השטח מבעבע: המחנות בקואליציה נערכים לפיצוץ השיחות בבית הנשיא

הדיל שהניחה הקואליציה על השולחן פשוט: חקיקה בהסכמה של צמצום עילת הסבירות וחוק היועמ"שים, כולל נכונות של הקואליציה להתפשר על כך שהיועמ"שים של משרדי הממשלה לא יהיו במשרות אמון המתמנים על ידי השרים. במקביל תיעצר החקיקה המשפטית למשך חצי שנה לפחות.

יריב לוין מסכים. באופוזיציה מתלבטים. תביעתם היא שהחקיקה לא תשוב לכנסת עד לסוף הקדנציה. זו תביעה שראש הממשלה לא יוכל להיענות לה. המחווה היחידה שלה הוא מוכן היא למנות נציג אופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים. יהיה בכך איתות לגסיסתו של החוק לשינוי הרכב ועדת בחירת השופטים, אבל מבלי להגיד זאת במפורש. נתניהו מוכן לעשות הרבה כדי לרצות את האופוזיציה ולהמשיך את מגמת דעיכתה של המחאה, אבל לא מוכן לשלם על כך מחיר כבד מבית, שם כבר מתחילים לאבד סבלנות ממריחת הזמן בבית הנשיא שלא הניבה עד כה דבר.

האופוזיציה לא באמת במצב שבו היא יכולה להרשות לעצמה להעלות דרישות, להציב דדליין ולאיים, אולם מי שלימד את ראשיה כי הדרך הזאת נושאת פרי הוא נתניהו עצמו. הוא זה שהחליט באופן חד־צדדי לבלום את החקיקה, שעות לפני שהושלמה, והוא זה שהוביל את השיח מהכנסת, שבה יש לו רוב מוצק, לבית הנשיא, שם יחסי הכוחות שווים. בינתיים את המסרים שלפיהם החקיקה המשפטית תימשך רק בהסכמה הוא מעז לומר בראיונות באנגלית בלבד. בעברית הוא עדיין נוטע תקווה שדברים ישתנו.

אבל לא רק הרפורמה המשפטית, אלא גם נושאים אחרים שהוזזו הצידה כדי שאפשר יהיה לקדם אותה לא חוזרים לשולחן כדי לא להפריע לתהליך הרגיש שמתנהל בימים אלה בין הקואליציה לבין נציגי האופוזיציה. כך, למשל, הרפורמה בתקשורת של שלמה קרעי, והחוק להוצאת מח"ש מהפרקליטות של משה סעדה. אפילו הקמת ועדת החקירה לפרשת פגסוס נעצרה. השיחות בבית הנשיא שיתקו את עבודת הקואליציה כולה. לכולם ברור שהמצב לא יוכל להימשך כך לאורך זמן.

יריב לוין לא ראה בבחירת נציג אופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים סוף פסוק. הרי גם בהצעתו המקורית, שבה יש רוב בוועדה לקואליציה, יש גם נציג אופוזיציה. במידה שייבחר בעוד שבוע וחצי נציג אופוזיציה, יוכל להישאר הח"כ הנבחר גם אם ישונה החוק בחודשים הקרובים. לא על הנציג הזה תקום ותיפול הרפורמה, אלא על נחישותו של לוין והחלטתו של נתניהו.

לדעתו של לוין, כל עוד הרכב הוועדה נותר כפי שהוא, אין משמעות אם יהיו שני נציגי קואליציה או לא, ואפילו אין משמעות אם ייבחר ראש לשכת עורכי דין ממחנה הימין ותחודש הברית בין הממשלה לעורכי הדין כפי שהיה בימיה של איילת שקד. בכל קונסטלציה לשופטים תהיה זכות וטו והימין לא יוכל למנות שופטים לעליון ללא הסכמתם. זה בדיוק המצב שהרפורמה אמורה היתה לתקן אם החוק היה עובר ולא נבלם ברגע האחרון על ידי נתניהו.

מחכים לפיצוץ

לציר הזה שמוביל יריב לוין, של קו תקיף לקידום הרפורמה במידה שהשיחות בבית הנשיא ייכשלו השבוע, שותפים מלבד השר שמחה רוטמן גם ח"כים נוספים בקואליציה, כמו בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ושרים וח"כים מהליכוד כמו שלמה קרעי, טלי גוטליב, אביחי בוארון ומשה סעדה. בציר שמנגד, המוביל את הקו המתון יותר, לצד נתניהו, גם אריה דרעי, רוב הח"כים של ש"ס, משה גפני מיהדות התורה, אופיר סופר מהציונות הדתית ושרים וח"כים מהליכוד כמו ניר ברקת, יואב גלנט ודוד ביטן.

נכון לעכשיו המחנות מבעבעים מתחת לפני השטח. השיחות בבית הנשיא, כל עוד מתקיימות, מעניקות לכל צד את האפשרות שלא להכריע כעת, לא לעשות מהלכים דרמטיים וגם לא להתבטא אחד כנגד השני. אבל כשהשיחות יסתיימו באופן רשמי, הר הגעש הזה צפוי להתפרץ.

וכשזה המצב, קשה לראות את האופוזיציה משתפת פעולה עם הסכמות כלשהן. פיצוץ בקואליציה הוא האינטרס העליון. אין להם עניין להרגיע לנתניהו את השטח, אלא להפך. הסכמות בבית הנשיא יובילו לחודשים ארוכים של שקט בממשלה. הם אמנם הרוויחו מהשיחות ובני גנץ נוסק בסקרים מאז החלו, אבל תנועת המחאה נושפת גם בעורפם. היכולת שלהם להתגמש למעשה כמעט לא קיימת.

בעוד שביחס לשיחות בבית הנשיא אין תיאום בין חלקי האופוזיציה, חוסר תיאום שהחל עוד בבחירות כאשר מיכאלי סירבה להיעתר להפצרותיו של לפיד ולהתאחד עם מרצ, השבוע הצליחו באופוזיציה לאחד את השורות ולהביא למועמדת מוסכמת אחת כנציגתם בוועדה לבחירת שופטים, כאשר היתר הסירו את מועמדותם. הפעם יצא לפיד כשידו על העליונה. נציגתו, קארין אלהרר, נבחרה כנציגת האופוזיציה והיתה המועמדת היחידה מטעמה עם סגירת הרשימות.

כשמכירים את הפרטים

אלי כהן נאלץ להסביר את דבריו, אחרי שאמר בראיון שהוא מעריך כי קמלה האריס, סגנית נשיא ארה"ב, לא מכירה מספיק את הפרטים של הרפורמה המשפטית. האריס עצמה אמרה עוד קודם, באירוע בשגרירות ישראל בוושינגטון, כי ארה"ב תתמוך בישראל דמוקרטית ועם בית משפט עליון עצמאי, כרמז להתנגדות מדינתה לרפורמה.

אמירה כמו זו של השר כהן לא מקובלת כשהיא מגיעה מפיו של דיפלומט ישראלי כנגד אישיות כה בכירה. יחד עם זאת, נראה שהוא צודק. מערכת המשפט האמריקנית לא תהיה מאוד רחוקה מזו הישראלית אם הרפורמה תעבור: השופטים בעליון נבחרים על ידי פוליטיקאים, היועמ"שים הם משרות אמון, בית המשפט לא מתערב בהחלטות דרג נבחר בטענת סבירות, ואפילו מרבית התובעים הכלליים נבחרים בבחירות דמוקרטיות, מה שמאלץ אותם למסור דיווח מדויק לציבור על עמדותיהם הפוליטיות ולא להסתתר מאחורי כסות של מקצוענות אובייקטיבית כמקובל בישראל, למרות שהשקר בכך ידוע לכל.

ביטוי לכך נתן השבוע אלן דרשוביץ, משפטן־העל, בכנס "ג'רוזלם פוסט" בניו יורק. מי שהביע התנגדות לרפורמה בתחילת דרכה שינה את השקפתו כלפיה אחרי שהעמיק בה, ובכנס השבוע אמר דרשוביץ דברים הפוכים לגמרי. "הדרך לפשרה דורשת שיהיו מגבלות על מה שבית המשפט העליון יכול לעשות בתחומים שאינם זכויות אדם מובהקות, זכויות מיעוטים מובהקות וחופש דיבור מובהק", אמר.

דרשוביץ: "חייבות להיות הגבלות על ביהמ"ש בכל הנוגע לנושאים כלכליים, פוליטיים ובהחלטות שנוגעות לסבירות. זו מפת הדרכים לפשרה שתאפשר לישראל לשגשג כאחת מהדמוקרטיות החזקות בעולם"

"חייבות להיות הגבלות על בית המשפט בכל הנוגע לנושאים כלכליים, פוליטיים ובהחלטות שנוגעות לסבירות. זו מפת הדרכים לפשרה שתאפשר לישראל לשגשג כאחת מהדמוקרטיות החזקות ביותר בעולם בעלת בית משפט חזק, רשות מחוקקת חזקה ונשיא חלש".

דרשוביץ, הנחשב למקורב לנתניהו אולם כאמור התנגד לרפורמה, תקף את תנועת המחאה נגדה ואמר שנטש אותה בשל הנזק הגדול שהיא גורמת לישראל. הוא שלל מכל וכל פגיעה כלכלית אפשרית במדינה בשל הרפורמה, וכך גם פגיעה בדמוקרטיה. "הדמוקרטיה בישראל חיה ובועטת", אמר, "והיא תמשיך לשרוד ולשגשג".

זה שמפגין וזו שעולה

ככל שהמחאה נגד הרפורמה בדעיכה, לפחות נכון לעכשיו, וכל עוד השיחות בבית הנשיא נמשכות והחקיקה לא מתקדמת, כך נעשים אדוקיה לקיצוניים יותר, בוטים יותר. ביטוי לכך התרחש השבוע בניו יורק, שהוצפה בתומכי ישראל ובפוליטיקאים לרגל שלל אירועים שהתקיימו בעיר סביב מצעד התמיכה השנתי.

מדי שנה מופרע האירוע בידי מפגינים אנטי־ישראליים, חסידי סאטמר קיצוניים ומתנגדי "הכיבוש", עם קריאות נגד המדינה ודגלי אש"ף. הפעם הצטרפו אליהם המפגינים נגד הרפורמה, כ־40-30 איש, חלקם עם דגלי אש"ף משלהם, וקראו קריאות קצובות נגד הממשלה ונגד הכיבוש לעבר 40 אלף הצועדים.

השיא היה כשעברה משלחת השרים וחברי הכנסת באזור שבו עמדו המפגינים בצד הדרך. הם לא הסתפקו בהבעת מחאה במקום שהוקצה להם על ידי המשטרה, אלא החלו לרוץ אחריהם לאורך השדרה, לצעוק לעברם ולנהוג בברוטליות כלפי הצועדים האמריקנים שביקשו למחות בפניהם על מעשיהם.

המחאה הקטנה והקולנית עשתה שירות גרוע למדי למחאה נגד הרפורמה. הצועדים הפרו־ישראליים לא הבינו במקרה הטוב למה קבוצה הרואה את עצמה תומכת במדינה מפגינה נגד המצעד הכי חשוב למען ישראל בניו יורק. אלה שהבינו הביעו זעם, חלקם אף התעמתו עם המפגינים. להפגין נגד הממשלה המכהנת מעבר לים זה מעשה שלא ייעשה במונחים אמריקניים. את הביקורת משמיעים בבית. בחוץ - מדינת ישראל היא אחת. אם היו עוקבים מקרוב אחרי תנועת המחאה שהתפתחה פה בחודשים האחרונים היו מנמיכים ציפיות. הסולידריות כבר מזמן עזבה את רחוב קפלן.

ועדיין בארה"ב: הקהילה היהודית באמריקה משתנה בשנים האחרונות בקצב מואץ. אם בעבר אפשר היה להתייחס לקבוצות הלא־אורתודוקסיות כרוב מובהק בקהילה היהודית, הנתון הזה הופך להרבה פחות מובהק בשנים האחרונות, עם סגירתם של מאות בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים והתפרקותן של הקהילות הללו, בעיקר משום שדור ההמשך הרבה פחות יהודי.

הזרמים שניסו בתחילת דרכם להילחם בהתבוללות ובנישואי תערובת הרימו ידיים. מי שמתחזק על חשבונם הם הקהילות האורתודוקסיות. מבנים ששימשו כבתי כנסת רפורמיים - במדינות ניו אנגלנד, ניו יורק, אילינוי ובחוף המערבי - נרכשו על ידי הקהילות האורתודוקסיות הסובלות, או נהנות, מפיצוץ אוכלוסין. בחמש השנים האחרונות נסגרו עשרות בתי כנסת רפורמיים. מה שמסייע למתן את התמונה ולאזן אותה היא תנועת העלייה המואצת מארה"ב לישראל.

רק בקיץ הקרוב יעלו כ־2,000 אמריקנים לישראל, ואלה רק בקרב מי שיעלו במסגרת ארגון "נפש בנפש". מדובר בעלייה איכותית, של אנשים עובדים, רופאים, עורכי דין, וגם צעירים שעולים ללא הוריהם, חלקם הגדול כדי להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי. כולם עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות, לא כלכליות או אחרות. הכסף הגדול, הם יודעים, נמצא דווקא באמריקה, המקום שאותו הם נוטשים. לכן השפעת המחאה והמצב החברתי בישראל כמעט שלא מורגשת.

ביום שני נפגשו מאות מהעולים שיגיעו בשבועות הקרובים לישראל ל"מסיבת פרידה" שקיים עבורם "נפש בנפש" בניו ג'רזי. "זה אמנם עצוב שיש כאלה שחושבים שאני לא אחותם יותר", אמרה פליסיה ווינטרוב, בת 22 שתעלה לבדה בקיץ, "אבל זה לא משנה את ההחלטה שלי לעלות. האחיות התאומות שלי עלו, ההורים נשארים כאן, ואני מצטרפת לאחיותיי. אני יודעת שאני אחות של אלה שמפגינים, כולל אולי נגד אנשים כמוני, אורתודוקסים, דתיים, ציוניים, ואני מקווה שהסולידריות גם מצידם תחזור בקרוב".

פליסיה סיימה לאחרונה לימודי תואר בישיבה יוניברסיטי ובבית הספר לעסקים בניו יורק. היא מגיעה לארץ ללימודי תואר שני בעברית. אחיותיה, שנמצאות בישראל כבר שנתיים, מסיימות שירות צבאי ושירות לאומי. "אנחנו רוצים שלום בינינו", היא אומרת, "והם אחים שלנו בין אם ירצו ובין אם לא. אני לא יכולה לשנות אותם, ורק מקווה ומתפללת שיהיו פחות כעוסים ויראו את מה שבאמת חשוב".