בעזרת ידידים מבית: כשבחורינו ובכירינו הטובים, נותנים יד לארה"ב

כבר שנים בולט לעין שישנם בכירי ביטחון בדימוס שמעבירים מסרים ברוח המדיניות האמריקנית באזור, בכל הנוגע למדינת ישראל. הם מציפים את האולפנים בעיקר כשזה נוגע למחלוקות או להתנגשות אינטרסים של האמריקנים עם ישראל. חלקם אף סייעו או היו שותפים לתוכניות ביטחוניות אמריקניות שממשלת ישראל התנגדה להן.

הכפפת הבכירים הישראלים נעשתה בשיטת המקל והגזר. ארה"ב יודעת לשחד באמצעות מלגות, שנות לימוד, כיבודים בסגנון הענקת מדליות מהדרג העליון לרמטכ"לים ישראלים, וביקורים וליטופים של בכירי ביטחון כמו ראשי המטות המשולבים ה"מתיידדים" עם קצינים בכירים ישראלים, בזמן שראש הממשלה נתון להתקפה בלתי פוסקת מצד ראשי הממשל בוושינגטון והוא הופך למתאגרף המגן על לסתותיו כשהוא שעון על החבלים.

צד המקל הוא המשפיע ביותר. רק מהשנים האחרונות, בלי לחזור עד ימי פרשת פולארד: האלוף ישראל זיו היה נתון לחקירה של משרד האוצר האמריקני על לא עוול בכפו, איש העסקים ארנון מילצ'ן נהרס בגלל קרבתו לנתניהו בקופרודוקציה של אינפורמציה מהצד האמריקני וניסיון הפללה מהצד של זרועות אכיפת החוק בישראל.

ידוע מזה שנים לא מעטות, שבכירי ביטחון ישראלים שרוצים "לעשות לביתם" בסחר נשק או ביזמות של חברות הייטק עם ממשק ביטחוני, נזקקים לאישורים אמריקניים. לפני פחות משבועיים פרסם ה"פייננשל טיימס" כתבת תחקיר תחת הכותרת: "יצרני נשק סייבר זוממים איך להיות בצד הנכון של ארה"ב".

לפי הכתבה של מאחול סטריוואסטאבה וקיי ויגינס, מי שלא הצליחה להיות "בצד הנכון" של ארה"ב היתה חברת NSO הישראלית, עם המוצר הידוע שלה - פגאסוס. התוצאה היתה שהאמריקנים הצליחו בשיתוף פעולה עם מערכת הביטחון הישראלית בראשותו של בני גנץ (בקיץ 2022) לחסל למעשה את NSO, ועל חורבותיה משגשגת חברת פראגון עם המוצר שלה – "גראפיט". ההבדל הוא, שפראגון הפכה למעשה לחברת סייבר התקפי בחסות אמריקנית. בראשה עומד מי שהיה מפקד יחידה 8200 ובמועצת המנהלים מככב לא אחר מאהוד ברק.

בכתבה של אלון בן דוד בערוץ 13 (11 ביולי 22') הוא סיכם כי "ישראל כורתת את ענף הסייבר בלחץ אמריקני".

כדי להתמקם ב"צד הנכון" של הממשל האמריקני של ביידן, אנשי פראגון התקשרו עם חברת ייעוץ וושינגטונית המאוכלסת באנשי הממסד הביטחוני־דיפלומטי של המפלגה הדמוקרטית, ששירתו בעבר בממשל אובמה: אווריל היינס, מישל פלורנוי, אנתוני בלינקן ודן שפירו. בלינקן היום מזכיר המדינה, השגריר לשעבר שפירו בעניינים והיינס היא ראש המודיעין הלאומי. בזכות הקשר הזה, חברת "פראגון" רושמת לעצמה לקוחות שהם סוכנויות של הממשל האמריקני. אהוד ברק ממוקם בתפקיד כפול: כמנהל בחברת "פראגון" הוא פועל בחסות אמריקנית החולשת על הסייבר ההתקפי הישראלי; ובאותה עת הוא מפעיל בקנאות מערכה חתרנית לשיבוש הסדר הציבורי וערעור הדמוקרטיה בתוך ישראל.

מה שזעזע את אנשי הביטחון שנמצאים בממשק עם סקטור ההייטק הן המהירות והיעילות שבהן "הפליל" הממשל האמריקני את NSO והכניס אותה לרשימה השחורה. אריאל כהנא ציטט בעיתון זה גורם ישראלי בכיר ביותר (ספטמבר 22'): "בסיפור של NSO האמריקנים ירו לנו כדור בין העיניים".

עוד שני אירועים מפחידים שנרשמו לאחרונה במתקפה האמריקנית על מערכת הביטחון הישראלית הם חקירת ה־FBI על מותה של שירין אבו עאקלה בג'נין, שדבר קיומה פורסם ב־14 בנובמבר 2022. תאריך קצת משונה; משום מה, שבועיים לאחר ניצחון הימין בבחירות. ופרשת אל"מ (מיל') גל לופט, שחי היום במחתרת משום שהוא מבוקש למתן עדות בארה"ב בפרשת ביידן ובנו האנטר.

האגרסיביות האלימה של ממשל ביידן בהחלט מעודדת בכירי ביטחון בדימוס להופיע בצורה הצעקנית והמאיימת ביותר כלפי ממשלת נתניהו, בתירוץ שמדובר בסך הכל בנושא משפטי. בולט ההדהוד החוזר בין מסרים מצד מאורות חוק ומשפט מסוגו של האלוף עמוס מלכא (בעבר סוחר נשק והיום איש תעשיית הסייבר) או דן חלוץ או ניצב אשד וכמובן אהוד ברק, למסרים מצד ממשל ביידן.
כשנודע על חקירת ה־FBI אמר השופט בדימוס מודריק, כי "זו הבעת אי אמון בחקירה הישראלית". אל"מ אלדד שביט מה־INSS הגדיר את ההחלטה כ"מאוד חריגה". ניצנה דרשן לייטנר זיהתה כי "השגריר האמריקני ניידס מאוד אנטי־ישראלי". הוא בהחלט הוכיח את זה בגלי המהומות נגד ממשלת נתניהו. גם בלינקן התייצב כדי לתת רוח גבית ל"מחאה".

אמירה לא מכבר של עו"ד גלעד שר בראיון לאמיר אורן, כי מאחורי גל המחאה עומד כרוח גבית צוות היגוי יחד איתו ועם יוסי קוצ'יק (שניהם מאנשי ברק לשעבר), והמיליארדר אורני פטרושקה ודמויות נוספות, נתפסת כנראה כלקיחת קרדיט על מיזם שהצליח. ההצלחה הראשונה היתה עצם סילוקו של נתניהו מראשות הממשלה ביוני 2021, מהלך שהיה מתואם עם האינטרס של ממשל ביידן; השלב הנוכחי, לאחר שנתניהו הצליח לחזור לשלטון, הוא ניסיון לנטרל את ממשלת ישראל בנקודה קריטית של הטיפול בגרעין האיראני. אהוד ברק ו"פראגון" לשירותכם.

שאו עיניים מזרחה

בירושלים מסתכלים על אוקראינה ורואים שהדיפלומטיה בינתיים לא קיימת. המסקנה ברורה: אין מה לבנות על ביידן בסוגיה האיראנית

בראיון שערך ה"ניו יורקר" עם טד קופל לרגל יום הולדתו ה־100 של הנרי קיסינג'ר, זרק קופל הערה על דונלד טראמפ: "טראמפ ייתפס על ידי היסטוריונים כאדם בזוי עד היסוד, שלמעשה לא השיג דבר בעת ששימש נשיא".

מנקודת מבט ישראלית, טראמפ השיג הרבה והיה משמעותי מאוד. שגרירות אמריקנית בירושלים, קשירת ידיים ורגליים לאיראן עם סנקציות נושכות הולכות ומחריפות ועם חיסול קאסם סולימאני. טראמפ הגיע כמעט לחיסול דאעש בסוריה. כל זה מלווה בפעילות נועזת של ישראל; איראן הורתעה בנושא הגרעין. סביר מאוד, שגם מלחמת אוקראינה לא היתה פורצת. בארה"ב נשמעים יותר ויותר קולות על כך שמדובר במלחמה שאין בה תוחלת לניצחון וצריך לחשוב איך יוצאים ממנה או איך מסיימים אותה.

כך שיש לנו היום נשיא אמריקני, ג'ו ביידן, שבמשמרת שלו איראן חדלה להיות מורתעת, והעולם המערבי כולו נתון להשפעה הרסנית של מלחמת אוקראינה. ההתפרקות הזאת בסופו של דבר קרתה בעקבות מנוסת הבהלה האמריקנית מאפגניסטן באוגוסט 2021.

מצד שני, ישראל מוכיחה שלמרות הדברת על "התלכדות" החזיתות, היא מסוגלת לתת טיפול קטלני בעזה בלי שתהיה שרשרת ניפוץ שעוברת ללבנון, סוריה ויהודה ושומרון. נוסף על כך, למרות הניכור האמריקני והפעילות השלילית של ממשל ביידן כלפי ישראל, העובדה היא שמבצע החיסולים בעזה שארך כמה ימים עבר ללא השמעת ציוץ מצד ארה"ב. לא היתה התערבות ותביעה לסיום מיידי של "סבב האלימות". זה אירוע די יוצא דופן בהיסטוריה של מבצעי צה"ל. האמריקנים גם לא היו מעורבים בסיום האש.

האמריקנים אינם חדלים להשמיע הצהרות גינוי אנטי־ישראליות, אבל אלו באמת לא יותר משריטות בכנף. כרגע לא נראה איום מדיני בגזרה הפלשתינית.

אבל הבעיה הגדולה באזור במקרה שתתרחש התלקחות גדולה, אולי בעקבות מבצע באיראן, דומה לאוקראינה וצריך להביא את זה בחשבון. ארה"ב היתה בגדר "למלם" בעזה - להיות לא־מועילה־לא־מזיקה בחזית איראנית־חיזבאללאית זאת בעיה גדולה. עם כל הביקורת על ארה"ב לאורך השנים - קיסינג'ר, דווקא הישיש שאמריקנים רבים אוהבים להתקלס בו אפילו בגילו, יסד את המסורת שהאמריקנים יודעים להתערב ברגע הנכון ולסיים מלחמות עם משאים ומתנים תכליתיים והגעה להסדרים. זה נשמע היום כל כך דמיוני. באוקראינה אין שום ממד דיפלומטי למערכה, וזה מה שעלול לקרות גם כאן.

לכן, בין השאר, סביר שישראל תעדיף לפעול בדרך שאיננה "הכל או לא כלום". סבא"א סימנה בחקירות הכושלות שלה אתרי גרעין מסוימים. היא רצתה להימנע מלהביא את נושא הגרעין האיראני לזירה מחייבת כמו מועצת הביטחון. ההתבטאויות של ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט וראש המוסד ברנע לאורך שנת 2022, מצביעות על כיוון מבצעי.

מי פה דמוקרט?

כשחבורות המחאה תוקפות תומכי רפורמה והקמפוסים הפכו לסביבה טוטליטרית, למשפטנים מלומדים לא נותרה ברירה אלא להוריד את הראש

אירועי סתימת הפיות הבריונית נגד שמחה רוטמן באוניברסיטת תל אביב גרמו לי להוריד מהמדף ספר מסות של ג'ורג' אורוול. הסיבה היא בעיקר שרשויות האוניברסיטה, עם נשיא האוניברסיטה בראש ויחד עם פרופסורים ידועים למשפט, מצאו את עצמם בסחרור. איך מצדיקים התקפה אלימה על חבר כנסת מכובד, שנועדה למנוע ממנו לדבר בפני סטודנטים? פרופסורים אחדים הזדעזעו אינטואיטיבית מהחיזיון הטוטליטרי הבריוני שהתחולל על מגרש הבית שלהם. אך לאחר מכן, במחשבה שנייה, הם העלו את האפשרות שנוכח דעותיו של רוטמן שמסכנות את הדמוקרטיה ומקדמות את הדיקטטורה, הם חושבים שאולי מה שנראה כ"רע מאוד! זה רע מאוד!", אולי "זה לא כל כך רע". אולי לנוכח תוכניות הממשלה צריך לעבור על החוק.

ג'ורג' אורוול טען בלי למצמץ שגם בחברות דמוקרטיות אפשר לחוות את היד המדכאת הכבדה של העריצות הטוטליטרית. בחברה טוטליטרית "רק דעה אחת מותרת בכל רגע נתון", הוא כתב. חלק מהקמפוסים הפכו לסביבה טוטליטרית. בהתייחסו לאנגליה של שנת 1946, טען אורוול במאמרו "מניעת הספרות", ש"האויבים המיידיים של האמיתיות, וכתוצאה מזה של חופש המחשבה, הם אילי העיתונות והתקשורת, הטייקונים של תעשיית הקולנוע, והביורוקרטים". אלא שלפי הניתוח שלו, הסימפטום החמור ביותר למצב הזה הוא היחלשות התשוקה לחופש בקרב האינטלקטואלים עצמם.
הוא מונה שורה של נושאים מהתקופה של ראשית המלחמה הקרה, שהם למעשה שטחים שאין כניסה אליהם בעיתונות הבריטית, כולל בריה"מ עצמה.

כמה שטחי אין־כניסה קיימים בעיתונות הזרם המרכזי במדינת ישראל של היום? יישור הקו המפלגתי הטוטליטרי בעקבות כינון פלנגות המחאה בולט בקרב משפטנים מלומדים. יישור הקו הושג באלימות נוסח זו שהופעלה נגד רוטמן ומכון קהלת. פרופסורים שכתבו בצורה נרחבת על קלקולי הממסד של בית המשפט העליון והפיקציה של המהפכה החוקתית, צריכים להתמודד עם עברם. "ידידי הטוטליטריות נוטים לטעון, כי מכיוון שלא ניתן להגיע לאמת המוחלטת (אין אמת אובייקטיבית), השקר הגדול אינו שונה מהותית משקר קטן", כתב אורוול.