הפעם הראשונה שבה דלפין הוֹרוִוילר ראתה אדם מת היתה שנים לפני שנעשתה לרבּה, בחדר הדיסקציות הידוע לשמצה שאליו הגיעה במסגרת לימודי הרפואה שלה בירושלים. במשך כמה ימים היא ניתחה את ידה של גופה אחת, ומה שזעזע אותה בסופו של דבר לא היה מראה פנים הגוף, אלא דווקא מה שנגלה לעיניה כאשר הסדין זז, ונחשף הלק הוורוד והמוקפד על אצבעות הנפטרת.
ההכרה שרק לפני כמה ימים היתה הגופה חיה כל כך עד שמשחה את ציפורניה בלק היוותה תזכורת מעוררת פלצות לשבריריות המחיצה המפרידה בין החיים והמתים. במובן מסוים, אותה קרבה מחרידה של המוות ממשיכה להעסיק אותה עד היום, כשהיא מלווה, כרבּה, את המתים ואת קרוביהם.
"חלק גדול מהעבודה שלי כרבּה הוא בסופו של דבר ברגעים האלה של המוות", אומרת הורווילר בראיון שערכתי עימה בעת ביקורה בישראל. "אני מלווה גם בר־מצוות, חתונות, עורכת קבלות שבת וכדומה, אבל כבר שנים שאני יודעת שמה שמתרחש בבתי קברות, בבתי חולים ובבתי האבלים הוא לב־ליבו של תפקידי.
"ברגעים האלה יש תחושה חזקה של דלתות נפתחות, שאת נמצאת בין עולמות, בין זמנים, בין דורות. האדם מנסה לקשר בין חלקי הפאזל הבלתי מתחברים של חייו. כשאני עומדת בפתח הזה, אני משתמשת בכלי המסורת שמאפשרים לי לדבר לא בשמי אלא בשם משהו גדול ממני - שמזכירים לנו שאנחנו מבטאים משהו שהיה קיים לפנינו וימשיך להתקיים אחרינו".
"האם התנ"ך מיזוגני? כן, אבל אם את רוצה אוכיח לך שהוא פמיניסטי. תרצי שאוכיח לך שהתנ"ך ציוני? אני יכולה. ואני יכולה להוכיח לך שהוא מתנגד לציונות. בטקסטים היהודיים יש הרבה קולות"
הורווילר לא עוסקת במוות עצמו. "אני חושבת שאי אפשר לדבר על המוות. כשמדברים על מוות אומרים דברים נוראים ומגוחכים. כשנכנסים לבית של אבלים תמיד שומעים משפטים שבא לך לצרוח: 'הוא בעולם טוב יותר', או 'הטובים הולכים ראשונים'. מי אי־פעם התנחם ממשפטים כאלה? עדיף לשתוק. הדבר היחיד שאפשר לדבר עליו זה החיים, וזה מה שהכי נכון לעשות בשבעה. יש שבעות שמעבירים בצחוקים או בסיפורים על הבישולים הגרועים או המונולוגים המשעממים של הנפטר או הנפטרת, וזה בעיניי מכבד את החיים שהמתים חיו. יש נטייה להפוך את המתים לקדושים. אני חושבת שזה אפילו יותר חזק לזכור כמה הם היו אנושיים".
בדיחות על קבר האב
ספרה "לחיות עם המתים שלנו - מסות לשם נחמה", שיוצא בימים אלה בעברית, מתאר סדרה של פגישות כאלה, שקיימה כרבּה, עם מי שמתו ועם אלה שנשארו אחריהם. הספר, שהפך לרב־מכר בצרפת, נמכר שם בכ־300 אלף עותקים וכעת מעובד לסדרת טלוויזיה.
"אחד הסיפורים שלא נכנסו לספר הוא על לוויה של אישה מבוגרת, שהיתה סבתא אהובה על נכדיה ואפתה להם הרבה עוגות. בלוויה ראיתי שאחת הנכדות, בת 14 או 15, הכינה נאום, דף מקופל, וסימנתי לה להתקרב למיקרופון. היא ניגשה, והיא פותחת את הדף המקופל ומדקלמת: 250 גרם חמאה, 4 ביצים, קצת שוקולד... זה היה מתכון עוגת השוקולד של סבתא שלה. בעיניי הרבה יותר נכון מלהגיד 'היא היתה אשת חיל', וכו'".
במקרה אחר, לא מזמן היא ליוותה אדם שיחסיו עם אביו המת היו קשים. "כשרציתי שיספר לי עליו, לא היה לו מה לומר חוץ מזה שאהב לספר בדיחות. שאלתי אותו אם הוא רוצה לומר עליו הספד, והוא אמר שמה פתאום, הוא לא יהיה מסוגל לדבר בהלוויה.
"אבל בהלוויה עצמה, אחרי שדיברתי, הרגשתי שהוא נפתח. שאלתי אותו: אתה רוצה לדבר? והוא התקרב לארון והתחיל לספר בדיחות מלוכלכות, וכולם על הרצפה, ואני בתור רבּה מאוד משתדלת לא לצחוק. נדמה לי שבהלוויה הזאת הוא היה הבן של אבא שלו. זה כאילו הוא אמר: גם אני כמוהו, מספר בדיחות. זה היה מאוד עוצמתי".
חלק מהאנשים שפונים אלייך הם חילוניים גמורים. מה הם מחפשים במסורת היהודית ברגע הזה של המוות?
"אני חושבת שליהדות יש בינה בנושא אבלות. יש לנו, למרבה הצער, ניסיון היסטורי בנושא. הייתי אפילו אומרת שהבינה היהודית היא בינת שבר. יש הרבה שבר במסורת היהודית: בית המקדש שבור, משה שובר את הלוחות, אנחנו מפרישים חלק מהחלה, בחתונה אנחנו שוברים כוס, כשילד נולד אנחנו חותכים חלק קטן ממנו, וכשאנחנו מרוויחים אנחנו נותנים מעשר - ביהדות יש כל הזמן תודעת שבירוּת, אי־שלמות. זה מייחד את היהדות והופך אותה לבעלת כוח מיוחד ביחס לאובדן.
"זה גם מה שמאפשר לי להיות שם בבית הקברות עם משפחות המתים - לא רק שאני יודעת לעמוד ולדבר בלי להתמוטט, אלא אני יודעת שבעצמי אני לגמרי שבורה. השבר של משפחות המתים קיים בי, מהדהד, אני יודעת איפה זה נשבר אצלם כי גם אצלי זה שבור".
עובדים את הבעלות
כיום הורווילר מנהלת בלב פריז בית כנסת שוקק ובית מדרש פופולרי שמאכלס 350 משתתפים מדי חודש עם רשימות המתנה, אבל הדרך שלה לרבנות לא היתה מובנת מאליה. אמנם מאז ומתמיד התעניינה במחשבה יהודית, אבל בצעירותה לא דמיינה שההתעניינות הזאת תוביל אותה לרבנות. "גדלתי במשפחה מסורתית, סבא שלי היה רב אורתודוקסי, ולא העליתי על דעתי שאישה יכולה להיכנס לתפקיד הזה. לקח לי שנים לדמיין שזה אפשרי".
"בית המקדש שבור, משה שובר את הלוחות, מפרישים חלק מהחלה, בחתונה שוברים כוס, כשילד נולד חותכים חלק קטן ממנו, וכשמרוויחים נותנים מעשר. ביהדות יש כל הזמן תודעת שבירות, אי־שלמות"
בגיל 17 עלתה לבדה לארץ, "מתוך ציונות", והתחילה ללמוד בפקולטה לרפואה בירושלים. "מבחינתי לעלות לארץ ללמוד רפואה היה אמור להיות התשובה לזהות היהודית שלי. גדלתי במשפחה של ניצולי שואה, עם נרטיב חזק של קורבן, והרגשתי שלעלות לארץ ולהיות רופאה יהיה המשכיות מתקנת של ההיסטוריה. עד היום אני חושבת שיש ברפואה וברבנות הרבה דברים משותפים, כי את מוצאת את עצמך לצד אנשים במשבר ואת מקשיבה לסיפורם כסיפור קדוש שדורש ליווי וריפוי".
למה עזבת?
"הכל התפוצץ עם רצח רבין. הציונות שלי, נוכחותי בארץ, לימודי הרפואה. הייתי בשנה השלישית כשעמדתי בכיכר באותו ערב - עד היום קשה לי לדבר על זה. אמרתי לעצמי, לא ייתכן שלאידיאולוגיה של הרוצח קוראים באותו שם כמו מה שהביא אותי לארץ. לא ייתכן שהוא קורא לאידיאולוגיה שלו ציונות. זה הפוך מכל מה שאני מאמינה בו. הגעתי להבנה שישראל היא לא תשובה עבורי - היא שאלה מתמשכת.
"הציונות שלי היא לא ציונות של בעל בית, היא לא ציונות של בעלות, של 'זה שייך לנו', היא הפוכה מזה. אני מאמינה ביהדות של גֵרות, שבה גם כשאת בבית את אף פעם לא בבית. בתנ"ך כתוב שאלוהים אומר 'כי לי הארץ, כי גֵרים ותושבים אתם עימדי', אלוהים הוא הבעלים היחיד על הארץ, אבל הדיבור הציוני הדומיננטי בארץ הפך להיות נרטיב של בעלי בית, של 'זה שלנו'".
לא היה אפשרי מבחינתך לחיות בישראל כגֵרה, מתוך התנגדות לשיח הבעלות הזה? יש עוד אנשים בישראל שחולקים את העמדה הזאת.
"כמה שנים עברו מאז, 28? בביקור הזה, בפעם הראשונה, אני שומעת דברים כאלה. ישראלים פונים אלי ואומרים לי שהם מרגישים גרים או זרים בארצם. יכולתי להישאר בארץ, אבל אז הייתי פריפריה רחוקה מהנרטיב הנורמטיבי. אנשים רבים, שאני אוהבת, רואים את הפרויקט הציוני כהגעה לבית, מה שהופך את הזהות היהודית הגלותית לזהות נכה, חצי מפותחת. אני מדברת עברית די טובה, אבל אין שפה בעולם שהשיחה בה יותר קשה לי מאשר בארץ. יש קיר של חוסר הבנה ביני לבין הרבה ישראלים שאני פוגשת, שגדלו על הנרטיב הציוני של ההגעה הביתה.
"נדהמתי שבן גביר בחר בבחירות בסיסמה 'מי פה בעלי הבית?'. בספר ויקרא כתוב 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו' - ומהם מעשי ארץ כנען? עבודה זרה לבעל. וזה מה שקורה בארץ: עובדים את הבעלות. הביקורת על הבעלות היא לדעתי הנושא הכי רלוונטי. עד עכשיו חטפתי, אמרו לי שזאת עמדה יהודית גלותית, של מי שלא מבינה היסטוריה, שלא מבינה שכדי לשרוד צריך להיות חזקים וכו', רק עכשיו פתאום נפתח משהו".
מקום למחשבה אחרת
אחרי שעזבה את לימודי הרפואה בעקבות רצח רבין חזרה הורווילר לצרפת ונעשתה עיתונאית בטלוויזיה הצרפתית, אבל המשיכה להתעניין במחשבה יהודית. "אמרו לי שאם אני רוצה ללמוד גמרא ברמה גבוהה בתור אישה אני חייבת לנסוע לניו יורק, וכשנסעתי גיליתי עולם. גיליתי את הכוח של היהדות הלא־אורתודוקסית, שהיא הרוב בארה"ב".
את ההסמכה לרבנות קיבלה ב־2008 מההיברו יוניון קולג', השייך לתנועה הרפורמית, אבל הורווילר מסויגת מהסיווג שלה כרבה רפורמית. "אנשים שמים לי סטיקר 'רפורמית'. אני לא צריכה סטיקר, אני יהודייה. אני מאמינה בפלורליזם יהודי, אני מאמינה שהיהדות קיימת בכמה קולות, שהיא זקוקה לקולות אורתודוקסיים ולא אורתודוקסיים. הדרך שבה מגדירים יהדות כרפורמית רומזת שיש יהדות נורמטיבית ויהדות אחרת. אני לא 'יהדות אחרת'. אני יהודייה שגדלה ביהדות האורתודוקסית, ואחר כך גילתה את העולם הלא אורתודוקסי והתפתחה בתוכו".
כשכותבים עלייך בעיתונות אורתודוקסית שמים את הרבה במירכאות. קוראים לך "רבּה".
"הם מאמינים שיש דרך נכונה ודרך לא נכונה, ולדעתי הדרך הזאת מנוגדת ליהדות. היהדות תמיד דיברה בכמה קולות. בתלמוד כתוב 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'".
לפני כשלוש שנים ארגן העיתון "מקור ראשון" ועידת וידיאו בין הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה, לבינה. הם דיברו במשך כשעה על תפיסות שונות של היהדות ושל אהבת ישראל. "היתה שיחה מאוד טובה לדעתי. אבל בעקבותיה היו לו המון צרות - הספרים שלו הוצאו מישיבות, וכו'. אני רוצה לדבר עם כולם, אבל אני יודעת שבתוך העולם האורתודוקסי נבנים קירות - זה כשר, זה לא כשר. אני מאמינה בשיח הזה, ואני לא אבטל אף אחד, למרות שהם מבטלים אנשים כל הזמן.
"בשיחה עם האורתודוקסים מתגלה הרבה פעמים שההבדל הקריטי בינינו הוא לא הכשרות, ההלכה וכו', מה שבאמת מפריד זה שהם משוכנעים שהם היהדות האמיתית, ואני משוכנעת שהם לא - ושגם אני לא. זה הבדל משמעותי. אני חושבת שאין דבר כזה יהדות אותנטית, היהדות תמיד ניזונה משיח פנימי.
"במקורות עצמם את יכולה למצוא כמעט כל רעיון. את יכולה לשאול אותי האם התנ"ך הוא מיזוגני? כן, אני אוכיח לך שהוא מיזוגני. אבל אם את רוצה שאוכיח לך שהוא פמיניסטי, אני אוכיח לך גם את זה. את רוצה שאוכיח לך שהתנ"ך ציוני? אני יכולה. אבל אני יכולה להוכיח לך גם שהתנ"ך מתנגד לציונות. אני יכולה להוכיח לך שהתנ"ך וחז"ל פותחים את השערים לגר או לאחר, ואני יכולה להוכיח לך גם שהם סוגרים את השערים לגר ולאחר. בטקסטים היהודיים יש הרבה קולות, הם לא הומוגניים ולא מקדמים יהדות אחת, הם נותנים תוקף להרבה קולות בתוך היהדות".
בספר מתואר מקרה שבו אחת מקרובות הנפטרת מרגיעה את הנוכחים בלוויה כשהיא אומרת להם "אל תדאגו, היא רבּה חילונית", והורווילר מתלבטת איך להתייחס לכינוי האבסורדי הזה. "בהתחלה קפצתי, אבל הבנתי בדיוק למה הם מתכוונים - שהם יקבלו הספד שונה מזה שהם רגילים לשמוע. אני לא אדבר על ענייני הלכה, אני אדבר על תרבות יהודית, על הקשר שלנו כצרפתים לרפובליקה וכו'.
"אני פוגשת המון יהודים בצרפת שאומרים לי שהם לא מזדהים עם העמדות של המוסד האורתודוקסי, אבל אם אתה חי בבורדו, בנאנסי - אין משהו אחר. אומרים לי: יש לי בעיה שאשתי לא יושבת לידי, אבל אני הולך כי אין לי ברירה, אז הם נכנסים לסטטיסטיקה של מי שהולכים לבתי הכנסת האורתודוקסיים".
למעשה, החילוניות של הרפובליקה היא עבורה מרחב מאפשר. "יש משהו מבריק בהבטחה של מרחב חילוני נקי מאמונות. החילוניות היא כמו מסגרת, היא ריקה, כמו החלל בשורש של המילה חילוניות בעברית. החלל הוא לא ריק במובן שאין בו יופי או כוח, אלא שיש בו תמיד מקום פנוי לתזוזה, למחשבה אחרת".
לעומת התקיעות של "העגלה המלאה"?
"בדיוק. האורתודוקסיה הדתית בנויה על משחק ללא מרחב ריק, אי אפשר לזוז, שום דבר לא משתנה, השיטה היא לכאורה אותה שיטה כמו לפני אלפיים שנה. למעשה השיטה חיה, והרבה מאוד השתנה. אבל הנרטיב הוא שהשיטה נשארת כמו שהיתה. אלא ששיטה שלא משתנה היא ריקה, רק שיטה שזזה חיה".
"לחיות עם המתים שלנו - מסות לשם נחמה", דלפין הורווילר, מצרפתית: רותם עטר, הוצאת לוקוס, 172 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו