| צילום: שמעון אנגל

המחאה תפסה אמריקה: כשיורדים מתבאסים שהם לא בקפלן

הישראלים בחו"ל מרגישים שהם מפסידים את האקשן האמיתי, אז במקום קפלן נטפלים לח"כ או לשר שהגיעו לביקור • מתי ישובו אל המדינה שעבורה הם נלחמים? אל תטריחו אותם בזוטות

במהלך ההיסטוריה ניסו אוהבי העם היהודי - ולעיתים גם שונאיו - למצוא לו מקום מגורים שירחיק אותו מסכנה או מעיניהם ומידיהם העוינות של הגויים. את תוכנית אוגנדה של הרצל משנת 1903 רובנו מכירים או לפחות שמענו עליה. הרצל אמנם לא התכוון לייסד שם את הבית הלאומי לעם היהודי במלואו, אבל קיווה לפחות להשתמש בתוכנית כבמקלט זמני ליהודי אירופה הנרדפים. אחרים ראו בה לפחות הכנה מגבשת לקראת הדבר האמיתי. תחליף בן זמננו ל־40 שנה במדבר.

הרצל לא היה היחיד או הראשון. ב־1825 ניסה עיתונאי יהודי בשם מרדכי עמנואל נוח להקים יישוב יהודי בשם "אררט" על אי בצפון מדינת ניו יורק בארה"ב. הוא קנה את האי, הניח אבן פינה, חזה כי המקום יוכל לאכלס בנוחות שישה מיליון יהודים, וכיום אין בו אפילו בית כנסת. נוח המאוכזב הסיק מסקנות מהכישלון והעביר את תמיכתו אל הקונספט הנושן של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

מדינות יהודים חלופיות לא הוקמו, אך קהילות יהודיות בגולה - יש ויש. יש ישראלים שירדו מהארץ באופן סופי ורשמי, התאזרחו במדינה אחרת, וברוך השם לא צריכים להתלבט לאיזו מפלגה ישראלית להצביע. יש כאלה שנמצאים ברילוקיישן שמועד פקיעתו לא ידוע. אפשר היה לצפות משני הסוגים שיעסקו בענייניהם כאזרחי המדינה שבה הם חיים ומגדלים את ילדיהם, ויניחו לנו לנהל את חיינו האזרחיים במדינה שבה אנחנו עדיין מתעקשים לגור. אבל מתברר כי הריחוק מהארץ לא משבש את הרצון של חלק מהם להרגיש שייכים לאקשן הישראלי. ומה יותר אקשן מאשר ההפגנות נגד הרפורמה?

כבר מהשבועות הראשונים נראה היה כי יש ישראלים בנכר שחווים את הרגש שנקרא בקיצור FOMO – ראשי תיבות של fear of missing out , ובעברית: חרדת החמצה. מדובר בתחושה המעצבנת שהמסיבה נמצאת במקום אחר, ואנחנו לא מוזמנים או לא נספיק להגיע. בכל זאת ניסו שליחינו בגולה להראות שגם הם חלק מהאירוע המסעיר. בפברואר דיווח "הארץ" על התכנסות ישראלים שחיים בניו יורק (יורדים, בקיצור) להפגנות בכיכר וושינגטון, מול הקונסוליה הישראלית, ואף הרחיקו לברוקלין כדי להפגין מול ביתו של הסנאטור הדמוקרטי צ'אק שומר. גם ליורדים, כמו לפעילי המחאה בארץ, יש קבוצות ווטסאפ תוססות, מארגנים חרוצים וסניפים בערים שונות. הפגנות נערכו גם במיאמי, בוושינגטון ובבוסטון.

בחודש מארס כבר הוצפנו בכתבות מארבע קצוות תבל: הפגנות של ישראלים בפריז, במדריד, בסידני ובלונדון. גם הזן מכמיר הלב ביותר של יורדים - אלה שמעדיפים את גרמניה על פני ישראל - ארגן הפגנות לכבוד ביקורו של נתניהו במדינתם החדשה, ליד שער ברנדנבורג בברלין, כולל מיני־מצעד שפחות. אמנם ההפגנות בחו"ל לא מצוידות בכל הארסנל של מגילות עצמאות בגודל בניין רב־קומות וכרזות ענק של נתניהו בדמות פרעה - אין מספיק אנשים שיישאו אותן - אבל שלטים על דיקטטורה ופשיזם? הו, בהחלט.

מצעד ההזדהות עם ישראל בניו יורק שנערך השבוע סיפק לחבר'ה הבינלאומיים שלנו הזדמנות להצטרף גם לפעילות הקומנדו של המחאה המקומית, קרי: הטרדה אלימה וקולנית של חברי הקואליציה שהגיעו לארה"ב, רדיפתם לכל אירוע, תליית שלטים בתוך וליד בתי מלון שבהם שהו, וכמובן תקרית "חטיפת המגפון" המפורסמת, שבמהלכה פעילה מקומית עקבה אחר ח"כ שמחה רוטמן, מצוידת במגפון, כדי שיוכל לשמוע היטב את מטח הקללות ששיגרה לעברו בעברית מהבית.

גם בארה"ב, מתברר, יש סיירת מאורגנת של שוחרי אקשן שתמיד ישמחו לדווח איזה חבר קואליציה יושב על איזה ספסל באיזה פארק. בראיון ל"הארץ" סיפרה אחת הפעילות, שני גרנות־לובוטון, "אני יכולה להזניק מפגינים תוך עשר דקות לכל מקום״.

 

אימוץ השפה האפוקליפטית, ה"פשיזם", ה"דיקטטורה" ו"קץ הדמוקרטיה" מחזק בדיעבד את בחירתם לעזוב את ישראל

בכתבות שהתפרסמו על החברים המסורים הללו, נשמרה עננת ערפל סביב פרטי השהות שלהם במדינות הנכר, ולכן אין לדעת אם בכוונתם לשוב ארצה או לא. אך כיוון שחלקם הצביעו ברגליים וקבעו את מגוריהם במדינה אחרת, אפשר היה לצפות שישקיעו את אנרגיות הצדק שלהם במחאות כנגד חוקי המדינה שהם מתגוררים בה או שיחזרו לחיקה של מדינת ישראל, כאן יוכלו להפגין כאוות נפשם. ובכל זאת מרגש לראות איך הניתוק מישראל אינו סופי: הם עדיין רוצים להשתייך, להראות שהם עדיין איתנו. ואולי המקומיים לא מזמינים אותם למסיבות, אז הם מארגנים מסיבה משלהם.

אחת לכמה זמן יוצאים אמנים ישראלים לסיבוב הופעות בחו"ל. לרובם אין ציפיות להתחבב על המקומיים ולשגר להיט למצעד המכירות של הבילבורד. כששלמה ארצי הופיע בשנה שעברה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק - הוא דיבר אל הקהל בעברית ושר בעברית. מי שבאו לראות אותו היו מקהילת היורדים המקומית, שאולי התאזרחו כבר במדינתם החדשה ואולי עוד לא החליטו מתי, אם בכלל, ישובו לארץ. הופעה של זמר ישראלי אהוב עוזרת להם להרגיש בבית - זה שוויתרו עליו למעשה, אך לא תמיד להלכה.

כך גם ההפגנות במלוא המרץ נגד הרפורמה. כמו התייצבות בהופעה של זמר ישראלי, גם הן ביטוי לגעגועים הביתה. אימוץ השפה האפוקליפטית, ה"פשיזם", ה"דיקטטורה" ו"קץ הדמוקרטיה" מחזק בדיעבד את בחירתם. כך אי אפשר להאשים אותם שנטשו את החלום הציוני: הנה תראו, סובבנו את הראש לשנייה - ובמקום ציונות יש לנו דיקטטורה. הם שוכחים, כמובן, שמי שצופה בכל זה הם לא החבר'ה מהשכונה, אלא הגוי, שרגשותיו כלפי ישראל מבוססים על תשתית שונה לחלוטין.

אלא שכל זה הוא תרופה זמנית נגד הגעגוע. ילדיהם, שנולדו וגדלו הרחק מקיסריה - זו של ארצי וזו של נתניהו - לא יתעניינו בזה ולא בזה. הם ישמעו מוזיקה אמריקנית, יצביעו לדמוקרטים או לרפובליקנים, ולא בטוח שיתחתנו עם יהודים. ודאי שלא יבואו עם אמא ואבא להפגנות נגד שינוי שיטת המשטר במדינה רחוקה שאבא ואמא עזבו. נגד זה שום מגפון לא יעזור. תורידו את השלטים, שובו הביתה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...