חשבתם שהרצוג יכול להיות ממלכתי? תחשבו שוב

ניתנת האמת להיאמר, לא כל כך הולך לנו עם מה שנקרא "מוסד הנשיאות". על הנייר, הנשיא הוא האזרח מספר אחת, סמל לאחדות ישראל, ליבו במרכז הקונצנזוס, סמכויותיו טקסיות, הוא פוליטי כמו שקדי מרק ומעורר מחלוקת כמותם. בפועל היו כל נשיאי המדינה - חוץ מאחד, אפרים קציר - פוליטיקאים לשעבר, לאו דווקא המצליחים שבהם, ואין להתפלא אם חשו צורך לחרוג מהשטח הסטרילי ולהטיל את מלוא כובד משקלם בעניינים שעל סדר היום הפוליטי.

שמעון פרס פרץ את הדרך לבאים אחריו כאשר המשיך כנשיא לחתור לחזון השלום שלו, זה שנדחה בקלפי. אחריו זכינו ברובי ריבלין, שמתחת לחזותו האבהית והחביבה הסתתר רל"ב מסור ופעלתן שרק רצה להתקבל למועדון הנכון. אח, ריבלין! הוא עודד אזרחים להפגין בכיכר גורן - הפגנות שנועדו לזרז את היועמ"ש להגיש כתב אישום נגד נתניהו, הכריז אחרי הרצח בדומא, עוד לפני שנלכד החשוד הראשון, "בני עמי בחרו בטרור", השתתף בכנס של ארגון השמאל "הקרן החדשה לישראל" יחד עם נציג של "שוברים שתיקה", וכמובן זכור נאומו המפורסם, שבו חילק את ישראל לארבעה שבטים שונים שאין ביניהם מן המשותף ורמז על הצורך לוותר על התפיסה המקובלת של "רוב ומיעוט"' - כלומר, על הדמוקרטיה.

אחרי ריבלין נדמה היה שכל נשיא ידגמן אחדות טוב ממנו. אפילו יצחק הרצוג. אם כי גם הוא הספיק לטפח במהלך הקריירה הפוליטית שלו אי אילו רגשות של תחרות פוליטית כלפי נתניהו. וייתכן שהרצוג אכן היה מרגיע את הלהבה הפוליטית שהשחיתה את מוסד הנשיאות כבר לפני שנים, אלמלא נחתה לו במפתיע הרפורמה על הראש ותפסה אותו לא מוכן.

בינואר יצא מחזור חדש של רל"בים לרחובות, למחאה שתוכננה כבר עם היוודע תוצאות הבחירות. אמנם מחאות נגד שלטון הימין תמיד נוהגות לעטוף את עצמן בכסות של ערך נשגב יותר מסתם עוד הפסד משעמם בבחירות, אבל בשל הרס הדמוקרטיה הצפוי נוסף לפק"ל ההפגנות הקבוע ארסנל חדש: חסימות כבישים מאסיביות, כולל ניסיון למנוע טיסה של נתניהו לאיטליה, קריאות להוצאת כספים מהארץ, התגייסות של הסגל האקדמי וראשי האוניברסיטאות כאיש אחד ודעה אחת נגד הרפורמה, ורמזים עבים על מלחמת אחים בפתח.

הנשיא הרצוג הביט כה וכה, צפה כמו כולם בהשתוללות חסרת המעצורים של ישראל הראשונה, ובראשית פברואר החליט לנהוג בממלכתיות ולהרגיע את הרוחות. הוא אבחן במהרה שמקור השבר הוא הרפורמה, כמובן, ואז עשה מה שמצופה מכל נשיא א־פוליטי לעשות: הציע רפורמה משלו. ודאי שלא קרא למפגינים להרגיע קצת עם הרטוריקה והשיבושים. אלה אנשים כועסים, ואף אחד לא רוצה להסתבך איתם, בעיקר לא כש"אני מרגיש, כולנו מרגישים, שאנו רגע לפני התנגשות, ואפילו התנגשות אלימה. חבית הנפץ לפני פיצוץ, אנחנו על סף קריסה חוקתית ופגיעת איש באחיו". מי המפוצץ? מי האח שיהיה הראשון לפגוע? תעלומה. הדיונים בוועדת חוקה נמשכו.

הנאום לא פעל את פעולתו המיוחלת, וכעבור שלושה שבועות הונח אקדח טעון על השולחן בדמות סירוב המוני של 37 טייסים מטייסת קרב אחת להתייצב לאימון. מכיוון שגם מפקד חיל האוויר, גם הרמטכ"ל וגם שר הביטחון נמנעו מלטפל בסרבנות־לוקסוס זו, הצטרף הרצוג למגמה והתעלם מהם גם הוא. הוא קבע ש"מה שקורה כאן הוא אסון", אך לא פירט מה בדיוק קורה, ופסק: "מכלול החקיקה שנידון כעת בוועדה צריך לעבור מהעולם ומהר. הוא שגוי, דורסני ומערער את יסודותינו הדמוקרטיים". שני דברים היו ברורים: הרפורמה היא אפוקליפסה, והוא האיש המתאים להוציא אותנו מהפלונטר. העם שלא בחר בו לראשות ממשלה דורש זאת ממנו, אפילו מתחנן: "אני רואה את המראות ושומע את הזעקות שמופנות אלי ותכליתן אחת - תעשה הכל כדי שזה ייפסק, תעשה הכל כדי למצוא פתרון".

הנשיא צפה בהשתוללות של "ישראל הראשונה", החליט להרגיע את הרוחות ואבחן במהרה שמקור השבר הוא הרפורמה

הרצוג אכן מצא פתרון. לאחר דיונים עם נציגים בלתי נבחרים מכל הקשת הפוליטית, הציג תוכנית שהתעטפה בשם המנחם "מתווה העם". כלומר, העם מהצד הנכון. ימים ספורים לאחר השקת "מתווה העם" וכבר שבת כל המשק כולו, בהנחיית ההסתדרות, ושלא כחוק. רופאים נטשו את משמרותיהם, נתב"ג נסגר, האוניברסיטאות ערכו כנסים נקיים מכל חשש פתחון פה לתומכי הרפורמה, והרצוג שתק בצניעות נשיאותית. רק באמצע יוני מצא לנכון לגנות סרבנות בלשון רפה, ותוגמל בנזיפה פטרונית מארגון "אחים לנשק": "נראה כי במקום להילחם לצד האמת, אתה רוכב על ספין שלא היה מעולם".

אין לדעת אם התחינה להרצוגשיוציא אותנו מהבוץ שנקרא "דמוקרטיה" היא אותנטית או מדומיינת, אך נראה שהרטוריקה ההיסטרית של מתנגדי הרפורמה (נו, אלה שהפסידו בבחירות) הצליחה לצרף אפילו את שר הביטחון למחאה, לעצירת החקיקה ולהחלפתה בדיונים סגורים בבית הנשיא. כלומר, במלון וולדורף אסטוריה בירושלים, הרחק מעיני העם, שכן ידוע שהעם הוא מכשול לדמוקרטיה המהותית. אך כדי להוכיח ניטרליות הזהיר הרצוג כי אם ייכשלו השיחות - הוא יפרסם מי האשם, למען "האחריות ההיסטורית".

בתחילת השבוע הודיעו נציגי האופוזיציה על הפסקת השיחות. הרצוג נזכר באחריות ההיסטורית שמוטלת על כתפיו ומיהר להכין את הקרקע להאשמת הקואליציה בפיצוץ השיחות.

איזה סיבוב פרסה מפואר! אך לפני שלושה חודשים הכריז הרצוג כי "הצלחתי להביא למצב שבו הפערים הצטמצמו מאוד. יש הסכמות בנוגע לרוב הנושאים. לא על הכל, אבל על הרוב המוחלט". והנה, ברגע שנראה כי האופוזיציה ששה אלי קרב ולא אלי פשרה, שבה מדורת השבט לבעור בלב הנשיאותי. "חשוב לי להדגיש כי בשיחות שהתקיימו תחת חסותי לא הועברו טיוטות מחייבות מטעם בית הנשיא למי מן הצדדים, ומובן שלא הושגו הסכמות מלאות באף נושא", צייץ. בכך שמר על הקו הממלכתי שלו: הקפדה יתרה שלא לעצבן את המחנה שממנו בא, ושאליו ישוב בתום הקדנציה. בישראל הראשונה הרצוג הוא לא אזרח מספר אחת, אלא עוד חייל מן השורה.