"יש שתי אליטות שמתקוטטות עכשיו ברחובות שלא קשורות אלי. מה זה 'גנבו לי את המדינה'?"

"דמיינו אישה נאה ותמירה, קצוצת שיער, נטולת איפור, ג'ינס מרושל במידה מדויקת, טי־שירט נכונה, פמיניסטית, לסבית, דוקטור ללימודי מגדר, חריפה, כריזמטית, טום־בוי ליברלית. ואז תארו לכם שהיא מתנהלת כמו סבתא מסעודה משדרות - מפרידה בין בשר לחלב, מחבבת קברי צדיקים ומעוניינת להפוך את השמרנות לבשורה".

את הטקסט הזה כתבה בחן לפני אי־אלו שנים הפובליציסטית גלית דיסטל אטבריאן על ד"ר גלי סמבירא אחרי שהצטרפה אליה למסע מנהיגות במרוקו.

הוא מתאר במדויק את מנכ"לית משרד ההסברה שיושבת מולי כעת ושנבחרה לתפקיד על ידי השרה דיסטל אטבריאן לפני כחודש. אני פוגשת אותה בגן הטכנולוגי בירושלים, שם ממוקמת הלשכה הקטנה בין משרד עורכי דין לרופא שיניים, כמו כל המשרדים החדשים שלא זכו ללשכה מפוארת בכניסה לבירה. יש שם שתי מדפסות, לא אחת. אבל חוץ מזה לא הרבה רכוש או בכלל - עובדים. הרמ"טית, ללי דרעי, נכנסה לתפקיד בתחילת השבוע שעבר. ויש גם דובר. מול סמבירא מחברת אחת ועט, כמה דפים עם משימות ואופק. היא מסתכלת רחוק, מנסה לא להישאב למחול הביקורת סביבה, סביב השרה, סביב המשרד שהומצא יש מאין.

"אני נוודת"

"השלט של המשרד פה עוד לא מוכן, הוא בעבודה. יהיה כתוב עליו: 'ד"ר גלי סמבירא, הנכדה של סבתא טוני'. אח"כ יבוא ה־מנכ"לית", היא פותחת את השיחה איתי במונולוג שמאפיין את עבודתה ואותה. "זה כדי להגיד שיותר ממה שאני מביאה איתי לתפקיד הזה תארים וניסיון, אני מביאה... את רואה את התמונה שם?", היא מחווה לעבר תמונה מחודשת התלויה מאחורי השולחן שלה. עומד שם מורה מוקפד, וילדות וילדים בתנוחת ריקוד צייתנית. "לפני שנים הגיע אל סבתא שלי מישהו ממרכז מורשת יהדות לוב כדי לסרוק תמונות שהיו לה. הוא נעלם, ואחרי כמה שנים היא נפטרה ואבדו התמונות.

"יותר מעשר שנים אחר כך חבר שולח לי תמונה וכותב לי: 'אני מגדיל לי לסלון, להגדיל גם לך? זה מטריפולי'. שאלתי אותו: אתה צוחק עלי? המורה משמאל זה סבא שלי, הוא היה מורה להתעמלות ולעברית. נמצאה תמונה שאבדה. מבחינתי בוויכוח בין יהדות כדת ליהדות כמסורת או לאום - יהדות היא מסורת, מסורתיות. יש אנשים שהמתינות יכולה להיות עבורם זהות או השקפת עולם. אצלי היא זהות. והידע שאני מביאה איתי לכאן", היא חוזרת להתחלה, "זה הידע של סבתא טוני".

למשימת ההקמה מגיעה סמבירא חמושה בשלושה תארים, מקצוע כמתודולוגית, מרצה באוניברסיטה העברית על אסטרטגיות להשפעה חברתית, יועצת משרדי ממשלה (רה"מ, חינוך, חקלאות, ועוד), ראש תוכנית 120 של מכון שחרית, ושותפה לדרך בלא מעט ארגונים חברתיים. היא בת 51, וכשאני שואלת אותה מאיפה היא, גם התשובה הזו הופכת מורכבת: "אני נוודת. אבא שלי היה איש צבא וכל שנתיים עברנו דירה. אני מנתניה, באר שבע, מצפה רמון ויבנה - אלה מחוזות ילדותי.

"במהלך חיי גרתי ביותר מ־15 רשויות מקומיות. אם תשאלי בנתניה, יגידו לך על 'סמבירא ובנו', חנות כלי הבית של סבא שלי. בוועדה של נציבות שירות המדינה אמרתי להם: אני את החינוך התעסוקתי שלי רכשתי בספירת מלאי בכיתה ד' בנתניה ב'סמבירא ובנו'". בשלב הזה אני כבר סקרנית, לא מצליחה להבין איפה היא מתייגת את עצמה - בימין או בשמאל, האם כמו שטוענים נגדה משמאל היא "מכשירה ממשלה פאשיסטית", או - כפי שטוענים נגדה מימין - היא בכלל אשת שמאל בתחפושת שדיסטל שתלה במשרד?

"אני אף פעם לא אמרתי שאני שמאל. זה אנשים שמחליטים על סמך זהויות מסוימות שלי או ארגונים שעבדתי בהם שאני שמאל. כשהתחיל להתפרסם המינוי שלי קיבלתי הודעות ווטסאפ מאנשים קרובים אלי שכתבו לי מכאן ומכאן 'לא ידעתי שאת שמאלנית', או 'לא ידעתי שאת ימנית'. אני חושבת שיש בישראל קבוצה קטנה אידיאולוגית משמאל וקבוצה קטנה אידיאולוגית מימין, ובאמצע שני גושים גדולים עם סנטימנט קצת יותר יהודי או קצת יותר ישראלי. אבל מי שצועק עלי מימין ומשמאל זה ה־10% היותר קיצוניים. ואני לא שם. מי שמכיר אותי באמת לא הופתע מהמהלך הזה".

היא מראה לי הודעה אחת מני רבות שנשלחו אליה והאשימו אותה בחיבור עם ממשלה פאשיסטית ומתפלאת: "אני מרכז מסורתי עמוק וכריזמטי. האם כל גאווה ישראלית וציונות זו עליונות יהודית? אם זה מה שהם חושבים, שכל גאווה ישראלית או פטריוטית ישראלית זו עליונות - זה התחרפנות מערכות טוטלית. אני לא שמאל. ימין? לא יודעת".

נעשה את זה פשוט: שתי מדינות לשני עמים - כן או לא?
"האמת היא שזה פשוט לא מעניין את רוב הישראלים. חוג הבית הראשון שהייתי בו בתור תיכוניסטית היה עם אליקים העצני. לפני שבועיים סגרתי מעגל ועשיתי סיור בשומרון עם בנו בועז העצני. אחרי האירועים והתהליכים של עשרות השנים האחרונות אני חושבת שמה שקראנו אז אוטונומיה, היום אפשר להגדיר כגישות שקוראות לצמצום הסכסוך. מי שנמצא בשטח מבין שהשאלה הזאת כבר לא רלוונטית, אנחנו צריכים לשמור על הביטחון והעומק של מדינת ישראל תוך כדי צמצום הסכסוך, שיתופי פעולה כלכליים, יחסי שכנות טובים והושטת יד לשלום. ראיתי את זה קורה באזור התעשייה ברקן, כשתושבי האזור, יהודים וערבים, עובדים יחד וחיים יחד. הפתרונות יגיעו מהשטח, מהאנשים האמיתיים שחיים במרחב משותף, מיוזמות של ערביי ישראל להיות גשר בין העם שלהם לבין המדינה שלהם, ולא מעקרונות אוניברסליים מופשטים".

היא מפנה אותי לפוסט שכתבה על "תקועים באמצע", אלה שהם לא פה ולא שם, ואומרת: "הטקסט הזה בתקופות מסוימות הוא מצע הליכוד ולעיתים של מפלגות אחרות". הטקסט שכתבה בחודש פברואר האחרון נדמה שיכול לקלוע למצבו של אחוז גדול מאוד בחברה הישראלית. הנה מקצתו: "אנחנו לא שמרנים וגם לא פרוגרסיבים, אנחנו לא מפחדים מהקרן החדשה וגם לא מקהלת, אין לנו מכוני חשיבה כי אנחנו יותר פרגמטיים ופחות אידיאולוגיים (וגאים בזה), אנחנו לא מייבאים לכאן רעיונות אמריקניים שלא מתאימים לנו כי פה זה לא אירופה וגם לא אמריקה. אנחנו מוטרדים מהשחיקה של הדמוקרטיה, גם מימין וגם משמאל. אנחנו מוטרדים גם כשהיהדות הופכת לפולקלור לצד כריסמס והלואין. אנחנו מוטרדים מכפייה דתית וגם מכפייה חילונית ועיוורון ליברלי. אנחנו לא אוהבים את שכרון הכוח של הממשלה הזאת בשבועות האחרונים, וגם לא את אלה שחושבים שהמדינה שלהם וגנבו להם את המדינה, ורק הם ה'נכונים', ואם לא הם אז אף אחד..."

בהקשר למילים האלה היא אומרת לי: "יש שתי אליטות שמתקוטטות עכשיו ברחובות שלא קשורות אלי. מה זה גנבו לי את המדינה? זה אומר שחשבתי שהמדינה היתה שלי ולא שלך עד עכשיו".

אז בימים כתיקונם לא הייתי מוצאת אותך בקפלן?
"לא. כף רגלי לא תדרוך שם. בגלל ההפגנות בקפלן פספסתי תור שקבעתי לפני שבעה חודשים לדרכון, אבל עכשיו יש לי דרכון דיפלומטי", היא אומרת בחיוך ומוסיפה "גם בגלגולים אחרים של ההפגנות האלה בבלפור לא הייתי. זה פשוט: אני המרכז המסורתי העמוק - בבוקר אני מתרגשת מהחיבור לארץ ישראל התנ"כית בשומרון, אחר הצהריים מדברת על יחסי יהודים־ערבים בגליל. במונחים תקשורתיים את יכולה לכנות אותי 'חידה' או 'תופעה', אבל ברחוב אני הישראלית הממוצעת. פרגמטית, לא אידיאולוגית - החיים עצמם".

את השרה דיסטל אטבריאן הכירה, כאמור, כשהאחרונה עוד היתה פובליציסטית וסופרת ויצאה יחד עם מכון שחרית למרוקו כדי לתעד את מסע המנהיגות שהובילה שם סמבירא ב־2019. רשמיה של השרה מהמסע ומהמנכ"לית־לעתיד עוד חקוקים באתר "ישראל היום" תחת הכותרת "סלט מרוקאי".

"בתגובה לנסיעות של תוכניות מנהיגות להרווארד ולפינלנד הגינו את המסע למרוקו", אומרת סמבירא. "כמו שמרגול אומרת פה זה לא אירופה, פינלנד לא רלוונטית לנו לפה בכלום. את נוחתת בקזבלנקה ומרגישה בבית, והייתי שם עם חסידים, ליטאים, ערבים, חילונים ודתיים. החברה הישראלית בחרה בכבוד האדם על פני 'כבוד קזבלן'. היא לקחה את כבוד האדם שמרוקאים הביאו ממרוקו שיכול היה להיות התשתית לחברה רב־תרבותית, עשתה לו שנמוך לכבוד נמוך ולקחה את כבוד האדם.

"גדלתי במצפה רמון, נתניה, באר שבע ועוד, והרגשתי כמו כולם. כשעברנו ליבנה ביום הראשון ללימודים שאלה אותי ילדה מהכיתה 'את מהאשכנזים בשכונות החדשות?'. עד אותו רגע ידעתי שאנחנו טריפוליטאים. חזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי: טריפוליטאים זה אשכנזים או מזרחים? אנחנו היינו סוציולוגית מזרחים וגיאוגרפית אשכנזים. החוויה הזאת עיצבה את הזהות ההיברידית שלי - אני גם ישראל הראשונה וגם ישראל השנייה, ובאותו רגע אני ישראל ההיברידית, המסורתית. אני מסרבת להתמיין, ונקודות המבט האלה מייצרות אצלי עמדה מורכבת כמעט בכל תהליך קבלת החלטות. הזהות המורכבת שלי היא חלק מהידע שלי על המציאות, על אחדות ניגודים, על דרך האמצע.

"חבר שאל איך היה השבוע הראשון ואמרתי לו: 'מה שבוע? שנה'. עשר שנים אני מספרת בדיחה שנציב שירות המדינה אומר: 'איך בא לי קפה, תוציאו מכרז' ועכשיו הבדיחה היא עליי"

"באילוסטרציה של רחוב סבתא טוני - שם הרחוב כתוב בשלוש השפות שהיא דיברה: עברית, ערבית ואיטלקית. היא דיברה יותר שפות ממני והחזיקה חוכמת חיים שהיום כ־100 בנות ובני סמבירא מעבירים הלאה כחלק משרשרת הדורות.

"אגב סבתא שלי - אם אנשים שמחזיקים בתפיסות עולם ליברליות היו מבינים שהערך של הנכדה של סבתא טוני הוא לא פחות מד"ר גלי סמבירא, היינו במקום אחר עכשיו. יהודים שהגיעו ממקומות פחות דיכוטומיים, לא מאירופה, באו עם זה, אבל זה סומן נמוך ואז התרחקו מזה. הנסיעות שאני הובלתי למרוקו היו של השתטחות על קברי צדיקים בגאווה. זה מנהיגות".

תשמעי, לי זה נשמע טבעי השתטחות על קברי צדיקים, אבל קוראיי יגידו לך: מנהג פגאני.
"זה הרווארד. זה שאת ואני מדברות ככה זה כי את ואני שטופות חשיבה מערבית. חביבה פדיה אומרת שהדור השלישי להגירה הוא עדיין עם הכאב, אבל הוא כבר עם המשאבים והיכולת. אנחנו כבר מחוברתים מערבית. אז צריך לנסוע למרוקו כדי להיזכר. גלית הצטרפה כעיתונאית וכתבה כתבה. באתר שלי, דף הבית היה טקסט שגלית כתבה בכתבה".

מה היה החיבור ביניכן?
"יש חיבור. אנחנו באריזה שונה, אבל שתינו מסורתיות, מגיעות מכאבים דומים. הגלגול של הכאבים שלי אחר - אצלי זה עוד לא בזעם, אבל אולי הוא יהיה יום אחד".

לחזור לטוב המשותף

קשה שלא להישאב עם גלי לשיחה על מרוקו, זהות, מסורתיות, תפיסות עולם, בטח כשהטלפון שלה מצלצל פתאום ונשמעת ילדה קטנה שרה "חטאנו לפניך, רחם עלינו". אבל הדף קצר והסקרנות בכל זאת מפעפעת כשמדברים על משרד שהוקם לצרכים פוליטיים גרידא וגם חודש אחרי עוד לא ברור מה תכליתו ואיך בכלל מקימים בישראל משרד חדש עם אגפים וסמכויות.

"עכשיו, ב־1 ביוני, אני העובדת היחידה במשרד ההסברה. כמו שאמרו לי: את בועטת את הקרן ורצה לנגוח. אנחנו מגייסים עכשיו כוח אדם, והכל קצת ביצה ותרנגולת. צריך סמכויות ותקנים, יש פה סדרת פעולות מורכבת. אני בשבועיים האחרונים פוגשת את החברים שלי ברחבי הממשלה ומוצאת את הדרכים לייצר כבר עכשיו מהלכים, אין לי סבלנות".

ויש, כאמור, מדפסת. קשה להימנע מלהתייחס לדברים שאמרה דיסטל בזמנו בתגובה לטענות נגדה על שלא החלה לעבוד, ומאז נקשרה המדפסת בשמה לבלי שוב. סמבירא מספרת שהציעה לשרה להשיב להלצות על חשבונה כך: "באחד במאי, כשהיתה החלטת ממשלה על המינוי שלי, באתי לפה ואמרתי לגלית 'עכשיו אנחנו מצטלמות ליד המדפסת ואת מעלה ציוץ: תראו איזו מנכ"לית גייסתי, שעה היא פה ויש מדפסת'. אבל אז התחיל כל הבלאגן התקשורתי וחוש ההומור פה ירד לרצפה, נעלם", היא צוחקת, ומייד מוסיפה: "אבל יש כבר שתי מדפסות".

מתחת לצחוק גם צף הכאב על העלבונות שהוטחו במשרד ובעומדים בראשו מאז שהוקם. "מצפים מאיתנו להמון, אבל אנחנו רק בתחילת הדרך. ציפו מאיתנו להסביר את הרפורמה, אבל אנחנו לא דוברי הממשלה. אנחנו לא רק המשרד הכי קטן, אנחנו המשרד היחיד שאין לו אף יחידת סמך תחתיו. אפילו למאי גולן יש את הרשות למעמד האישה, למשרד מורשת יש את גבעת התחמושת. פה אין כלום. מצד אחד יורים עלינו מכל הכיוונים 'מה אתם עושים?', ומצד שני אני מחזיקה דרך ואומרת - לשם הולכים ולשם נגיע.

"אני המרכז המסורתי העמוק. במונחים תקשורתיים את יכולה לכנות אותי 'חידה' או 'תופעה' אבל ברחוב אני הישראלית הממוצעת. פרגמטית, לא אידיאולוגית - החיים עצמם"

"אני בסנדוויץ' שבין הפוליטיקה לביורוקרטיה עכשיו. כיף זה לא", אומרת סמבירא ועוברת לפרקטיקה: "הנה, את רואה - יש פה תוכנית למשרד: הסברה ישראלית וחוסן חברתי. אני באה מעולמות של שיתוף ציבור. זה להקשיב למאה אנשים ולייצר תוכנית אחת מפוקסת שמחזיקה שכל. אז יש כאן שני תחומים במשרד - אחד סיפור של הסברה ישראלית שיושבת בכמה גופים בממשלה, לא מספיק מסונכרנים ביניהם ובטח לא מספיק פרו־אקטיביים אלא תגובתיים ובטווח מאוד קצר. אין ראייה לטווח ארוך ואין סיפור. אוקיי, אז הכינו אינפוגרפיקה למצעד הדגלים ביום ירושלים שיראו שזה לא עובר בהר הבית. אבל אין סיפור ישראלי עקבי, והכל פועל לטווח המאוד קצר.

"אני באה מהחברה האזרחית, כלי העבודה שאני מביאה לממשלה, ואני רואה שזה מייצר קצת הלם פה במסדרונות. זה שיתופי פעולה, יצירתיות וגמישות. ולייצר סיפור ולהציב אותו בצורה גדולה ויומרנית. אני בשבועות האחרונים מזועזעת כמה יש מולנו כוחות מאורגנים ומתוחכמים. הישראלים, היהודים ואוהדי ישראל בעולם הם שגרירי ההסברה, אבל צריך לייצר להם חומרים והנגשה לחומרים האלה. יש עשרות ארגוני חברה אזרחית ויחידים שעושים עבודה של מדינה שלמה. אז צריך לאסוף את החומרים והידע ולייצר בתי תוכן של אקטיביסטים, יוצרי תוכן, יוטיוברים, ושהם יעשו את ההסברה - לא מלמעלה, מלמטה".

אבל את הדברים האלה כבר עושים גם במטה ההסברה וגם במשרד החוץ.
"מטה ההסברה מתעסק בנושא הביטחוני והמדיני, אבל הסיפור הישראלי הגדול יכול היה להיות מניע להרבה אירועים מדיניים או ביטחוניים דקה לפני זה אם היינו מספרים את הסיפור של ירושלים וארץ ישראל. זה סיפור שצריך לספר באופן שוטף וקבוע, ולא בתגובה לחומש עכשיו. ברור שניסו לפניי. סדר הגודל של המשימה שמולי הוא מן הסתם הכי גדול שהיה בחיים שלי. אני אומרת לאנשים שיש פה הרבה מאוד תסכולים, אבל מבחינה ניהולית, כולל ההתקפות מימין ומשמאל, מבחינה ניהולית אני במיטבי, זה סדר הגודל של המשימה שאני צריכה. אני מראיינת אנשים לעבודה פה ואומרת להם: 'תקשיבו, זה סוג עבודה שאתה מתמכר אליה או שאתה מתמוטט ממנה, תחשבו טוב אם אתם נכנסים לזה'".

אני מבינה את החשיבות, אבל - וסליחה שאני מתעקשת - בסוף המשרד הוקם ככורח פוליטי ולא כדי לענות על צורך.
"אם בהסברה יש הרבה גופים וצפוף ולמרות זאת אני עדיין חושבת שיש משימה לאומית משמעותית, התחום השני הוא כמו שאומרת גלית 'גייסתי את גלי על רקע הפילוג בעם'. מה שעשיתי בעשר השנים האחרונות זה זה - דיברתי עם כל קהילה, תרבות וקבוצה בחברה הישראלית, והביטוי הזה 'טוב משותף', שלצערי נחטף על ידי גורמים עוינים, אני מאמינה בו. מאמינה שאפשר לייצר תהליכים בחברה הישראלית מלמטה. לעבור מתוכניות למדיניות".

לבוא מלמטה

היא מצביעה על המחברת שלה, שהגיעה מתוכנית מנהיגות לתושבי רמלה. "שדרות, אופקים ורמלה יודעות לעשות יחסים בין רוסים למזרחים, דתיים וחילונים, יותר מכל משרד ממשלה. לממשלת ישראל אין מדיניות בתחום הזה. לפני שהגעתי לכאן ניהלתי עם משרד ראש הממשלה את עמותת יצחק נבון שמקימה בימים אלה את מרכז נבון ללכידות חברתית בנאות קדומים. אבל מייבאים לפה גישות רב־תרבותיות מאמריקה דווקא, כשישראל יכולה להיות זו שמלמדת את העולם. בזמנו מירב כהן דיברה על כך במשרד לשוויון חברתי".

חוסן חברתי זה מה שאמרה גלית בזמנו - להסביר את פעולות הממשלה?
"לא, לא, לא. חוסן חברתי זה אומר שהחברה הישראלית תדע על כל הרב־תרבותיות שלה לפעול יחד, איך חיים פה יחד. יש זהות משותפת ישראלית, ויש זהויות פרטיקולריות. בשנות ה־50 וה־60 בן־גוריון ניסה את מדיניות כור ההיתוך כדי לנהל מדינה, וקיבל בתנועת מטוטלת רב־תרבותיות ופוליטיקת זהויות משוגעת. האם יש אפשרות לייצר מודל שהוא לא כור היתוך ולא רב־תרבותיות - שאני אוכל להיות גם ישראלית וגם חרדית או ערבית - ובלי לשלם מחירים בכל אחד מהצדדים?".

איך תוכלי למכור סיפור משותף אם חלק מהעם תופס אתכם כחשודים המיידיים, ואין אמון בכם?
"נכון, יש בעיה. באופן כללי, תסתכלי על רפורמות בתחבורה או בחינוך המיוחד. הסתובבתי במסדרונות הממשלה וראיתי איך באים שרים ומתכוונים לתוצאה אחת ויוצאת תוצאה הפוכה לגמרי. כמו שהמערכות מסובכות היום אי אפשר לייצר דברים מלמעלה למטה. צריך לעבוד בצורה חכמה עם השלטון המקומי. הידע נמצא למטה. לייצר עכשיו, למשל, קול קורא לרשויות ולתת להן את האפשרות לייצר הסדרים והסכמות של חיים ביחד ולחוד. זו משימת חיי כבר עשר שנים ברמה האישית, וכשהגעתי לפה והבנתי שזה חלק ממשימות המשרד - מבחינתי זו סיבה טובה לבוא לפה".

האם בכלל יש לנו בתקופה הזו יכולת לספר סיפור משותף?
"לא רק שיש לנו יכולת, רוב האנשים בישראל חיים את הדבר הזה. היה לי שקף במצגת עם שאלות על הזהות התרבותית שלנו. הסיפור נמצא. נורא קל להאשים את התקשורת והפוליטיקה, גם הפוליטיקה מרוויחה משחור ולבן. אני מבינה שיותר קל לספר סיפור של 1-0, אבל החיים של רוב האנשים כאן יותר מורכבים מזה. ניסיתי בזמנו לייצר פמיניזם עם מקורות השראה יהודיים ישראליים, והתחברנו אז ל'מקור ראשון' כדי לתווך זאת - וזה קשה".

אני מבינה את האידיאלים, אבל עוד לא הבנתי מה אתם תעשו פה תכלס -ד מטה ההסברה יעבור לעבוד תחת המשרד?
"לא. נאסוף תחת פורטל או מערכת דיגיטלית חכמה את מרכז הידע של ההסברה הישראלית. קודם כל אני עושה מיפוי ואני מדברת בנושא הזה עם המל"ל על כל האתגרים והמסרים הנדרשים. ביטחוני ומדיני זה סעיף אחד, ויש את הסיפור של עם ישראל בארץ ישראל ואת העושר התרבותי, החדשנות ואומת הסטארט־אפ. אנחנו כבר עובדים בזה. אחרי המיפוי אנחנו מייצרים תכנים של הסברה חכמה - כבר כיום בונים בתי תוכן עם הידע, וישבו שם יוצרי תוכן שייצרו את ההסברה הישראלית. זה ניהול ידע משוגע של המסרים והתכנים של הסיפור הישראלי.

"בכל הקשור לחוסן חברתי - בגלל שאני מאמינה בלמטה, במונחים של כלים ממשלתיים זה קול קורא לרשויות שאומר תייצרו את הידע ופרויקטים ובמקביל נפעל להנגשת ידע לרשויות מקומיות בנושא חוסן חברתי. עכשיו אנחנו מייצרים תוכנית שקוראים לה 'יום שלישי - פעמיים כי טוב', שבה השרה תבקר בכל יום שלישי בקהילה או באזור אחר בארץ ותשמע מתושבי המקום על יוזמות ודברים טובים שקורים שם. בהמשך נאחד את הדברים כדי לספר את הסיפור הישראלי המלא".

בזמנו ניסתה אורלי לוי־אבקסיס לפעול גם כן מול תושבים וקהילות.
"כן. מה שהיא עשתה בזמנו חונה עכשיו במשרד הרווחה, אבל הם בעומס של צרכים. המקום של חוזק קהילתי ובינוי קהילתי נעלם. בדמיון שלי ישראל צריכה להיות מודל בתחום הזה ולהגיד: הנה מודל של זהות משותפת ישראלית, וכל קהילה משגשגת לפי תפיסתה - חרדים ולהט"בים. ועדיין להחזיק זהות ישראלית שיש בה כבוד לאומי ויחסים טובים בין כולם לכולם".

אז רק שנוריד את זה מהשולחן - הסברת הרפורמה היא לא התפקיד של המשרד הזה?
"לא. אמרו בייעוץ המשפטי 'אסור לך' - ובזה זה נגמר. אלה מים שמזמן זרמו. התקשרתי באחד השבועות לייעוץ המשפטי עם חמש שאלות, אבל המערכת כל כך מסורבלת שאי אפשר לצאת מזה. אני לא בתלונות עליהם, פשוט כולם כבר קורבנות של הכבלים. זו רשת של קורי עכביש. אסור לשרה לעשות ככה או להופיע בזה. זה מלכוד 22 אינסופי. כל יום יש פה אירוע חדש שאני אומרת לעצמי: 'וואלה, לא נזוז שנה'. ומצד שני אני מוצאת פתאום איזה שת"פ ומצליחה להזיז משהו. אחרי שבוע שהייתי פה שאל אותי חבר איך היה השבוע הראשון ואמרתי לו: 'מה שבוע? חשבתי שנה'. עשר שנים אני מספרת בדיחה שנציב שירות המדינה מתעורר בבוקר ואומר 'איך בא לי קפה, תוציאו מכרז' - ועכשיו הבדיחה היא עלי. למרות שהכרתי הכל, אני לומדת את זה עכשיו על בשרי".

אחת ויחידה

כשאני שואלת את גלי לקראת סיום אם היא נעלבת מהביקורת המוטחת בה גם מהקרובים לה ביותר בארגונים שבהם עבדה, היא עונה לי את התשובה המופלאה הזו: "יש רק שני אנשים בעולם שיכולים להתאכזב ממני: אמא שלי ואבא שלי. ברמה האישית יש אירועים כואבים, אבל אני מוטרדת יותר מהתגובות הטובות והציפיות שתולים בי. יש ערימות של ציפיות, כי אנשים יודעים שאני מגיעה ממקומות של חוסן חברתי ואני מכירה את כל הארגונים, אני יודעת מה נעשה ונכשל, יודעת מה קורה, ויש הרבה ציפיות".

"אני לא שמאל. ימין? לא יודעת".
שתי מדינות לשני עמים - כן או לא?
"האמת שזה לא מעניין את רוב הישראלים. מי שנמצא בשטח מבין שהשאלה הזאת כבר לא רלוונטית"

גלי, האישה, היא תופעה ייחודית בנוף הממשלתי. היא למעשה המנכ"לית היחידה בין למעלה מ־30 מנכ"לים. לעומת הממשלה הקודמת, ששברה שיא בייצוג נשי בדרג הבכיר, הממשלה הזו כאילו חזרה לאחור שנות דור. במפגש המנכ"לים האחרון, שהוביל מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, בלטה סמבירא למרחוק. "באירוע הזה יוסי שלי דיבר עם מנכ"ל משרד השיכון יהודה מורגנשטרן (חרדי - שא"כ) שהיה אצלי בתוכנית '120', והוא אומר לו: 'אני שמח על הגיוון בחדר', אז יהודה ענה לו: 'אני לא הגיוון כבר, אני הרוב - זאת גלי הגיוון בחדר'. זה עולה בכל פעם ששואלים 'איפה האישה? איפה המנכ"לית?'. זו סיטואציה מאוד משונה".

את באה מעולמות של גיוון, וכאמור נמצאת בממשלה לא מאוד מגוונת. נוח לך עם זה?
"ממשלה לא אמורה להיות שיקוף של הציבור - הכנסת אמורה להיות. הממשלה הקודמת היתה תמונת מראה. יש אנשים שמבחינתם המצב הזה עכשיו הוא קץ הדמוקרטיה וסוף העולם, וכאלה שהרגישו ככה בממשלה הקודמת, ויש אנשים שמבינים שלא המצב הקודם ולא הנוכחי זה סוף העולם. מה שהכי מטריד אותי זה שאנשים גרים בבועות כל כך מופרעות וקיצוניות. לרשתות ולטכנולוגיה יש תפקיד מאוד מרכזי במצב הזה, ועכשיו עם ערוצי הטלוויזיה, כשלכל אחד ערוץ טלוויזיה משלו".

היא חוזרת לתפקיד שהיא נושאת בו ולעולם הערכים שהיא מביאה נוכח תחושת הפילוג ואומרת: "אין אף גוף ממשלתי שמסתכל על הדבר הזה בראייה אסטרטגית, על היחסים בין הקהילות. אף אחד לא מסתכל ושואל: מה תוכנית העבודה של החברה הישראלית? יש בקריה בתל אביב תוכניות לכל האסונות, אבל תוכנית אופטימית לשגשוג אין לאף אחד. אנחנו נייצר אותה".