האם גנץ מסוגל לאכזב את מחנהו ולא להביא להפלת הממשלה?

לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי מושב החורף החולף של הכנסת היה כאירוע רב־תהפוכות, אפילו רב־נפגעים. אחרי ההכרזה על הרפורמה המשפטית, ההפגנות, פיטורי שר הביטחון שלא היו והתקריות הביטחוניות, האירוע המכונן ביותר שנותר בסופו של דבר מקצת יותר ממאה ימים של ממשלת הימין הוא דווקא אישורו של חוק הנבצרות.

בנימין נתניהו, שאמור לתכלל את כלל ההתרחשויות ולנווט את מרכיביה השונים של הממשלה, הוא לא אותו נתניהו שלפני אישור החוק לעומת אחריו. שרים בממשלה, כולל אלה שעברו קילומטראז' משמעותי עם האיש, לטוב ולרע, מעידים כי הם חשים בשינוי דרמטי בתפקודו כראש ממשלה בשבועיים האחרונים, מאז אושר החוק. שהצבע חזר ללחייו. שהצהרתו יממה אחרי החוק כי הוא "נכנס לאירוע" בהקשר של הרפורמה המשפטית לא נגעה רק אליה, אלא לכל שדרת קבלת ההחלטות שעליה הוא מופקד ובכל התחומים, כולל בתחום הביטחוני. שלפני כן התנהג באופן לא אופייני, מהוסס, חיוור, חושש. העובדה שהיועמ"שית לא ניערה מעליה מייד את הפניות להודיע עליו כמי שנבצר ממנו למלא את תפקידו שיבשה לחלוטין את יכולתו לקבל החלטות, לנהל באופן מלא את ענייני המדינה, ואפילו להיישיר מבט לציבור ולהסביר את מהלכיו.

ואולם, אחרי שהחוק התקבל באישור סופי, מתנהל ראש הממשלה כמי שאבן ענקית נגולה מעל ליבו. משוחרר יותר, החלטי, ולא נרתע לכנס מסיבת עיתונאים ולהשיב על שאלות עיתונאים בשידור חי. מובן שיש כאלה שטענו שנתניהו שוב מתגלה כפרנואיד. שחששותיו מפני הכרזתו כנבצר מוגזמים ולא מוצדקים. ייתכן שהם צודקים. זה לא בהכרח אומר שמערכת המשפט לא היתה מנצלת את מצבו ורודפת אחריו אם לא היה מתנהל בחשדנות ו"נכנס לאירוע" חזק מדי ומוקדם מדי.

את תומכי נתניהו - שאליהם כיוון את נאומו - פחות מרשימות העקיצות באולפנים או הביקורת של בנט. הם רוצים לראות את דבריו מגובים במעשים התואמים את מדיניות הימין ולא רק במסיבות עיתונאים

מתוך שלושת החודשים וחצי שבהם הממשלה קיימת, רוב הזמן אכן בוזבז על שטויות. סדר היום של הממשלה, ושל הכנסת, התמלא עד קצה גבול הקיבולת בענייני הרפורמה המשפטית - שלא יצאה אל הפועל. תחושת הביטחון בצניחה חופשית, ואפילו הבשורות הגדולות בתחום ההתיישבות לא התממשו ברובן או בחלקן. המחשה לכך התקבלה השבוע, כאשר שרי מפלגות הימין נאלצו להפגין בעד חידוש ההתיישבות באביתר, במקום להניח שם את אבן הפינה. מצביעי הימין היו מוכנים לשלם מחירים על כישלונות ובלבד שהיתה לפחות קבלה אחת לנפנף בה. וכרגע, לפחות, אין כזו.

זה לא אומר שזה לא יקרה. התחלה מקרטעת לא מעידה בכלום על ההמשך. במיוחד אם ההערכות לגבי נתניהו וחוק הנבצרות נכונות. אפילו סאגת פיטורי גלנט, שנכון לעכשיו אין דרך להציגה פרט לפארסה, עשויה עוד להתגלות בחודשים הקרובים כנקודת תפנית חיובית הן למצב הביטחוני והן לרפורמה המשפטית. גלנט עוד עשוי להיות מי שיעניק לנתניהו את הרפורמה על מגש של כסף, אם ההידברות בבית הנשיא תיכשל.

שקט ממלכתי

הגורמים הרלוונטיים היחידים בבית הנשיא כרגע הם נציגי הקואליציה והמחנה הממלכתי. יו"ר האופוזיציה ומפלגתו לא בתמונה. למעשה גם בית הנשיא לא ממש בתמונה. השיחות שהתקיימו שם, ושימשיכו להתקיים בשבוע הבא, חשובות ליצירת האווירה המתאימה, לתמונות לעיתונות ולשיקום מעמדו של הנשיא אחרי שפספס בגדול עם המתווה שהציג לציבור, אולם לא שם באמת המקום שבו מתנהלים הדברים.

בד בבד עם השיחות בבית הנשיא, שבהן יושבים נציגים של הצדדים מתוך מטרה מוצהרת לגבש מתווה מוסכם, במקומות אחרים יושבים הצדדים עצמם ומחליפים הצעות פשרה וחלופות אחרות לחוקי הרפורמה הקיימים. לכולם ברור שבסופו של דבר לא החלופות משנות, אלא ההחלטה הפוליטית. בעיקר של גנץ. האם לצפצף על המפגינים ועל התקשורת, שבאופן ברור חותרים להפלת הממשלה, בכל מקרה, בכל מחיר ובכל דרך, או להיכנע להם? על פי הסקרים האחרונים, גנץ צריך לחתור להסכם. לא בטוח שהוא בשל לכך.

הפופולריות של יו"ר המחנה הממלכתי נוסקת במחנה המרכז־שמאל כי הוא היחיד שמציע שקט. הרעשנים מייצרים המון רעש ואוחזים בלא מעט מוקדי כוח, אבל כבר הוכיחו שמבחינה אלקטורלית הם כישלון מהדהד. רוב המחנה, כך נראה, מעוניין להמשיך הלאה. אם גנץ ילך איתם, הוא יאבד את המחאה ואת התקשורת. יתרה מכך, כל אלה יפנו נגדו ויתחילו להפנות את חיציהם האכזריים כלפיו. לכן הדילמה העומדת מולו קשה ודי אכזרית. למזלו אין דדליין בסיפור הזה. לפחות נכון לעכשיו לא נקבע לוח זמנים, לא להידברות ולא למה שיקרה אם תיכשל. כל עוד יימשך המצב, יוכל גנץ להתלבט לנצח. ובינתיים ליהנות מכל העולמות.

בעוד יש כאלה בסביבת ראש הממשלה שממליצים לנתניהו ללכת על ההידברות, לנסות להגיע למתווה מוסכם, תוך ניצול התמיכה שלה זוכה גנץ שאמורה לדעתם לדרבן אותו לסגור עסקה שתוביל אותו היישר למועמד המחנה לראשות הממשלה תחת לפיד, ישנם אחרים שמתריעים בפניו כי מבחינת גנץ כל המהלך הוא לא יותר ממלכודת דבש. שאין לו שום כוונה להתפשר, אלא למסמס ולבסוף לפרוש תוך הטלת כל האחריות על הממשלה. להציג אותה כקיצונית וכפרועה, המובלת על ידי כוחות משיחיים וחסרי אחריות, ולנסות באמצעות כך לקלף ממנה עוד תמיכה ממחנה הימין המתון, שחלקו כבר נטש.

לכן, הם אומרים, גנץ שם בפרונט את חילי טרופר - איש השיח ונעים ההליכות, האלטרואיסט חובש הכיפה - כדי שאם הוא יהיה זה שיפוצץ את העסק, רבים ממצביעי מחנה הימין יאמינו לו. המתריעים טוענים כי המטרה שלו ושל גנץ היא לא הרפורמה, אלא הפלת הממשלה והעובדה שמתייחסים אחרת לגנץ וללפיד בטעות יסודה. שאין הבדל ביניהם, לשניהם אינטרס משותף. שבתקופה האחרונה הוציאו שתי המפלגות יותר מדי הודעות משותפות מכדי שמישהו יאמין כעת שמדובר בשתי ישויות נפרדות עם אג'נדות מנוגדות.

רעל עם תוספות

נתניהו מודע לסקרים. הימין לא מרוצה, וזו בלשון המעטה. רובם יכולים לקבל את הדחייה באישור הרפורמה לצורך הידברות אבל בכלל לא בטוחים שהרפורמה אי פעם תחזור. כך גם לגבי המצב הביטחוני. התגובה הצבאית בעקבות ירי עשרות הטילים מעזה, לבנון וסוריה הייתה רפה, מדודה, ובטח לא מרתיעה, לא משנה מה אמר על כך נתניהו ומה יגיד על כך הרמטכ"ל.

במסיבת העיתונאים ביום שני ניסה ראש הממשלה להסביר את מהלכיו, להסיט את האש לכיוון הממשלה הקודמת, ובעיקר להראות לציבור שלו שהוא לא נטש את הדרך. הנאום ספג ביקורת באולפנים וכן מראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שנחלץ להגן על ממשלתו שלו, שעמדה בחזית מתקפותיו של נתניהו. סביר להניח שלדברי נתניהו כן היה אפקט חיובי כלשהו בקרב קהל תומכיו, היעד שאליו כיוון את דבריו. אותם כנראה פחות מרשימים העקיצות של אמנון אברמוביץ' או דברי התגובה של נפתלי בנט, שבעיניהם היה ונשאר מי שגנב לימין את השלטון. מבחינתם היו רוצים לראות את דברי נתניהו מגובים גם במעשים ולא רק במסיבות עיתונאים, הפוך לגמרי מהכיוון שבו הוטחו בו הדברים. בניגוד אליהם, הביקורת של בוחרי הימין על נתניהו ועל הממשלה בכלל היא על כך שאינם מיישמים את מדיניות הימין, ולא להפך.

בימיו כראש ממשלה נהג בנט להשתמש לא מעט בביטוי "מכונת הרעל". הוא הפנה אותו כלפי מתנגדי הממשלה ותומכי נתניהו, שהפגינו נגדו ונגד גורמים בממשלתו עד שנפלה. אלא שקשה שלא לחזור ולהשתמש באותו ביטוי בדיוק, היום, כלפי מתנגדי הממשלה הנוכחיים. למעשה הביטוי אז מחוויר לעומת מה שמתחולל היום ברחובות, ברשתות החברתיות ואפילו בתקשורת הממסדית.

אם אז הפגנות של קומץ שקרא קריאות מול ביתם של עידית סילמן וניר אורבך גרמו לבנט לכנות זאת "מכונת הרעל", איך אפשר לכנות את ההפגנות הבלתי פוסקות מול ביתם של חברי קואליציה, שרים בממשלה, את הפרות הסדר בכביש איילון אחרי כל הצהרה או פיפס של נתניהו, את המתקפות הפרועות על בני משפחתו, את ההפגנות בכנס ירושלים של עיתון "בשבע", בכנס של ערוץ 14, באירוע המימונה בכנסת, בתמיכה גלויה בסרבנות הטייסים? מהעלילה שכבר התפשטה על ידיהם כאש בשדה קוצים כי נתניהו סובל ממחלה קשה, המוסתרת מעיני הציבור, ועד למתקפות הבלע נגד עובד במשרד ראש הממשלה שהעז לשבת בספסלי אולם הקריה במהלך מסיבת העיתונאים של נתניהו כשכיפה גדולה לראשו, חזות מזרחית בחיצוניותו וקעקוע מוזר של לה פמיליה על זרועו? מכונת הרעל בשיא עוצמתה.

מופלטה פרלמנטרית

למרות הגשם השוטף והקור העז הגיעו יותר מאלפיים איש לאירוע המימונה הראשון ביוזמת הכנסת, שנערך ברחבת הטקסים של המשכן במוצאי חג הפסח. את האירוע יזם יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שהסתובב בקהל הרב ונראה כי הוא עצמו לא מאמין שהחלום שאותו הגה לפני כמה שבועות אכן התגשם.

האירוע עצמו היה מושקע ומפואר. עלותו קרוב למיליון שקלים. אוהל אירועים עצום הוקם ברחבה מול הפתח הראשי, ברמת הפקה יוצאת דופן, עם תפאורה וכיבוד אינסופי בשלל מתוקים צבעוניים, וכמובן דוכני מופלטות שפינקו את האורחים במסורת המרוקאית גדושה חמאה ודבש היישר מהמחבתות החשמליות לפיות החוגגים.

עד כמה מדובר באירוע מכונן בתולדות הכנסת? אולי העובדה הבאה תמחיש: עד היום לא קיימה הכנסת שום אירוע קבוע מטעמה המזמין את הקהל הרחב לבוא ולהשתתף. יש אמנם בשנים האחרונות האירוע המוזיקלי בערב יום הזיכרון, אולם מדובר באירוע שבו הכנסת משתתפת בעיקר כמארחת ולא באירוע מטעמה, בטח שלא אירוע ממלכתי.

ההחלטה כי הכנסת תארח את הציבור הרחב דווקא בחג המימונה היא אמירה משמעותית, במיוחד בימים שבהם ישראל השנייה מנסה להילחם על מעמדה כשווה בין שווים בציבוריות הישראלית. אז יהיו החמוצים שיטענו שמדובר בבזבוז כסף, בפנטזיה של אוחנה, ויתהו בקול למה אירוע ממלכתי בחג מגזרי־עדתי.

ויהיו אלה שפשוט יבואו לחגוג. במיוחד כאלה שלא זכו לבני משפחה מהעדה הנכונה ביום הזה. אבל גם אלה שכן, עם מוזיקה של היוצרים המרוקאים מהשורה הראשונה כמו להקת שפתיים, ינסו בחירוק שיניים להגיד "תרבחו ותסעדו" בהגייה הנכונה, וגם על הדרך יסמנו ניצחון קטן מעצם קיומו של המאורע, שעד השנה לא היה אפשר כלל לדמיין שיתקיים אי פעם בכנסת ישראל.