"ישראל מסתפקת בתיקו בקרב על התודעה"

"במערב הריעו לטרור המתאבדים". פרופ' ריצ'רד לנדס | צילום: אורן בן חקון

ההיסטוריון ריצ'רד לנדס, הוגה המושג "פאליווד", חושף בספרו כיצד מובילי דעה במערב גוררים את תרבותם לאבדון • הוא מבכה גם את הרפיון ההסברתי הישראלי, שמשחק לידי תומכי האסלאמיסטים • "דוברים ישראלים משיבים מלחמה, אבל לא מבינים שהעולם עדיין מקבל תמונה מעוותת"

פרופ' ריצ'רד לנדס הוא אזרח מודאג. אמנם אזרח אמריקני, אולם דאגתו נתונה לעתיד הציוויליזציה המערבית כולה. "המערב איבד את דעתו, או אם תרצו - איבד את עמוד השדרה ואת הקשר למציאות", הוא אומר, ומתבל את דבריו במטאפורה ציורית: שתי תנועות אפוקליפטיות המאיימות על המערב - הג'יהאד הגלובלי ומהפכת הרדיקליזם השמאלני - דומות לשריפת ענק שעלולה לכלות את היער. אין דרך לכבות את האש לגמרי, ובדיוק כמו בהתמודדות עם שריפות, התקווה היחידה היא לא לתת לה להתפשט אל היער כולו.

כהיסטוריון מוערך, שחקר את התנגשויות הציוויליזציות בעבר, מציג לנדס את התמונה העגומה ללא פילטרים. "חוסר היכולת של המערב להבין את מנטליות ימי הביניים שמניעה את הג'יהאד העולמי יוצר סכנה ממשית", הוא אומר, ומפנה אצבע מאשימה אל האליטות השולטות בשיח - עיתונאים ואנשי אקדמיה, שאינם מסוגלים, לדעתו, להבין את מהות האיום הנשקף לתרבות שלהם ומתפתים לשתף עימו פעולה.

ההתרחשויות האחרונות, ובראשן חיסול שלושה ממפקדי הג'יהאד האסלאמי השבוע, ממחישות את טענתו ביתר שאת: "אחרי החיסול קיבלו אמצעי התקשורת הבינלאומיים שני דיווחים: מהמקורות הישראליים הגיע המסר 'ישראל חיסלה שלושה מחבלים', ומהמקורות הפלשתיניים התקבל המסר 'ישראל רצחה 13 אנשים, ובהם שלוש נשים וארבעה ילדים'. התקשורת במערב שידרה את שני הדיווחים, אבל התמונות והטקסטים התמקדו באזרחים עזתים שנהרגו, או אף חמור יותר - הם הלבינו בלי בושה את הג'יהאד האסלאמי. הגדיל לעשות עיתונאי "ניו יורק טיימס" בשם ראג'ה עבדולראחים, שמציג את הג'יהאד האסלאמי כהתנגדות ל"כיבוש" הישראלי, ומעלים מהציבור במערב את העובדה שבעיני ארגון הטרור הזה "הכיבוש" כולל את כל הארץ מהים עד הירדן".

"?Can 'The Whole World' Be Wrong" - ספרו האחרון של פרופ' לנדס שראה אור לאחרונה בארה"ב צפוי לחולל זעזוע לא קטן, בדיוק כפי שעשו פרסומיו הקודמים. הספר חושף כיצד מתחילת המאה הנוכחית מובילי דעה במערב גוררים את תרבותם לאבדון וסוחפים אחריהם ציבורים שלמים. "בדרך הם בוגדים בעקרונות היסוד של ערכים ליברליים ופרוגרסיביים - אותם ערכים שבשמם הם כביכול פועלים", קובע לנדס, ומוסיף בצער שישראל היא הקורבן הראשון של הבגידה, אבל בהחלט לא האחרון.

"הג'יהאד הגלובלי התחיל להתפתח לאיום בסוף שנות ה־70. ב־20 השנים הראשונות האירועים המרכזיים של הג'יהאד - המהפכה האסלאמית באיראן, ההקצנה הסונית, הופעת חמאס וחיזבאללה, הקמת אל־קאעידה וכדומה - התרחשו בארצות שמאוכלסות בעיקר במוסלמים. לקראת סוף המאה ה־20 זה משתנה, והאש מופנית לראשונה כלפי דמוקרטיה מערבית, כשחמאס ושותפיו החילוניים ברשות הפלשתינית מתחילים לתקוף את ישראל. ומה עושה המערב בתגובה? טועה ומציג זאת כתנועה לשחרור לאומי. כתוצאה מכך אנשים במערב הריעו, פשוטו כמשמעו, לטרור המתאבדים, הנשק הטיפוסי של הג'יהאד הגלובלי, וככלל הורגלו להזדהות עם האויב של עצמם".

כל זה לא היה קורה בלי "עיתונות קטלנית", כפי שמכנה לנדס את הנטייה הגוברת של התקשורת במערב לדווח תעמולה כחדשות. "בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי, מדובר באימוץ טוטלי של השקרים האנטי־ישראליים: זה פשוט מדהים לראות כיצד המצאות מצוצות מהאצבע ותפורות בחוטים גסים מתקבלות כאמת ומשודרות בלי כל ביקורת או איזון לכל העולם", מקונן לנדס.

אחת ההצלחות הראשונות והחשובות של התעמולה האנטי־ישראלית נרשמה בפרשת מוחמד א־דורה, כאשר ערוץ טלוויזיה צרפתי מוביל שידר והפיץ סרטון מזויף, כדי לבסס טענה שקרית שחיילים ישראלים ירו בכוונה בילד ערבי. "השקר התעמולתי דווח באצטלה של חדשות, והתוצאות היו הרות אסון", אומר לנדס, שחקר את השתלשלות הפרשה. "השקר התקבע הן בעולם המוסלמי, שם הילד נהפך לאייקון של הג'יהאד הגלובלי, עד כדי כך שגם בן־לאדן עשה בו שימוש בסרטון לעידוד גיוס לוחמים. בשלב הבא עיתונאי צרפתי עשה הקבלה הזויה בין תמונת מוחמד א־דורה לבין תמונה של ילד יהודי בגטו ורשה. בשבילי זאת התמצית של אובדן דרך עובדתית ומוסרית של המערב, שנגרם על ידי 'העיתונות הקטלנית'".

כדי להמחיש מול מה אנחנו עומדים ולתאר נאמנה את מיצגי השקר של הפלשתינים ושל תומכיהם, טבע לנדס לפני כ־15 שנים את המונח "פאליווד" (Pallywood). מדובר בתעשייה שלמה, קצת כמו תעשיית סרטים לגיטימית, בהבדל אחד: אנשי פאליווד מזייפים צילומים וסרטים במטרה לייצר תעמולה אנטי־ישראלית יעילה, כחלק ממאבקם במדינת היהודים.

לדברי לנדס, פאליווד הצליח במיוחד בהצגת המבצע של צה"ל לטיהור קיני הטרור בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן" כ"טבח". "האמת היתה הפוכה לגמרי, כי מספר המחבלים ההרוגים במבצע הזה היה גדול פי שלושה לעומת מספר האזרחים ההרוגים, בשעה שבקרבות עירוניים של צבאות אחרים נהרגים פי שלושה יותר אזרחים מלוחמים", אומר לנדס, "אבל מי מעוניין באמת? אף בחלוף שני עשורים רוב אמצעי התקשורת העולמיים לא מצאו לנכון להודות בטעות על הצגת המבצע ותוצאותיו באופן מגמתי ושקרי".

הכשל החיסוני של המערב

נשק העיתונות הקטלנית הופנה לא רק כלפי ישראל. לנדס פורס בספר את האופן שבו טיפלה העיתונות המערבית בפיגועי 11 בספטמבר בארה"ב, ושוב חטאה לאמת. "על העיתונות המערבית השתלטה הגישה שאומרת 'אם הג'יהאד תוקף דמוקרטיה - תאשימו את הדמוקרטיה, ולא את הג'יהאד'. באירופה אפילו תיאוריות הקונספירציה שטענו כי ג'ורג' בוש עמד מאחורי הפיגועים זכו לפופולריות, אבל גם אלה שהודו כי המבצעים הם בן־לאדן ואנשיו ניסו להסביר שהאשם האמיתי נעוץ בנו, בקורבן, כי גרמנו לו לשנוא אותנו ולעשות את מה שעשה.

"בשלב הבא הם סירבו להתייחס לטרור האסלאמיסטי כאל טרור, ואימצו אט־אט שלל מונחים שמלבינים את מבצעי הפיגוע. הם מכנים אותם 'לוחמים', 'אנשי מיליציות' - רק לא טרוריסטים. הניסיון לא להכעיס את המוסלמים כה חזק, עד שאמצעי תקשורת חוטאים לתפקידם במובן הפשוט ביותר: לא מדווחים על פיגועים בהשראת האסלאם, ואם כבר מדווחים - מייחסים אותם למצב נפשי של המפגע, לתסכול אישי, לכל דבר חוץ מהמוטיב האמיתי. הפחד גדול כל כך, משום שעל מי שמעז להשמיע אמת - מודבקת תווית של אסלאמופוב".

"העיתונות הקטלנית" אחראית לזינוק באנטישמיות בעולם המערבי?
"ללא כל ספק. היא הזניקה גל חדש של אנטישמיות אפילו באותם מקומות שנחשבו עד לא מכבר לחסינים מפני תופעה כזו, כמו ארה"ב. ברגע שמציירים בכוונה את היהודים והישראלים כהתגלמות הרוע וכגלגול מודרני של נאצים, התפוצצות האנטישמיות היא רק עניין של זמן. האבסורד הוא שישראל היא המדינה היחידה אשר מואשמת בגזענות, בביצוע אפרטהייד ובדמיון לנאצים על ידי אותם אנשים שבאמת נגועים בגזענות של ממש, מעריצים את הנאצים ומייחלים לסיים את הפרויקט שלהם להשמדת היהודים.

"את מי בכלל מעניינת האמת?". טנק ישראלי בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן", צילום: לע"מ

"כל עוד האבסורד הזה שולט בקרב רבים ממובילי הדעה במערב, קרב התודעה שלנו אבוד. האנטישמיות הפרנואידית תמיד שיחקה תפקיד ראשי בתנועות אפוקליפטיות הרסניות. צר לי, אך הניסיון ההיסטורי אינו מבשר טובות: גם בעבר תרבויות לא ממש הצליחו לעצור את הטירוף של שנאת יהודים".

האם מיהרנו בשנים האחרונות לשמוח שהעולם דווקא מתעייף ממיצגי השקר של פאליווד?
"המגמות שזיהיתי בראשית המאה ה־21 רק התחזקו ב־20 השנים האחרונות. הסיקור של מות העיתונאית שירין אבו עאקלה ממחיש זאת. ההאשמה השקרית שחיילי צה"ל ירו בה במכוון מתבססת על שני עדים, כביכול: אחד מהם שקרן מדופלם, שחשפתי את זיופיו בסרט תעודה שהפקתי על פאליווד; השנייה היא פעילה פרו־ג'יהאדיסטית שאינה מהימנה. למרות זאת, דברי השניים משוכפלים על ידי אמצעי התקשורת והעיתונאים כאילו היו עדויות אמינות. כאשר מתלוננים על סכנות העיתונות במזרח התיכון, מייד שולפים את המקרה של אבו עאקלה, אבל איש לא מזכיר עוד 196 עיתונאים שנהרגו או נרצחו במזרח התיכון ובעולם הערבי בשבע השנים האחרונות".

גם אחרי ששני אחים ישראלים, הלל ויגל יניב הי"ד, נרצחו בחווארה, רבים מאמצעי התקשורת ברחבי העולם דיווחו רק על הצתת משחטת הרכב בכפר ולא על הרצח.
"יתרה מזאת, אם בודקים אתרי אינטרנט אשר מתעדים את קורבנות הטרור האסלאמי, מגלים שקורבנות ישראלים כלל לא מופיעים ברשימות. אירועים בוערים אחרים מסיטים לעיתים את תשומת הלב העולמית מישראל, ואז נדמה לנו שישראל פחות מופלית לרעה על ידי התקשורת העולמית, אלא שזאת אשליה. ברגע שהאלימות פורצת שוב, 'העיתונות הקטלנית' מייד מכוונת אל ישראל. אם תהיה אינתיפאדה שלישית, המוטיב המוכר והמזויף של 'הרצחנות הישראלית' יופץ מחדש במלוא העוצמה".

אז ישראל נידונה להפסיד שוב בקרב ההסברה?
"ישראל רגילה לניצחונות צבאיים, ובאותה מידה רגילה להפסיד שוב ושוב בקרב על התודעה. למרבה האירוניה היא מפסידה בו לאנשים שערכיהם מנוגדים למה שהמחנה הפרוגרסיבי מאמין בו. באופן פרדוקסלי, מימי ועידת דרבן הראשונה, הג'יהאדיסטים התמזגו עם השמאל הפרוגרסיבי בכל הקשור לשנאת ישראל וארה"ב. שתי התנועות הרדיקליות האלה מצאו להן אויב משותף, וזה לא השתנה עד היום.

"ראו, למשל, כיצד תנועת Black Lives Matter מצדדת בפלשתינים. הפרוגרסיבים במערב טיפשים מכדי להבין מה קורה. אני מנסה לענות בספרי החדש על השאלה איך ייתכן שליברלים יתמכו במי שהפך רצח לאמצעי העיקרי במאבקו. בעצם, זה כבר גרוע ומסוכן יותר מ'העיתונות הקטלנית': הפרוגרסיבים מאמצים את התעמולה של האויב הרעיוני שלהם".

אם זאת הדיאגנוזה, מה התרופה?
"אני לא רוצה להישמע פסימי, אך הדבר דומה לכשל חיסוני. המערב חלה באיידס תרבותי, וכמו באיידס - במקום לתקוף וירוס פולש אנחנו תוקפים חלקים מהגוף שלנו. בתור היסטוריון אני חושש שהמערב במצבו הנוכחי אינו מסוגל להתמודד עם הכוחות הקמים עליו.

"כדי שנתחיל להחלים, חייבים להתנער מהאובססיה להאשים את ישראל, שפשתה בעולם העיתונות, בעולם המלכ"רים הלא־ממשלתיים ובעולם הארגונים הבינלאומיים.

"נוסף על כך, חייבים להודות שישראל תרמה להסלמה ב'מחלה' בכך שאימצה את 'שיח הכיבוש' השקרי וזרמה עם ההנחה השקרית שאם 'הכיבוש' ייפסק - יהיה שלום. מה שמתדלק את הסכסוך זו השאיפה להשליט אסלאם בכל המזרח התיכון, ולא שליטה של ישראל בשטח זה או אחר. מי שייתן שטחים יקבל בתמורה רק מלחמה".

ובכל זאת, מה ישראל צריכה לעשות?
"דוברים ישראלים משיבים מלחמה, אבל התחושה היא שהם מסתפקים בתיקו ולא ממש מבינים שהעולם הרחב עדיין מקבל תמונה מעוותת. למשל, כאשר טילי חמאס הרגו עשרה ילדים במחנה הפליטים שאטי בעזה ב־2014 צה"ל הציג ללא שיהוי הוכחות שהדבר נעשה על ידי חמאס, ואפילו כמה עיתונאים נאלצו להודות בכך. אבל אם בוחנים את כלל אמצעי התקשורת, מתברר שהממצאים האלה נשארו בעיקר ב'גטו' של תקשורת יהודית, ולא חדרו אל התקשורת הרחבה. אנחנו חייבים שלא להרפות, לחשוף ולבקר את אלה שמספקים חדשות כזב ולתקוף את האמינות של התועמלנים הפלשתינים.

"לא ניתן לנצח בקרב על התודעה רק באמצעות סיפורים על נפלאות הטעם של הפלאפל בישראל וכמה נהדרים החיים בה. צריך לדרוש שהעיתונאים העוסקים בסיקור המזרח התיכון יהיו מודעים למה שהפלשתינים אומרים בערבית, לקהל הביתי שלהם, ואלה בדרך כלל דברים איומים, מן הסוג של ההערצה להיטלר. זאת מלחמת תודעה, וצריך לנהל אותה בחזית התודעה.

"להאשמות באסלאמופוביה יש אפקט משתק בדיוק בגלל שמקדמי הח'ליפות נחלו עד כה ניצחונות תודעתיים. את הניצחונות האלה צריך להפוך. יש המון מוסלמים שיעמדו לצידנו אם רק נגלה נכונות להחזיר מלחמה".

להנמיך את הצדקנות

גם בעימות הנוכחי שניצת בחברה הישראלית סביב הרפורמה המשפטית, שמקודמת על ידי ממשלת ישראל, פרופ' לנדס רואה את סימני הפגעים של העיתונות המתנהלת בחוסר תום לב. במיוחד בולט הדבר, לדבריו, בניסיון המתנגדים לרפורמה להביא לבינאום הסוגיה באמצעות לחץ מוזמן ומתוזמר, שיופעל על ישראל באמצעות התקשורת הבינלאומית וגורמים זרים נוספים.

"בסוגיה הזאת המתנגדים לרפורמה מנסים לרתום לצידם את אותם עיתונאים אשר מלכתחילה תרמו ליצירת הבעיה עבור ישראל, ולהזמין התערבות אמריקנית, שעוד עלולה להפוך ל'תרופה רעילה'", הוא מתריע. "אני לא חושב שהשסעים בחברה הישראלית יירפאו כל עוד לא ייעשה בשני הצדדים חשבון נפש עמוק ביחס לתקלה שזכתה לכינוי 'תהליך אוסלו', ולתפקיד שמילאו חדשות כזב (גם כאלה שנולדו מתוך כוונות טובות) בהנעתו.

"מצד אחד, מחנה השלום הגיב לטרור הג'יהאדיסטי שנולד מתהליך אוסלו בראשית שנות ה־2000, בכך שהאשים את ישראל ופטר את כל המבקרים כ'פשיסטים', 'ימנים קיצוניים', 'משיחיים חשוכים' ו'הורסי הדמוקרטיה הישראלית'. מצד שני, אלה שזיהו את טיב השנאות הפנאטיות שמניעות את שכני ישראל פירשו את התגובה הזאת של מחנה השלום כבגידה וככריתת ברית עם אויבי ישראל. השסע שנוצר בא לידי ביטוי חריף בעקירה מעזה, וגם עכשיו".

יש בכלל דרך להתגבר על השסע הזה?
"לשסעים יש היבטים קוגניטיביים ורגשיים כאחד. אנחנו חיים היום בסביבה שנשלטת על ידי חדשות שמותססות ברשתות חברתיות - חלקן חדשות כזב, שבדרך כלל איש לא יכול להפריך או לתקן. אנחנו נוטים להניח שמי שלא חושב כמונו מונע על ידי כוונות רעות ומסתמך על מקורות שגויים. לא נצליח לחזור לשפיות אם לא נשב לדבר, נפסיק להניח הנחות מובנות, נכיר בכך שההנגדה בין ימין לשמאל מוליכה שולל באופן רעיל, ננמיך את הצדקנות העצמית, ונתחיל בשיח שיודע לסנן חדשות כזב מן החדשות האמינות. כדי לעשות זאת דרושה יכולת לביקורת עצמית, שרק תרבויות בודדות על פני הגלובוס ניחנו בה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר