כשהבחין השועל בחיה המוזרה שנחתה סמוך למאורתו, התקשה להחליט מהי. מצד אחד, על פי צורתה, גודלה ושעירותה, היא נראתה כשייכת למשפחת החתוליים. מצד שני, היה לה ריח של תרנגול הודו ומושק חריף. השועל חכך בדעתו כיצד לנהוג בחיה המוזרה, ובסופו של דבר כפה עליה יחסי מין, ומייד לאחר הפורקן הרג אותה בין מלתעותיו.
חודשיים קודם לכן, חיים הגיע לבית חולים סיעודי בצפון לרצות עונש עבודות שירות שקיבל בגין מעשה נוכלות זעיר. חיים היה נוכל וזייפן קטן מסוג האנשים שהדייט הראשון של ההורים שלהם היה כשניסו לכייס זה את זה ברכבת.
משמרתו הראשונה בבית החולים הסיעודי היתה סיוט מתמשך. הניוול האנושי, ייסורי הכאב, הבדידות והריח הנורא במחלקה גרמו לו לרחם על עצמו. "תכיר, זה יענק'ל", קטעה מרים, הבחורה מכוח העזר, את חוט מחשבתו וטפחה ביד שעירה על שכמו של ישיש מרוח בכיסא גלגלים. ואז, בתנועה אחת, הניפה את אותו יענק'ל לתוך המיטה.
חיים בחן היטב את המאושפז. עיניו היו כבויות, אך מבעד לעווית שפתותיו מזילות הריר נדמה היה שמבצבץ חיוך אירוני. "בוא תלמד איך עושים את זה", אמרה מרים והחלה בהחלפת החיתול.
"כמה זמן הוא פה?", שאל. "שנה כמעט", השיבה מרים. יענק'ל מלמל משהו ביידיש. כועס. חיים הבחין במפתח התלוי על צווארו של יענק'ל. הוא זיהה מייד את סוג המפתח. מפתח כספות. מעניין, חשב לעצמו. מרים השיבה את הפיג'מה למקומה, זרקה את החיתול המשומש לפח והביטה במעשה כפיה, ידיה על מותניה, וסימנה לחיים לצאת מהחדר.
הוא איתנו? שאל חיים במטבח. "חצי, המוח שלו כבר חצי גבינה, אבל הוא לפעמים מתרגז. במיוחד אם בטעות נוגעים לו במפתח, אז הוא יכול להיות קצת אלים. לנשוך. אבל אל תדאג, אנחנו נותנים לו את הכדורים הוורודים, הוא ישן רוב הזמן". משפחה? ילדים? אישה? התעניין חיים. "כלום, לבד כמו כלב", נשפה מרים בהשלמה פילוסופית. "פעם הגיע לפה איזה זקן אחר, מלוכלך כאילו הוא גר בתוך צפרדע של אשפה. הייתי צריכה לרוקן על החדר מטהר אוויר שלם".
חלף חודש וחצי מאז השיחה, וחיים שמע שליענק'ל הגיע מבקר. הוא היה גבר מוזנח, לבוש סחבות, שהסריח כמו שק תפוחי אדמה רקובים. החבר ישב בשתיקה לצד יענק'ל ומדי כמה שניות התעוותו פניו בטיקים חסרי שליטה, שהעידו על כמות הגונה של תרופות משככות שיגעון.
חיים נכנס איתו בדיבור, המבקר דיבר מהר ובלחש, רוק ניתז מפיו. לדבריו הוא היה עמית מקצועי של יענק'ל סמוך לקבר רשב"י. יענק'ל עצמו נחשב עילוי בתחום השנור, הטעים בלחישת סוד, במהלך השנים צבר הון רב, שאותו החביא איפשהו בביתו. המבקר לא אמר זאת אבל היה ברור שהוא ציפה לרמז.
בחלוף שבוע הזדמנה לחיים שעת כושר, כשגילה לפתע שהוא איש הצוות היחידי במחלקה בשעת אחה"צ. הוא מיהר לחדרו של יענק'ל, שישן שנת ישרים, ובלי שהות הוציא מכיסו מפתח תלוי על חוט וביקש להחליף את המפתחות. אלא שאז נאנח הזקן ברעש חריקה נורא. החרחור האחרון של החיים הפעיל את אזעקת ההחייאה, הרופא התורן פרץ מחדרו, רוכס את חלוקו, ואחריו האחות התורנית. חיים היה בהלם, הוא לא הספיק לבצע את ההחלפה.
יענק'ל עצמו נחשב עילוי בתחום השנור, הטעים בלחישת סוד, במהלך השנים צבר הון רב שאותו החביא איפשהו בביתו
הרופא מיהר לבצע את פרוצדורת ההחייאה, שבמהלכה הביט במנוח במבט מודאג. אזעקת המוות הפתאומית הופעלה בדיוק ברגע השיא שלו, והרופא לא זכר אם יצא בזמן. במצבי חירום קשה להעריך אירוניה איכותית. כעבור רבע שעה ראשו של יענק'ל כוסה בסדין. חיים הוצא מהחדר שננעל. אמבולנס הוזמן כדי להעביר את הגווייה הטרייה לחדר קירור באחד מבתי החולים בחיפה, וחיים ניצל את ההזדמנות והתנדב ללוות את המנוח. "זו מצווה גדולה", הסביר בכובד ראש.
האווירה ברכבי מתים יכולה להיות עליזה למרות המטען. הנהג בהחלט ניסה לפתח שיחה בנוגע לקבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, אבל חיים היה עסוק בחישובים כיצד יתלוש את המפתח. אחרי צומת המוביל הצליח חיים להשחיל את ידו מתחת לסדין, מתגבר על הדחייה הטבעית.
"הלו, מה אתה עושה לקליינט?", סובב הנהג את ראשו בכעס. חיים עוד הספיק להבחין מבעד לשמשה הקדמית כי במרחק של כמאתיים מטרים יש גבר על הכביש, גבוה וקירח, ששוטט כמוכה ירח אנה ואנה בין המכוניות. ואז נשמעה חבטה איומה.
הנהג איבד שליטה. האמבולנס התהפך בצד הדרך. דלתו האחורית נפתחה ומבעדה נפלטו חיים והגופה. כשהתעורר חיים ונעמד כואב על רגליו, מיהר לעבר הגופה החבולה. לזוועתו גילה כי המפתח נעלם. נהג האמבולנס הלכוד ברכב ההפוך קרא לעזרה, אך חיים כמוכה אמוק מישש בחושך את האדמה. המפתח אבד לנצח.
למרות הפיתוי להתאשפז ליותר מיום בבית חולים ולנצל את ההזדמנות לתקוע את חברת הביטוח, חיים הדואב מיהר לחתום על מסמכי השחרור הרפואיים. עוד באותו יום כבר עמד סמוך לדירתו של יענק'ל בצפת. הפריצה לא היתה קשה, אבל את פניו קידמו הררי אשפה וזבל. ערימות אדירות של עיתונים ישנים ומצהיבים, שקיות זבל מלאות בקבוקים ריקים, רהיטים שבורים, מכשירי חשמל חלודים. חיים חיפש אחר הכספת, גופו התכסה טינופת, ריאותיו נאבקו באבק השנים בעודו נובר אחר האוצר.
אחרי שעה ארוכה מצא כספת ישנה של חברת צ'אב. הוא הוציא מתיקו פטיש ואזמל והחל עמל. הרעש המתכתי החריש אותו, הוא לא שמע ולא ראה את השוטרים עד שהם אזקו אותו. השכנים שמעו קולות חשודים והזעיקו ניידת.
למחרת בזינזנה, בדרך להארכת המעצר, שמע ברדיו ראיון עם אחיו של קורבן תאונה עם אמבולנס: "מתי ראית אותו בפעם האחרונה", שאל המגיש. "שעה לפני התאונה, אכלנו שווארמה אצל אמיל", נשבר קולו של האח, "רפי יצא לדייט ולא רצה להגיע רעב. אבל ממש לפני שפגעו בו הוא דיבר איתי בנייד מהכביש".
"מה היה לו לחפש על הכביש?", חקר המגיש. "הפאה עלתה לו 7,000 שקל. הוא התבייש להגיע לדייט בלעדיה", השיב האח. "מה הפאה עשתה על הכביש?", השתנק המגיש. "עפה לו מהחלון, היתה כנראה רוח פרצים", ייבב האח.
כעבור כחודש הועברה הכספת מתחנת המשטרה לחזקת האפוטרופוס הכללי. במעמד שני עורכי דין ורואה חשבון מצונן הוזמן פורץ מדופלם, שהתרשם מאוד מהכספת הישנה, אך הצליח לפרוץ אותה בעשרים דקות. הכספת היתה ריקה, למעט פתק מצהיב מאת היצרן:
Be careful not to lose the key.
