכלוסייה, ועוד בתנאים של החרפה בחום, יצטרכו לעצב ולבנות אלטרנטיבות עירוניות קורצות ומפתות שימשכו תושבים חדשים. משהו בדומה לערי עתיד בסגנון השאפתני שרואים אצל חלק משכנותינו".
את מְשַׁוָּה בדמיונך ערי עתיד שאפתניות, אבל עד כמה ממשלות ישראל לאורך השנים הקדישו לנושא זמן, מחשבה ותקציבים?
"בישראל יש מערכת תכנון מהריכוזיות בעולם, וממשלות ישראל לדורותיהן הגבילו את החופש התכנוני של ערים, מבחינת הסמכויות של ועדות התכנון המקומיות. גם החופש הביצועי של הערים מוגבל. בהשוואה לעולם המפותח, הערים בישראל דלות בתקציב ביחס לתקציב המדינתי. זה הופך ערים בישראל לתלויות במדינה. לכן, אפשר לומר שתכנון בערי ישראל הוא בעיקר תוצר של מדיניות התכנון הלאומית.
"הייתי מסתכנת לומר שערי ישראל הן ככל הנראה הערים המכוערות בעולם המפותח. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שאפילו הבנייה של שכונות חדשות למגורים היא מונוטונית, ולא אסתטית, וגם אזורי תעשייה חדשים הם חסרי מעוף. העיצוב העירוני לא זוכה לשום סוג של עדיפות. בערים רבות ממשיכים לשתול דשא ופרחים במקום עצים מצילים. עדיין מעניקים העדפה לכבישים על פני שבילי אופניים. לא מוקדשים כלל מאמצים לאומיים לתכנון ערי העתיד ולפיתוח חזון אורבני משמעותי ומשגשג, כפי שמקובל בעולם".
זה חשוב למדי, כי בניתוח שערכת עם שותף המחקר שלך, פרופ' עופר לוי מהאונ' הפתוחה, האוכלוסייה הכללית דווקא כן מייחסת חשיבות להיבטים סביבתיים למיניהם.
"נכון. עבור האוכלוסייה הכללית - שיקולים של סביבה, כמו ניקיון, זיהום אוויר, נגישות לשטחים פתוחים, רעש וטיפול באשפה - חשובים מאוד במישור המקומי. בעזרת מודל של הלמ"ס, המהווה מדגם מייצג של אוכלוסיית ישראל, בחנו את הקשר בין שביעות רצון מאזור המגורים לבין היבטים של איכות הסביבה בתשע הערים הגדולות בישראל.
"מצאנו ששיקולים סביבתיים מסבירים כמעט 30 אחוזים משביעות הרצון. כלומר, היבטים רבים אחרים כמו איכות החינוך, ביטחון אישי, איכות שירותי התרבות, נגישות לתחבורה ציבורית, שכנים ומעורבות בקהילה ועוד - מסבירים כולם יחד 70 אחוזים. לכן, כמכלול, להיבטים סביבתיים משקל משמעותי ביחס של תושבי הערים למקום המגורים שלהם".
ללמוד מהדבורים בכוורת
מה מתרחש בעולם? יש ערים שהצליחו להתגבר על צפיפות האוכלוסין וליצור ערים ראויות ואף חיוניות?
"יש הרבה ערים שעברו תהליכים אדירים. סיאול בקוריאה היא דוגמה לכך. עיר שבה הנהר המרכזי הפך לאוטוסטרדה, גרם להידרדרות במרכז העיר. בין השנים 1975 ל־1995, אוכלוסיית סיאול גדלה ב־44 אחוזים, מ־6.88 ל־9.89 מיליון תושבים. עם זאת, במהלך אותה תקופה, האוכלוסייה באזור מרכז העיר ירדה ב־52 אחוזים. החזרת המים הזורמים לנהר במרכז העיר באמצעות הסרת הכביש התניעה התחדשות עירונית. התהליך העלה את מחירי הנדל"ן בסביבה, גרם למשיכת תושבים חזקים ולציפוף הבנייה, ולשיפור במדדים סביבתיים".
גם סינגפור היא דוגמה לעיר צפופה שמשמרת איכות חיים טובה.
"וזאת משום ששמו דגש על שימור ריאות ירוקות בפריפריה של העיר. כיום, בסין בונים עיר חדשה הקרויה 'עיר יער', המאמצת את המודל של האדריכל האיטלקי הנודע סטפנו בוארי. העיר כולה בנויה כיער אורבני, והבתים עצמם מאכלסים מאות רבות של מיני עצים ושיחים. עיר זו מתוכננת להיות מאופסת אנרגיה מראשיתה, ועל פי הפרסומים תתבסס כמעט אך ורק על תחבורה ציבורית או משותפת".
גם טוקיו הכריזה על "מפרץ טוקיו" שיקום על אי מלאכותי ויהיה עמיד, כביכול, במגיפות ובאירועים חריגים; סעודיה מתכננת לבנות את ניאום, עיר העתיד. המודלים האלה יכולים לעבוד בישראל?
"אנחנו בהחלט זקוקים לחשיבה עירונית פורצת דרך. הערים שלנו היום הן בעיקרו משמימות, או בנאליות במקרה הטוב. צריך ליצור פרוגרמה שאפנתית סביב תכנון אורבני ועיצוב עירוני, יחד עם תכנון חברתי ותכנון סביבתי מתאים. לא בטוח שצריך לאמץ מודלים שהתאימו או פותחו עבור מקומות אחרים, כמו הקמת איים מלאכותיים או בניית עיר בקו כמו ניאום, אבל בהחלט דרושה חשיבה הרבה יותר יצירתית ושאפתנית, כדי להפוך את הערים בישראל לאטרקטיביות".
כשהסביבה יפה ומרגיעה, מעוררת יצירתיות, גם ההיבטים החברתיים מושפעים מכך. איך ייראו חיי החברה שלנו בערי העתיד?
"זו שאלה טובה. ככל שבמרחב האורבני יוטמעו יותר אזורים משותפים מגוונים כמו פארקים, גינות קהילתיות, אזורי יצירה, אמנות ותרבות ומבנים שבהם חיות זו לצד זו קהילות שונות - למשל, קשישים וצעירים - כך החיים בעיר ימשיכו לספק סביבה מאתגרת ומגוונת, המעודדת חדשנות ומספקת השראה. ככל שהמרחבים המשותפים לא יקבלו עדיפות ומענה, כך ערים עלולות להפוך להיות מנוכרות ומתסכלות. אנחנו רואים שבערים מוצלחות, כמו ברצלונה, מחזירים לרשות הציבור שטחים כמו כבישים והופכים אותם לאזורי ישיבה שכונתיים, גינות ומדרחובים. החיים חוזרים לרחובות, וזה חשוב".
ומה באשר להיבטים הטכנולוגיים? אכן נראה בינה מלאכותית שתשנה את חיינו בתוך הערים?
"העוסקים בבינה מלאכותית מנסים לצייר תמונת עתיד שלפיה הטכנולוגיה תשנה כליל את חיינו מכל היבט אפשרי. אני בספק שחזון כזה אכן יתממש. בסופו של דבר, כמאמר השיר, ערים בנויות בטון ומלט. החיים בעיר לא מתקיימים במרחב וירטואלי אלא במרחב פיזי. לכן, לטכנולוגיות מתקדמות יש מקום בשיפורים מסוימים בעיר, אך בהיבטים שוליים יחסית. למשל, דיוק השקיה בהתאם לתחזית, ניהול רמזורים בהתאם להשתנות התנועה, הפניית פאנלים לייצור אנרגיה ועוד.
"במהות, תוספות אלה לא צפויות לשפר או לשנות באופן דרמטי את החיים בעיר. החיים האורבניים ייקבעו בראש ובראשונה על ידי עיצוב המרחבים הפרטיים והמשותפים, איכות הבנייה, הקירוי וההצללה, התחבורה הציבורית, השטחים הירוקים והפתוחים ואספקת שירותים חיוניים כמו חינוך ובריאות. החיים בעיר יהיו טובים, לא בזכות הטכנולוגיה המתקדמת אלא דווקא אם נלמד מבינה טבעית, מחוכמת הטבע. אם נלמד מהדבורים בכוורת לשתף פעולה בבניית מבנים חכמים, ולעבוד יחד בהרמוניה לספק מוצרים ציבוריים איכותיים, רק אז החיים בעיר העתיד יהיו מתוקים כמו דבש".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
