בנזין על רחובות הזעם: הממשל הדמוקרטי שוב מתערב לנו

הודעתו של ביידן מעוררת זיכרון לא רחוק על מעורבות ארה"ב וממשל דמוקרטי קודם בענייניה הפנימיים של ישראל

הנשיא האמריקני ביידן, צילום: אי.פי

ההודעה של הנשיא ביידן, כי ראש הממשלה נתניהו לא יוזמן לבית הלבן לפגישה עם הנשיא, היא האינדיקציה הטובה ביותר שהאמריקנים מעורבים עד צוואר בפעילות הנרחבת לערעור היציבות בישראל.

היא באה כאילו על פי הזמנה. לחזק את מסע הדה־לגיטימציה לממשלה הנבחרת, ולראש הממשלה אישית. מה שעד עכשיו לא ברור ורק מעורר חשד, זה שחוסר היציבות וערפול המשמעת הצבאית לגבי כפיפות צה"ל לדרג המדיני באו בעיתוי ברור של החרפת האתגר הביטחוני של הגרעין האיראני. שני פרשנים רציניים ביותר בארה"ב, ד"ר מייקל דוראן ולי סמית, טענו לאחרונה שארה"ב שותפה לניסיון להבעיר את המדינה בתקופה שבה ישראל שוקלת מה לעשות מול האיום האיראני.

גם הדיבורים הראשונים על האפשרות לסוג של סרבנות מטכ"לית, או אפילו הפיכה צבאית, מצאו ביטוי בעיתונות כבר לפני עשר שנים וחצי, אחת התקופות שישראל התכוננה בהן לפעולה באיראן.

האמריקנים לא היו שמים לב בכלל לרפורמה המינורית למדי במערכת המשפט אלמלא הוגש להם הנושא ככלי לניגוח הממשלה. שיחת הנזיפה לשגריר מייק הרצוג בעקבות חוק ביטול ההתנתקות, ואפילו המהפך בעמדתו של הנשיא הרצוג, אחיו של השגריר, כלפי הרפורמה הם סימנים למה שהתחולל.

יחסו של ביידן מעיד על העורף האלקטורלי והאינטלקטואלי של המפלגה הדמוקרטית. אפשר לנסח זאת כך: אילהאן עומר, רשידה טליב, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ועוד רבים אחרים - אין; ואילו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ובנימין נתניהו - אאוט. מותר להיות אנטי־ישראלי ואפילו אנטישמי במפלגה השלטת בארה"ב, אבל אסור להביע זעם ושנאה מילוליים כלפי אויבי ישראל, העוסקים בצורה מתודית ברצח יהודים.

ארה"ב תיבחן ביום פקודה. כאשר צה"ל יגיע אולי לקו האדום מבחינת כמות החימושים והתחמושות השונות. האמריקנים מאותתים לאיראנים ולחיזבאללה שהם יעשו הכל כדי למנוע מישראל לפעול נגד הגרעין האיראני בצורה כזאת שעלולה לגרום להתלקחות.

צורת החשיבה של הממשלים הדמוקרטיים נחשפה לפני שבע שנים, עם חשיפת האימיילים של הילארי קלינטון. "בתכתובות חוזרות פעמים רבות הזדמנויות לתקוף את נתניהו בקלות יתרה תוך שימוש בעיתונות", כתב אלי קלוטשטיין בתחקיר עומק על תוכן האימיילים ב"מקור ראשון" (25.12.2015). אחד מיועצי קלינטון שלח, בין השאר, אימייל לג'ייק סאליבן, המשמש כיום היועץ לביטחון לאומי: "בקרוב יצוצו כתבות ב'ידיעות אחרונות' וב'פוליטיקו', שבהן בכיר אמריקני אומר שביבי נמצא ברגע מכריע... אני שוחחתי עם פוליטיקו. דן שפירו עם ידיעות אחרונות".

ואפשר להוסיף לרשימה היום את ערוצי הטלוויזיה, על שלל פרשניהם. מוזכרות שיחות עם ראשי השירותים החשאיים בישראל, שמהם למדו דיפלומטים כמו מרטין אינדיק כיצד להתייחס לנתניהו. "אם ביבי יוסיף להיות מכשול, תצטרכו למצוא את הבסיס שממנו נוכל להפוך את הפוליטיקה שלו ללא נוחה", כתב סנדי ברגר. פעם זה העיקרון של קווי 67', פעם זאת איראן. עכשיו, בהמלצת אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני וקברניטי ביטחון בישראל - זוהי הרפורמה המשפטית.

הגדיל לעשות השגריר לשעבר תומס פיקרינג, שחשף את המעורבות של הממשל האמריקני בארגון הפגנות ומחאות בתוך ישראל כדי לשבור את כללי המשחק והשגרה. "מאמץ גדול להשתמש בהפגנות לא אלימות ובמחאות כדי להחזיר את השלום לשאיפותיהם של אנשים", המליץ פיקרינג, כשהוא מתכוון לנשים פלשתיניות וישראליות. "זה צריך להוביל למחאות ממושכות בסגנון כיכר תחריר". פיקרינג ציין (בשנת 2011) כי "ארגון שלום עכשיו הוא נקודת פתיחה טובה", וכי "אסור שיתגלה שהממשל עומד מאחורי ההפגנות".

מאחר שבקרב הממסד הביטחוני הישראלי היחסים עם ארה"ב נחשבים לנדבך המרכזי בביטחון ישראל, בהחלט ייתכן שהנשיא ביידן, בעצת יועציו, שופך בנזין על רחובות הזעם של מרד הגנרלים. סוגיית יחסי ישראל־ארה"ב ניצבת במוקד יחסי הדרג המדיני עם המטה הכללי ושאר מוסדות הביטחון מאז 2010. כזכור, ראש המוסד המנוח מאיר דגן עלה לרגל לשר ההגנה בזמנו ליאון פנטה כדי להזהיר אותו שנתניהו ואהוד ברק מתכוונים לתקוף באיראן, והתחנן שהאמריקנים יעשו הכל כדי לבלום אותם. עם פרישתו בראשית 2011 הוא תדרך עיתונאים נגד ראש הממשלה בצורה שלא נעשתה אף פעם. הבעיה של הממשלה היא שמבט של 360 מעלות על פני הקבוצה הרחבה ביותר של מועמדים לתפקיד שר הביטחון לא מעלה אפילו אישיות אחת שמתאימה לתפקיד. בעיית הרמטכ"ל היא סוגיה נפרדת.

 

נזקי הסירוב

הסכנה היא שצמרת צה"ל איבדה משהו מהסמכות הפיקודית ותתקשה לעשות את המתבקש ולהשליט משמעת מבצעית בטווח הקרוב

מכתב הרמטכ"ל, בתגובה למה שהוא מכנה "ביטויי המחאה" בצבא, מלמד על התהליכים השליליים שעבר צה"ל בשנים האחרונות. הוא משתמש בביטוי "ביטויי המחאה", שאין להם מקום בצבא. כנראה כתב את מכתבו עם עורך דין צמוד. המילה המדויקת היא סרבנות. סרבנות זה סירוב פקודה. החוק הצבאי התאדה, והטיפול הפיקודי של צמרת צה"ל נמוג.

בסוף מבצע ההתנתקות באוגוסט 2005 היה מקרה של סרבנות בצה"ל. הוא לא קיבל פרסום גדול. מדובר היה במפקד פלוגת הנדסה בדרגת סרן. ב־24 באוגוסט 2005 הוגש נגדו כתב אישום על סירוב לקיים פקודה לפי סעיף 122 לחוק השיפוט הצבאי.

המכללה האקדמית תל-חי, צילום: אייל מרגולין - ג׳יני

מכתב הרמטכ"ל יצא, אגב, כשעתיים אחרי שמכונאי מטוסים שוחח עם אראל סג"ל ודיבר על כך שגם הוא וחבריו יודעים לסרב פקודה בדיוק כמו הטייסים שלהם הם מרכיבים את הפצצות.

במקרה של מ"פ ההנדסה באזור כדים־גנים, הוא הודיע למפקדו שלא יוכל למלא את המשימה. לאחר פגישה עם האוגדונר הוא נשפט בבית דין צבאי והורשע. הוא היה במעצר, ולכן לא נדרש לגזור עליו עוד עונש מאסר. הוא נענש כבר במעצר ובסילוק מהצבא, והסוגיה העיקרית בבית המשפט היתה בנושא הורדת הדרגות. ועכשיו העיקר: "נוכח היותו של המשיב קצין מצטיין, נוכח חרטתו על מעשיו, נוכח העונש שכבר נענש... נוכח הלבטים הקשים והדילמה האמיתית שבהם היה נתון, וכן נוכח העובדה שפעל בצנעה ולא בדרך של מרי גלוי או פרובוקטיבי..." - כל זה נאמר סביב השאלה אם להשאירו בדרגתו. בסוף התהליכים הוא הורד לדרגת סג"מ.

אבל ההבדל בין הסרבן מההנדסה לבין הטייסים ואנשי המבצעים המיוחדים ברור. הוא נמצא במתחם הדילמה המוסרית והמצפונית - הם נמצאים במתחם התיאוריות, התעמולה, הדעות הפוליטיות והמרי הגלוי. אין ספק שבקריטריונים הצבאיים סרבני המחאה היו נענשים הרבה יותר בחומרה. אבל צמרת צה"ל איבדה את הסמכות הפיקודית, וספק אם בעתיד הנראה לעין תהיה מסוגלת לעשות את המתבקש ולהשליט משמעת מבצעית בצה"ל, להדיח קצינים סרבנים ולהעניש אותם.

 

פחד ומשטמה

יש לאליטות כוח אש גדול, והן מאמינות בזכויות־היתר שלהן. הן לא יוותרו על הנכסים ועל השַׁלְטָנוּת שלהן, ולא יקבלו את מעמדן היחסי בחברה ללא מאבק

מה שנשאר בינתיים באוויר בעקבות הגל הנוכחי של ה"מחאות" זה שנאה ופחד. או בהתאם לביטוי הקלאסי, "פחד ומשטמה". תיזהר ממה שאתה מבקש ומייחל לו. שנים רציתי איזה מדור בעיתון, או לתת איזו כותרת, או לפרסם ספר תחת הכותרת הנפלאה מבית מדרשו של האנטר תומפסון המנוח, "פחד ומשטמה". בקשתי לא נענתה. כמו הקלאסיקה של אותו סמל שכולם מכירים מהטירונות, שתמיד מספר על כך שסבא שלו הבטיח לו בילדותו שיקבל במתנה חיילי שוקולד או חיילי עץ. והנה, אחרי כל השנים, התגשמה הבטחתו של סבא והגיעו חיילי השוקולד...

אז הנה, רצית פחד ומשטמה - קיבלת.

ממי אנחנו בעצם מפחדים? מאהוד ברק. מחיל האוויר. מהטייסים. מכל המיצג של החבורה שיושבת מאחורי שולחן ארוך, לבושה בחולצות טריקו ארוכות בצבע חאקי נוסח אופנת זלנסקי. אני לא מכיר מישהו שמפחד מנתניהו או מבן גביר, למרות הדיבורים על "דיקטטורה". שקמה ברסלר מפחידה בדבריה הקרים והמאיימים ברדיו על "חקיקה דיקטטורית". אולי הם מבצעים את מה שהם מאשימים בו את הממשלה?

כך שאנחנו נשארים עם בג"ץ ועם יועצת משפטית שנמצאים שם כל הזמן לא רק כממשלה ב', שתפקידה להנפיק חותמות הכשר לכל צעד ולכל חוק של הממשלה, אלא גם כגוף שמבצע פעולות שיבוש ושיש לו עמדת וטו על מדיניות ממשלת ישראל. זה גוף לא נבחר, כמובן - הוא מחובר למערכות המשפט והביטחון. זה הרגע הפוסט־דמוקרטי של ישראל, כפי שכתבה מלאני פיליפס. הדמוקרטיה מחוברת ויצוקה אל תוך מדינת הלאום, והיא קודם כל שלטון הרוב. ולזה, מתברר, יש הרבה מתנגדים בתוך ישראל ומחוצה לה.

זה שיש לאליטות כוח אש גדול, שהן מתנשאות וגזעניות ומאמינות בזכויות־היתר שלהן, המורכבות מעמדות כוח ומהצברי עושר - נחשף לאור השמש. הן לא יוותרו על הנכסים ועל השלטנות שלהן ללא מאבק קשה, אף שכל מה שנדרש הוא שהן יקבלו את מעמדן היחסי בחברה. שיקבלו את תוצאות הבחירות. מערכת המשפט ומערכת הביטחון ספגו מכה רצינית. רמת האמון אפילו בצה"ל ובמפקדיו הבכירים ירדה, אם לא התרסקה. צה"ל כמשרת אליטות הכוח? בעלי ההון? הממשל האמריקני? זה לקוח מאיזושהי מסורת ציונית או ישראלית? בשום פנים לא. אני לא בטוח שזה מתקרב להפיכה צבאית. זה מזכיר את מעמדם של צבאות גרמניה ויפן לפני כ־100 שנה. מדינה בתוך מדינה.

 

לא אגדה, תל־חי

נסעתי לצפון הרחוק כדי לשמוע על הפיכתה של מכללת תל־חי לאוניברסיטה, ומצאתי סיפור הצלחה שיכול לבשר על סיומו של שסע בקריית שמונה

זה היה אחד מאותם ימי זעם ושיבושים, שהפכו ליום נפלא בתוך המהומה. נסעתי לצפון הרחוק כדי לקבל הסברים במקום על הפיכתה של מכללת תל־חי לאוניברסיטה. ממזרח - לא פחות מ"פסגת החרמון הזוהרת", מלמטה מי מרום או יותר נכון פטר מירום. אדמת הכבול, הצמחייה ועולם החי והעופות של "אגם החולה".

מה שאתה רואה במכללת תל־חי, עם כל הצער והכאב על תיאוריות שונות מהעבר, זה פשוט סיפור הצלחה. סיפור הצלחה זה דבר מושך. אני רואה שם מעבדות של ציפורים על אדמת האגם היבש; מחקר על חיידקים שגורמים לעופות נודדים לאבד כיוון; פרסומים בכתבי־עת בינלאומיים חשובים. בלב אזור התעשייה של קריית שמונה מעבדות "מיגל", עם מחקרים ופיתוח. הם עובדים שם על גלולת חיסון לקורונה. מנכ"ל האוניברסיטה הוא אלי כהן, בן קריית שמונה. הסטודנטים מתגוררים בחלקם בקריית שמונה, והשם שהנהלת האוניברסיטה מתכננת כשתאושר הוא "אוניברסיטת הגליל בקריית שמונה".

 

קריית שמונה מזוהה עם הליכוד ועם הקונפליקט המיתולוגי עם הקיבוצים. מסתמן שזה נגמר. הליכוד נשאר, הקונפליקט נמוג. מכללת תל־חי - האוניברסיטה לעתיד - היא לא קולוניזציה קיבוצית שנושאת ניחוח חציר יחד עם ניצול ואפליה מלפני 40 ומשהו שנים

נשיא האוניברסיטה, פרופ' אליעזר שלו, היה בעבר דיקן בית הספר לרפואה בטכניון. פגשתי אותו במשרד צנוע על סלטים ואיזה קיש בסגנון פיצה. הוא מדבר על האוניברסיטה העתידית ועל המכללה כעל מפעל חברתי אזורי אדיר, שכולל גם את רמת הגולן וגם את צפת. שמעתי הרבה מד"ר אורי כהן על הצורך בהקמת אוניברסיטת מחקר עילאית בצפת. יש רק בעיה שאין דבר מושך יותר להשקעה מאשר הצלחה. להשקיע כדי לקבל עוד הצלחה. וצפת, עם המכללה שלה ועם השלוחה של בית הספר לרפואה של בר־אילן, נשארת מאחור.

הסיבה לרצון להשקיע בצפת היא שהעיר הזאת מידרדרת לעברי פי בני ברק. פרופ' שלו אומר שמכללת צפת תטופח ותפותח במסגרת הכוללת של אוניברסיטת הגליל. קריית שמונה מזוהה היסטורית עם הליכוד ועם הקונפליקט המיתולוגי עם הקיבוצים. מסתמן שזה נגמר. הליכוד נשאר, הקונפליקט נמוג. מכללת תל־חי - האוניברסיטה לעתיד - היא לא קולוניזציה קיבוצית שנושאת ניחוחות חציר יחד עם ניצול ואפליה מלפני 40 ומשהו שנים. בצומת מרכזי בעיר עמדו מפגינים נושאי דגלי הלאום. ממול נפרש שלט גדול - "קיבוצניקים, אתם לא רצויים פה".

המפגינים לא העזו לרדת ולחסום את הכביש. העיר תבלע בעתיד הקרוב את המכללה, וזה בדיוק מה שקברניטי המכללה רוצים שיקרה. שהאוניברסיטה לעתיד, שמחכה לאישורו של שר החינוך קיש, תהפוך לחלק אינטגרלי של קריית שמונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר