גוב האריות: כך נוסדה התנועה ששינתה את פני הציונות

החומות האפורות והגבוהות של כלא לוקישקי במרכז וילניוס טרם ראו מחזה כזה. צעירים מקומיים שחלפו לידן האטו את צעדיהם והסתכלו על המתרחש בתימהון ובעניין. כשקולות השירה בעברית הפרו את השקט נדמה היה שאפילו הגשם הרגיל של בירת ליטא נחלש, כאילו גם השמיים ביקשו שלא להפריע לקבוצת ישראלים שעמדה במקום ב־ח מושלם של מסדר בית"רי. ואלה, למרות הטיפות הטורדניות, פצחו בגרונות ניחרים במילים שלא היו מתאימות מהן למקום המדכא הזה:

"בֵּיתָר -

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר

בַּדָּם וּבַיֶּזַע

יוּקַם לָנוּ גֶּזַע

גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר...".

בספטמבר 1940 הובא אל הגוב של לוקישקי צעיר יהודי בעל עיניים בורקות. שמו היה מנחם בגין. כאן הוא נכלא במשך שמונה חודשים בתנאי רעב וקור. כאן הוא נחקר על ידי החוקרים מהנ.ק.ו.ד באשמה האיומה של פעילות ציונית. כאן הוא נידון שלא בפניו למאסר, ומכאן נשלח לעבודות פרך בכפייה בגולאג הנורא. מבחינת הרשויות הסובייטיות, אף אחד לא אמור היה לצאת מלוקישקי לחופשי, על אחת כמה וכמה אדם שעמד בראש תנועת הנוער בית"ר בפולין.

גם כעבור עשרות שנים המתחם המבוצר של לוקישקי נראה מאיים, אף על פי שלפני זמן־מה הוא פסק לשמש ככלא. כעת הוא נמצא בעיצומן של עבודות שיפוץ שאמורות להפוך אותו למרכז תרבות והופעות. גדרות התיל, עמדות השמירה, הסורגים - הכל משדר איום לדרוס ולרמוס, ולכן משתתפי המסע של תנועת בית"ר אל לטביה וליטא לא יכלו למצוא מקום משמעותי יותר לשיר בו את "שיר בית"ר", כסמל לניצחון הרוח הבית"רית "על כל מעצור ומיצר".   

הבניין שרד

משלחת בית"ר יצאה אל המדינות הבלטיות כדי לציין 100 שנים להקמת התנועה, ולהתחקות אחרי האירועים הדרמטיים שידעה בעשורים המכריעים של המאה העשרים. "בהשראת הביקור של זאב ז'בוטינסקי בעיר והנאומים הנלהבים שלו, קבוצה של צעירים יהודים מבני ריגה החליטה להקים ארגון ציוני אקטיביסטי", מספר יגאל ברנד, מנכ"ל ההנהגה העולמית של תנועת בית"ר. "הרעיון היה לדחות את הפסיביות הגלותית, לדחוף לעלייה לארץ ישראל, להגנה חמושה מפני ההתקפות הערביות על יהודי הארץ ולהקמה של מדינה יהודית.

"ז'בוטינסקי עצמו ניסח את התפקיד של 'הסתדרות הנוער הציוני־אקטיביסטי על שם יוסף טרומפלדור', שהחליפה במהרה את שמה לבית"ר ("ברית יוסף טרומפלדור"): ליצור את אותו הטיפוס היהודי שהעם זקוק לו, כדי להקים את מדינת היהודים במהירות גדולה יותר ובאופן מושלם יותר". 

ההיסטוריון איליה לנסקי, מנהל המוזיאון היהודי של לטביה, משמר בין אוצרות המוזיאון את המסמכים והתמונות שתיעדו את הצעדים הראשונים של בית"ר. "יש אמנם דעות שונות לגבי המקום המדויק שבו נוסדה התנועה, אבל קרוב לוודאי שזה קרה ב'מועדון הציוני', בניין ברחוב מרקל 11, שהיה בית למוסדות יהודיים שונים, החל מהקונסרבטוריון היהודי וכלה בדירת השרד של הרב הראשי של העיר. מעניין שגם המטה של 'השומר הצעיר' שכן שם במשך זמן מסוים. המפגש הרה הגורל של ז'בוטינסקי עם הנוער היהודי של ריגה התקיים באולם שבבניין הזה וגרם להתלהבות אדירה של שני הצדדים, ובסופו של דבר לייסוד בית"ר. האולם הזה לא השתמר, אבל הבניין שרד ללא פגע".

הרעיונות של ז'בוטינסקי נפלו על קרקע פורייה, והתנועה החדשה התבססה במהירות - במקום לידתה, ובהמשך גם בארצות נוספות. בתוך שנה אחת בלבד מספר הבית"רים בלטביה הגיע ל־300, 80 מתוכם היו בריגה הבירה. הנוער הבית"רי למד עברית, רכש כישורי מלאכה שונים ועבר הכשרה חצי־צבאית בהדרכה של קצין יהודי בדימוס מצבא הצאר.

בראשית 1931 היו חברים רשמיים בבית"ר לטביה 1,170 איש, ובמהלך העשור שיעורם חצה את רף ה־2,000 והשתווה למספר החניכים של השומר הצעיר. "בחלק מהמקומות ההתגייסות לבית"ר היתה מעבר לכל דמיון", מוסיף לנסקי. "קחו למשל את דגדה, עיירה פריפריאלית זערורית שהתגוררו בה בקושי כאלף תושבים, מחציתם יהודים. אפילו שם פעל כן של בית"ר!".

תנועת הנוער של ז'בוטינסקי הגיעה לשיא ב־1940, ממש לפני הסיפוח הכפוי של לטביה לברית המועצות. לפי נתוני המודיעין של הבולשת החשאית, שנאספו לקראת הוצאתה של בית"ר מחוץ לחוק בלטביה הסובייטית, היו בשורותיה כ־3,000 איש, שהתחלקו ל־30 סניפים. בהתחשב בגודל האוכלוסייה הצנוע של לטביה כולה, ושל קהילתה היהודית בפרט, היו אלה מספרים עצומים.

המספרים שיקפו היטב את הדומיננטיות של בית"ר בעולם היהודי של לטביה הריבונית שבין שתי מלחמות העולם ואת תרומתה לתנועה הציונית. לדברי לנסקי, גם האווירה הכללית בלטביה של שנות ה־30 סייעה להתעצמות של בית"ר - תחת המשטר של ראש הממשלה הלאומני קרליס אולמניס נרדפו תנועות השמאל, לרבות גופי שמאל יהודיים וציוניים, ואילו עם בית"ר לראשי המשטר הזה לא היתה בעיה. "אולמניס ואנשיו חיו מצוין עם המחשבה שהנה בית"ר תסחף אחריה את כל יהודי לטביה ותוביל אותם לארץ ישראל", מסכם לנסקי בחיוך. 

ההגמוניה של בית"ר בלטביה היהודית באה לביטוי במצעדים שערכו אנשיה ברחובות, בעלונים ובעיתונים שיצאו מטעמה וגם ביוזמות חסרות תקדים בתחום המעשה. הרעיון להתחיל באימונים של חניכי בית"ר בימאות השתייך לקטגוריה הזאת. "הבית"רים מלטביה הקימו בית ספר להכשרה ימית ורכשו באסטוניה הסמוכה ספינת מפרשים, ששמה שונה מייד עם הגעתה לריגה ל'תיאודור הרצל'", מסביר לנסקי. "זאת היתה אונייה של 400 טון, בנויה מעץ אורן, ולה עשרה מפרשים שחוברו לשלושה תרנים בגובה של יותר מ־30 מטרים. 'תיאודור הרצל' הפליגה תחת דגל לטביה, אך בירכתיה התנוסס דגל כחול־לבן".

מטרת המיזם היתה להכשיר מלחים יהודים בעבודת ימאות מעשית, כדי שלמדינה עברית עתידית בארץ ישראל תהיה גם זרוע ים. ב־1 בספטמבר 1935, אחרי הכנות מדוקדקות ולמידה "על יבש", יצאה הספינה להפלגת האימונים הראשונה.

אחד מחניכי בית"ר שהיה על סיפונה תיאר את האירוע המרגש כך: "ספינה מוזרה זו, שלא שייכת לשום מקום ולשום זמן, ועליה צוות אנשים עם חלום על צי שעוד לא קם, של מדינה שעוד לא נולדה, היתה בעצם הצעד המעשי הראשון להגשמתו". ברבות הימים החניך הזה, חיים בלטל (רפאלי), יהיה בין האנשים שיניחו את התשתית של חיל הים הישראלי ויגיע בו לדרגת אלוף־משנה.

"מלחמות היהודים"

מעטים יודעים זאת, אך עם הקמת תנועת בית"ר העולמית הוטל דווקא על סניף בית"ר בריגה להקים מתוכו את ההנהגה העולמית של בית"ר. האידיאליזם הטהור של הבית"רים בבירת לטביה הציב אותם כמודל לחיקוי גם בהתנהלות האישית. כך, לדוגמה, ביוני 1935 אנשי בית"ר ריגה תיקנו את התקנון, כדי להציב עבור אנשי התנועה רף מוסרי גבוה, לאור ערכי ההדר של ז'בוטינסקי. על פי התקנון המעודכן, על חברי בית"ר נאסרו משקאות חריפים, משחקי הימורים וחיי הוללות.

"ההדר לא מנע מהבית"רים להפנות את הזעם הרעיוני אל היריבים האידיאולוגיים, בכל זאת לצד ההדר מימשו חברי התנועה גם את ערך התַגר", מבהיר לנסקי. "כאשר בספטמבר 1933 דוד בן־גוריון בא לביקור בריגה, אנשי בית"ר הסתננו בין המון מקבלי הפנים בתחנה ו'כיבדו' אותו במטח של ירקות רקובים. אנשי שמאל היכו את הבית"רים, והמשטרה המקומית נאלצה להתערב ולהפריד בין הניצים. למחרת התקשורת הלטבית חגגה על מלחמות היהודים".

במקרה אחר אנשי בית"ר ריגה ניפצו את החלונות בבניין השגרירות הבריטית, כתגובה על התעמרות הבריטים ביהודי ארץ ישראל והטלות ההגבלות על עלייה לארץ. אך עיקר העניין של התנועה הופנה לחינוך הציוני ולמשימת הבנייה של המדינה היהודית.

לא בכדי אנשי בית"ר, בשונה מיתר התנועות היהודיות, מעולם לא התמודדו לפרלמנט הלטבי, מציין לנסקי. הם הקדישו את עצמם רק למולדת ההיסטורית של העם היהודי, ולא ביקשו להיטמע בארץ שבה נולדו. הבית"רים בלטביה המציאו דרכים מקוריות לעקוף את הגבלות העלייה הבריטיות. במקרה אחד, משעשע במיוחד, שלושה בית"רים שמו את פעמיהם מריגה לארץ ישראל במסע על גבי אופנועים דרך אירופה וארצות המזרח התיכון.

את כל העולם המופלא הזה השמידו שתי מעצמות הרשע, שקבעו את מהלך ההיסטוריה של מזרח אירופה באמצע המאה העשרים. תחילה, ביוני 1940, נכבשו המדינות הבלטיות על ידי ברית המועצות, וכעבור שנה אחת בא כיבוש אחר, אכזרי אף יותר - של גרמניה הנאצית. הסובייטים אסרו מייד על פעילות בית"ר וכלאו את ראשי התנועה. דוד ורהפטיג - הנציב האחרון של בית"ר בלטביה, אסטוניה ופינלנד - נעצר עוד לפני מעצרו של בגין, ונידון לשמונה שנות גולאג. הוא שרד את המחנות, וזכה לעלות לישראל ב־1966. לאסירי ציון אחרים מקרב הבית"רים בלטביה לא שיחק המזל, והם נעלמו בין גלגלי מכונת הדיכוי הסובייטית.

אלא שזה היה רק הקדימון לזוועה רחבת היקף שהגיעה בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב־22 ביוני 1941. הנאצים לא העסיקו את עצמם בהבחנה בין יהודים ציונים למתבוללים ובין אנשי ימין לאנשי שמאל. אלה וגם אלה נורו ברחובות ריגה, נשרפו חיים בבית הכנסת המרכזי שלה או הוצאו להורג בגאיות של יער רומבולה בפאתי העיר.

זיכרונות ביער

לאחר השחרור של ריגה מידי הנאצים חזרו אליה יהודים מעטים, שהספיקו לברוח מזרחה לפני בוא הגרמנים, אולם כל עוד התקיים בברית המועצות השלטון הקומוניסטי, שום פעילות ציונית גלויה לא היתה אפשרית, ונדמה היה שאפילו הזיכרון של בית"ר לטביה נכרת לעד. רק ב־2016 ממצא מפתיע סדק את חומת השכחה.

"באחד הימים יצר איתי קשר אדם שהשתייך לחבורת חופרים מחפשי אוצרות ומזכרות מן העבר", אומר הרב מנחם בר כהן, שעוסק בהנצחת זכרה של הקהילה היהודית בריגה ובהנחלת מורשתה. "הוא סיפר שבחפירה ביער באזור בלדונה, לא רחוק מריגה, הם מצאו ארגז שהכיל פריטים יהודיים, והציע לי לקנות אותם. ברגע שראיתי את תכולת הארגז הצטמררתי כולי".

בארגז המסתורי, שנרכש על ידי בר כהן, אופסנה ההיסטוריה של בית"ר בלטביה: דגלי הסניפים השונים, סיכות אישיות של בית"רים ואביזרים נוספים, שהשתמרו באדמה בזמן שרוב בעליהם הושמדו מעל פניה. עיתון יומי, שהוכנס לארגז על ידי מי שהטמינו אותו, נשא את התאריך 16.08.1940 והעיד שהמטמינים ניסו להסתיר את היקר להם מפני הרשויות הסובייטיות.

המציאה יקרת הערך מוצגת כיום בתערוכה מיוחדת ומרשימה, כחלק ממוזיאון הגטו של ריגה, שהוקם ביוזמת בר כהן. "בלעדיו, פיסת ההיסטוריה הזו היתה הולכת לאיבוד בלי שוב", אומר ברנד. "אנשי בית"ר לטביה לא נכנעו לדרישת השלטונות הסובייטיים למסור להם את רשימות חברי התנועה ואת דגליה: את הרשימות הם גרסו, ובכך הצילו את החברים מפני מעצר ודאי, ואת יתר החפצים, לרבות הדגלים, הסתירו באדמה לא רחוק מהמקום שבו נערך מחנה ההכשרה האחרון של בית"ר בלטביה".

במהלך מסע השורשים של בית"ר במדינות הבלטיות מילות שיר בית"ר הושרו במוזיאון הגטו, לצד הדגלים ההיסטוריים, בחורבות בית הכנסת שנשרף על ידי הנאצים על יושביו, וביער רומבולה, מקום מנוחתם האחרון של רבבות יהודי ריגה. צלילי ההמנון הבית"רי שבו ללטביה, כדי להזכיר ששורותיו, והציווי הגלום בהן "למות או לכבוש את ההר", לא נעלמו ולא נכחדו.

"מסע המאה ללטביה וליטא אינו עוד משלחת דיפלומטית כזו או אחרת", מדגיש ברנד. "תנועת בית"ר, שתורתה, מעשיה ופעולותיה שזורות במדינת ישראל, והשפעתה האדירה אינה ניתנת לערעור, היא מה שהקים את המחנה הלאומי. המסע המטלטל הזה הוא הצצה - או יותר נכון הוקרה - למקום שבו הוקמה בית"ר, לאיש שבהשראתו הוקמה, זאב ז'בוטינסקי, ולכל דורות הבית"רים אשר יסדו את התנועה שהקימה את מחתרות אצ"ל ולח"י, עמדה מאחורי ארגון האצ"י במרד גטו ורשה, והיתה התנועה הציונית הגדולה ביותר באירופה שלפני השואה.

"המסע בינות המקומות שבהם בית"ר נולדה וצמחה מציב תמונה ברורה של אידיאולוגיה חדורת מטרה, ציונית וריאלית, המעמידה אלטרנטיבה לגלות הארוכה, ומחזירה את היהודי החדש והחזק למקומו הנכון, לארץ ישראל ולמדינת היהודים".