"לניצחון בסדר גודל כזה לא ציפו אפילו האופטימיים באנשי נתניהו. 'הצלתם את הליכוד. עשיתם דבר גדול', אמר ביבי לאוהדיו בנאום נרגש והבטיח להתחיל כבר הבוקר בשיקום התנועה" (26.3.93 "ידיעות אחרונות"). הכותרת הזו, כמו רבות אחרות בעיתונות הישראלית באותם ימים, בישרה על עידן חדש במפלגת הליכוד המדוכדכת. בנימין נתניהו, חבר כנסת צעיר וחדש יחסית במפלגה, הצליח לגבור על נסיכי הליכוד ולהדיח אותם מההנהגה, להזיז הצידה את המועמד המבטיח דוד לוי ולכבוש את ראשות המפלגה.
זה לא קרה בן־לילה. נתניהו עשה צעדים לעבר היעד כבר כשהתמנה לשגריר ישראל באו"ם ב־84' ובחסותו של משה ארנס ביקש להתחיל להכות שורשים בליכוד. היום, 30 שנה אחרי אותו ניצחון מזהיר, נתניהו עדיין אוחז אחיזה איתנה במושכות הליכוד, למעט הפוגה קצרה לטובת אריק שרון ז"ל. מי שהיו איתו שם באותם רגעים ראשונים, וכן פרשנים וחוקרים לאורך השנים, מתארים איך התעצבה מפלגת הליכוד תחת ידיו של נתניהו עד שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, והוא ממנה.
"הוא היה כריזמטי. עבד נכון. היה הרבה בשטח והעביר את הבחירות לשיטת הפריימריז, אז הניצחון היה צפוי", אומר ל"ישראל השבוע" היועץ האסטרטגי אייל ארד, שליווה את נתניהו באותם ימים. "היתה לו אסטרטגיה נכונה - הוא כפה את הפריימריז על הליכוד ויצא ופקד אנשים ברחובות עוד לפני שהתקבלה החלטה מחייבת על קיומם. הסיסמה היתה 'בוחרים מנהיגות חדשה', ואחרי ההחלטה על הפריימריז עברנו ל'בוחרים מנהיגות מנצחת'. בניגוד לנסיכים ולחברי ליכוד אחרים שהתנהלו בשיטות ישנות, הוא ניהל קמפיין מודרני".
אירוע אחד מעיב על קמפיין נתניהו לראשות הליכוד. ערב אחד הוא חזר הביתה מאחד מכנסי הבחירות, ורעייתו סיפרה לו על שיחת איומים, שלפיה אם לא יפרוש מההתמודדות תפורסם קלטת שבה הוא לכאורה מתועד בוגד בה, מה שכונה לימים "פרשת הקלטת הלוהטת". נתניהו יצא עם הפרטים לתקשורת, סיפר בראיון ל"מבט" על האיומים והבגידה וייחס את התוכנית לגורם בכיר בליכוד. הוא לא נקב בשמו, אך האצבע הופנתה אז כלפי דוד לוי. הכותרות בעיתונות עקבו בדריכות אחר הפרשה עד שהתיק נסגר. אם נאמר אז על נתניהו שייבא את הפוליטיקה האמריקנית לישראל - הקלטת הלוהטת הוצגה כאחת הראיות הפחות מחמיאות לכך.
נתניהו ערך כנסים רבים לקראת הבחירות כחלק מהשיטה שבה עבד. ארד נזכר כי אחרי אחד מהגדולים שבהם, שנערך בגני התערוכה ושאליו הגיעו חברי מרכז, ראשי סניפים ופעילים, כתב נחום ברנע: "חשבנו שהליכוד הובס, והתברר שצריך לבוא לכנסים של נתניהו כדי להבין שזה לא המצב. הוא נתן לליכודניקים תקווה שהוא יחזיר אותם לשלטון". הפרשנית הפוליטית מזל מועלם תיארה את תהליך ניצחון נתניהו על נסיכי הליכוד לפרטים בספרה "צופן נתניהו": "בשנת 88' נתניהו חוזר מהאו"ם, ובתוך שבועיים מגיע למקום הראשון ברשימת הליכוד לכנסת. הוא עוקף דור שלם ביום אחד, והם בשוק מזה. נתניהו עשה עבודה עוד מהאו"ם, כבר אז הוא נפגש עם ראשי רשויות ומכין את הקרקע וזורע את הזרעים, וכשהוא מגיע לסניפי הליכוד והוא מגיע לפריפריה, הם מייד הולכים איתו ומעדיפים אותו על פני דוד לוי".
גם הנסיבות היו לטובת נתניהו, אומרת מועלם. "ב־88' הליכוד היה אחרי שנים של מאבקים פנימיים ומחנאות של בגין, שמיר וארנס, וחברי הליכוד, שמאסו בוותיקי המפלגה, ראו בו מישהו שיכול להגיע רחוק. הוא יצר איתם קשר בגובה העיניים, אז הם הלכו איתו", היא מתארת את אחד מיתרונותיו המובהקים של נתניהו בשדה הפוליטי. "כבר אז התחיל הסכסוך שלו עם הנסיכים. בשנת 91' הוא מתמנה לסגן שר במשרד החוץ והוא עושה עוד קפיצת מדרגה. הכל בעבודה קשה ומאורגנת. הוא מייצר עם רבין את שינוי שיטת הבחירות לבחירה ישירה, בניגוד לעמדת המפלגה, ופותח את הליכוד לפריימריז. שמיר מתפטר אחרי ההפסד בבחירות הארציות, והזמן של נתניהו מגיע מהר משציפה".
האופוזיציונר
נתניהו לא עובד לבד. באחת הכתבות מוזכרים מי שהיו אז אנשיו של נתניהו, שכיום הפכו חלקם לאויביו הגדולים. "הפעילות הפוליטית מנווטת על ידי אביגדור ליברמן, האיש הפוליטי הכי בכיר אצל נתניהו, המכונה על ידו בחיבה 'קג"ב'", כותבת בינה ברזל בידיעות. "הוא הובא לעבוד אצל ביבי בהמלצת צחי הנגבי... לליברמן בעל המבטא הכבד, והחשדנות הרוסית הגדולה עוד יותר, יש אכן דימוי חיצוני של איש מודיעין רוסי. הוא אינו מאלה הטופחים בסחבקיות על שכמם של הפעילים. את זה עושה למען ביבי אורי אלוני. השניים מארגנים עבור ביבי את הכנסים ומקיימים את הקשר עם התנועה. מתנדבים עבורו גם צלם התקשורת רמי נבון, סגן אלוף (מיל') דוד גיל, עו"ד אבי הלוי ואלכס גלסמן".
ניצחונו של נתניהו היה סוחף, עם 52.1% מהקולות. אחריו בפער ניכר הגיע דוד לוי עם 26.3%, בני בגין - 15.1% ומשה קצב - 6.5%. מתוך כ־214 אלף מתפקדים, השתתפו בבחירות יותר מ־140 אלף איש (68%). "כשמתחילים לנתח את נתניהו והליכוד צריך לחזור לבנציון נתניהו, אביו של ביבי", קובע ד"ר אבי שילון, היסטוריון, מרצה באונ' ניו יורק ובמכללה האקדמית תל־חי. "הוא אמנם היה שייך לתנועה הרוויזיוניסטית ובשלב מסוים היה מזכירו של ז'בוטניסקי, אבל הוא לא התקבל לחרות. בגין לא רצה אותו. בעצם, משפחת נתניהו היתה זרם אופוזיציוני בתוך התנועה. כך גם כשנתניהו מגיע לליכוד הוא בעצם אופוזיציונר בתוך הליכוד, ושם כבר מתחיל הקרע שלו מול הנסיכים".
לדברי שילון, "נתניהו עושה את צעדיו הראשונים בליכוד בעיצומו של עידן שמיר, כאשר מי שאמור להחליף אותו אלו הנסיכים, הדור השני של 'המשפחה הלוחמת', כולם בנים של ראשי האצ"ל. כמו כן, ביבי מגיע עם אוריינטציה מאוד שונה לליכוד. הליכוד וגם מפלגת העבודה הושפעו יותר מאירופה, ואילו ביבי הביא אוריינטציה אמריקנית שהשתלבה עם השינויים בחברה הישראלית שיותר נפתחה לארה"ב בשנות ה־80. מעבר לכך יש את הסיפור האישי - ביבי דוחק את דן מרידור, לימור לבנת, רוני מילוא, בני בגין ואהוד אולמרט הצידה ובעצם מסמן להם 'אני מדלג עליכם ועוקף אתכם'".
עורך אתר "ליכודניק" ופעיל הליכוד הוותיק אריק זיו מתאר את האווירה במצודת זאב של אותם ימים. "המחנאות במצודה היתה בשיאה. אם ירדת בטעות בקומה 11 או 12 האווירה היתה כאילו חצית את הקווים. כשנתניהו מגיע למפלגה, הנסיכים היו בברית חזקה. רוני מילוא, אהוד אולמרט ודן מרידור - מבחינתם אחד מהם היה צריך לקחת את ראשות הליכוד. אבל אז נתניהו מגיע לארץ אחרי השירות שלו בוושינגטון ובאו"ם ומביא רוח רעננה לתוך תנועת הליכוד".
זיו משחזר את הרגשת הפעילים: "בחושים הפוליטיים שלו כבר אז, נתניהו הלך מעל לראש של הנסיכים והגיע לשטח של הליכוד. אנחנו, שהיינו צעירים, אז הרגשנו שנתניהו מביא לנו משהו אחר - לא הנסיכים המתנשאים שהיו אז ישראל הראשונה. אם הם היו כובשים את הליכוד, לא בטוח שהייתי נשאר בו. כשהסתכלתי באותם ימים על נתניהו הרגשתי משהו טבעי, בדומה למה שהיה לאריק שרון ואצל דוד לוי".
נתניהו של העם ושל אמריקה
הדילוג מעל דור הנסיכים, היורשים הטבעיים, היה באמצעות מרכיב אחד שחזר על עצמו בפיהם של כל המרואיינים: החיבור עם השטח. לדברי ד"ר שילון, "ביבי שאב את הכוח שלו מלכתחילה יותר מהתמיכה העממית בליכוד מאשר מתמיכת ההנהגה בליכוד. זה התחיל אז ואפשר לראות את זה היום, כשכל הדור הזה של 'המשפחה הלוחמת' עזב את הליכוד ומי שנשאר זה השדרות של העם.
התמיכה של העם בליכוד לא היתה אז מתוך הזדהות עם אנשי המשפחה הלוחמת, שהפכו למשהו אריסטוקרטי. מבחינת העם התמיכה בבגין לא היתה בגלל האצ"ל, אלא בגלל שבגין סימן בעיניהם חיבור למסורת ולערכים שהם יותר הזדהו איתם, וביבי המשיך את זה. ביבי הבין מבגין שהחיבור למסורת הוא סנטימנט חזק בעם. אפשר לראות את זה במשפט הידוע שהוא אמר לרב כדורי 'השמאל שכח מה זה להיות יהודים'. זה מבטא את הגישה שהוא הגיע איתה, להראות שהוא כאילו מייצג של המסורתיים". מתנגדיו של נתניהו עד היום מייחסים לאמירה הזו סימפטום לשיטת הדה־לגיטימציה שנתניהו עשה לדבריהם במשך שנים לשמאל, כדי לצבור הון פוליטי אישי גם במחיר של פילוג בין ציבורים.
מועלם: "לליכוד יש מנגנונים דמוקרטיים, והיא באמת המפלגה עם הכי הרבה מוביליות חברתית למזרחים ולבני עיירות הפיתוח. ביבי לא כיוון לשם אבל כך זה יצא, כי יש משהו באישיות שלו שמחבר אותו לחוויות של קיפוח. מדובר בהרגשה אותנטית - ולכן הוא מתחבר לקבוצות כאלה, וביתר שאת אחרי המשפט וכל הנלווה אליו - שביבי מרגיש רדוף ושאבא שלו אכן צדק כל השנים בכך שלא סמך על מערכת המשפט. זה סיפור כמעט דמיוני שהוא מגיע לאיזו נקודת חיכוך נוספת מול האליטות בשנים האחרונות ובונה מחדש ברית מקופחים אחרת.
"כך גם החיבור עם החרדים, שכיום מבחינתם הוא אדמו"ר, למרות שראו בו אישיות בלתי רצויה אחרי שהיה שר אוצר. בנאום האחרון שלו בכנסת נתניהו מתייחס לבני עיירות הפיתוח שלא במובן הקלאסי ואומר עליהם 'קם פה דור חדש'. אוחנה ודומיהם הם דור שני ושלישי למצביעי מחל, שמרגישים שלמרות שהליכוד היה בשלטון הם לא התקבלו באמת, והם זה ביבי. לכן רואים שבליכוד היום אין נסיכים והצאצאים שלהם לא שם. הכוח שמחליף אותם זה הדור שקם בעיירות הפיתוח".
הדרך לגיוס השטח והחיבור אליו עברו דרך יתרון בולט מאוד של נתניהו במגרש הבין־אישי. אייל ארד מחדד את אותו "חוש" של נתניהו למגע עם השטח: "ביבי ניצח בראשות הליכוד כי הקדים את כולם בניהול קמפיין ובאמצעות העובדה שיש לביבי יכולת מדהימה להרגיש את דעת הקהל ולהבין מה הוא צריך, ולספק לו את זה ברמה הרגשית". מועלם מוסיפה: "ביבי הוא שחקן פוליטי בכל רגע מחייו, אין לו חיים אחרים. אם הוא נדרש לקמפיין, הוא כל כולו בדבר הזה. אחרי ששרון מפלג את הליכוד והוא צריך להתמודד מול סילבן שלום, הוא שוב חוזר לדור המייסדים ומשכנע אותם לילה אחרי לילה".
באותה נחישות, מתארת מועלם, תחזק נתניהו גם את אנשיו באופוזיציה בשנתיים האחרונות. "כמה דקות אחרי שסיים את החפיפה עם בנט, ביבי מגיע לכנסת בלי חופש בלי כלום, ישר ללשכת יו"ר האופוזיציה. חודש הוא לא יצא מהלשכה עד שהמריא להוואי. הוא עבר חבר כנסת־חבר כנסת, שמע תלונות, קיבל ביקורות, הקשיב ובנה את האופוזיציה. הוא לא עצר עד שלא היה בטוח בכך שכולם איתו. הוא היה יושב במליאות, רוח המפקד בלילה. הוא הבין את עוצמת הרגע. הבין שאם ישחרר, הכל יתפרק לו. הוא ישב עם הפעילים הכי זניחים בליכוד. וזה מה שיעשה גם עכשיו. ביבי של אז והיום, אפילו שהוא מבוגר יותר, מבין את החשיבות של התחזוקה הפוליטית".
אריק זיו היה שם. הוא זכה לשיחות חוזרות ונשנות עם נתניהו לתוך הלילה לאורך השנים, כשביקש לגייס את תמיכתו למהלך כזה או אחר. "נתניהו העביר את הפריימריז למתפקדים. אבל ב־97' החזרנו את זה למרכז, וכשהוא חזר הוא עשה לנו בית ספר של החיים והצליח להחזיר שוב את הכוח למתפקדים. במרכז יש שוויון הזדמנויות להיבחר, אבל נתניהו שבוי בקונספציה שככל שהגוף הבוחר יותר גדול כך זה יותר טוב. אני ישבתי אז עם נתניהו על נושא הפריימריז עד 12 בלילה במצודה. הוא אמר לי כל פעם 'הבנת את זה אריק?' ואני אומר לו 'הבנתי, אבל אני לא מסכים איתך'. והוא מנסה עוד פעם ועוד פעם. בסוף אמרתי לו 'אני לא מאלה שמתהפכים. אני מוכן לעבור לשבת על הגדר'".
הניחוח החדשני שהביא איתו נתניהו מארה"ב פעל גם הוא את פעולתו על הבוחרים. ד"ר שילון מסביר: "ביבי היה איש העולם הגדול, בתקופה שבה לטוס לניו יורק ולדבר אנגלית ברמה גבוהה לא היה דבר מצוי כמו היום. והוא גם באמת המשיך את הקו של בגין שהיה מאוד אותנטי, ואצל ביבי אני חושב שהוא לא אותנטי ביחס לחברה המסורתית והחרדים. מספרים שביבי ויוני יצאו להרביץ לחרדים בשכונת מגוריהם כשהם היו קטנים, אבל הוא זיהה את הסנטימנט הזה בציבור והמשיך אותו מבגין.
"צריך לזכור גם שנתניהו נכנס למערכת הפוליטית בתקופה הסוערת של הסכמי אוסלו. היתה הרגשה בליכוד שהדרך של ארץ ישראל השלמה נגמרה וביבי, בגלל המון חוכמה והרבה מזל בגלל הפיגועים שהתחילו, בעצם גרם להיפוך במחשבה לגבי אוסלו. הוא נראה כמי שיכול להושיע את העם מהדרך המקולקלת, בין היתר בגלל שהוא בא מבחוץ והיה יותר צעיר, חדש ואמריקני".
ימי נתניהו
נתניהו למעשה למן תחילת דרכו הפוליטית עיצב את המנגנונים הפוליטיים בליכוד, כך שיתאימו ליכולות שלו לתחזק באמצעותם ניצחון ושליטה. החל מפתיחת הפריימריז למתפקדים על חשבון מוקדי הכוח במרכז המפלגה וכלה ביוזמת שיטת הבחירות האישיות לראשות הממשלה, כיוזמה של רבין בתמיכת נתניהו נגד החלטת הליכוד. "ביבי נכנס לכנסת עדיין בעידן הפריימריז של שיטת השביעיות של חברי מרכז הליכוד. הוא שאב את הכוח שלו מהעם ולא מ'המשפחה הלוחמת', ולכן היה חשוב לו מאוד לפתוח את הליכוד לפריימריז פתוחים לחלוטין שלא יישענו רק על קולות חברי המרכז. מאותה סיבה הוא גם הצביע בעד בחירות ישירות לראשות הממשלה, בניגוד להבטחתו לשמיר. הוא הצביע עם רבין והשמאל", אומר שילון.
גם לאופיו של נתניהו היתה השפעה על התנועה. לדברי פרופ' אמיר גולדשטיין, היסטוריון מהמכללה האקדמית תל־חי וחוקר ההיסטוריה של הימין הציוני, "כשמתבוננים על בנימין נתניהו כמנהיג הליכוד בפרספקטיבה של תולדות התנועה, צריך לזכור שאין מדובר בהשפעה חד־צדדית של מנהיג על המפלגה, אלא ביחסי גומלין ובהיזון חוזר בין שני הצדדים.
"נתניהו, בעיקר זה שחזר לראשות הממשלה ב־2009, הוביל את הליכוד בשלב שהמפלגה עצמה השתנתה בכמה מובנים, כמו בשיעור המתפקדים והחברים הדתיים או בממד הולך וגובר של תשוקת שלטון וכוח - ממדים שהיו מתונים יותר בשלבים מוקדמים בתולדות התנועה. ובכל זאת, אם מתבוננים על האופן שבו נתניהו השפיע על מפלגתו, ניתן לסמן כמה היבטים בולטים: שינוי בולט הוא דפוסי התרבות הפוליטית האמריקנית שנתניהו הכניס, דוגמת המאמץ לשלוט בתדמית התקשורתית באמצעות יחסי ציבור והיחסים עם בעלי ההון והתורמים. אפשר לקשור לעניין הזה גם את עצם החיבור העמוק של נתניהו לפוליטיקה הרפובליקנית בארה"ב - תופעה שלא התקיימה קודם לכן. נתניהו בנה גם את הגוש של הליכוד והמפלגות הדתיות כעין פדרציה של מחנה רפובליקני".
את מה שגולדשטיין רואה כבחירה, מועלם מנתחת כמעין אילוץ שדחק את נתניהו לידי המחנה הדתי־חרדי עוד מהימים שאחרי רצח רבין, וביתר שאת אחרי התפצלות קדימה מהליכוד, לדברי ארד. "נתניהו עובר שינויים במהלך החיים הפוליטיים שלו. הוא מתחיל בנקודה מסוימת, וכשהוא מגיב לאירועים הוא הופך למה שהוא היום", אומרת מועלם. "הברית עם החרדים והפלרטוט עם היהדות הם תוצר של פוסט רצח רבין. לפני הרצח ביבי הוביל על רבין בסקרים, ואחרי הרצח הוא הפך לאישיות בלתי רצויה. גם בתוך הליכוד קוראים להחליף אותו וביבי לא הולך, לא נסוג. לא לוקח על עצמו את האשמה של כל המחנה. הוא נשאר ומתאים את עצמו.
"אז הוא שם את היסודות שלו לברית המקופחים. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא חווה הדחה. ביבי שמגיע מסיירת מטכ"ל, האו"ם והרווארד. הדבר הזה מחבר אותו לחרדים, לרוסים, למתנחלים שמאשימים אותם ברצח ולכל מי שמרגיש מודר. תוצאה של אילוץ. אני כל השנים שאלתי את עצמי מתי ביבי הופך להיות מודר, והמסקנה שלי היתה שהפעם הראשונה שהוא חווה תחושות כאלה זה כשהנסיכים קמים עליו, וביתר שאת אחרי רצח רבין. אז הוא מודח על ידי האליטות שעד אותו הזמן הוא היה חלק מהן, גן ההדרה שהיה רדום אצלו מתעורר".
לדברי ארד, המהפך של הליכוד היה בפרישת שרון. "ערב הקמת קדימה היו 230 אלף מתפקדים בליכוד. בפריימריז האחרונים של שרון הצביעו 170 אלף איש, ובפריימריז האחרונים הצביעו 80 אלף. ה־100 אלף החסרים שעזבו את הליכוד עם הקמת קדימה הם ששינו את פניו של הליכוד. החלק הימני שהתנגד להתנתקות הוא זה שנשאר, ואליו הצטרפו חובשי כיפות אחרי הקריאה בציונות הדתית להתפקד ולהשפיע מבפנים כלקח מההתנתקות. היום להערכתי 40%-30% מהמתפקדים הם חובשי כיפות, וזה היה הרגע שהליכוד שינה את פניו. החלק הליברלי עזב את הליכוד ולא חזר, ונשאר החלק הפחות ליברלי. נקרא לו תומכי נתניהו, יותר שמרני־ימני".
וגם מזרחי?
"אני שולל את הטענה הזו. בתור מי שעשה מאות סקרי דעת קהל פוליטיים, הטענה שהפילוח הפוליטי נשען על עדתיות פשוט לא נכון. אם את רוצה לנבא התנהלות פוליטית, מידת דתיות ואזור מגורים הם הרבה יותר רלוונטיים. גם בימיו של בגין 40% ממצביעי הליכוד היו אשכנזים. לאורך השנים היו הרבה מזרחים שהזדהו עם הליכוד כי היא היתה מפלגה מסורתית שאפשרה מוביליות חברתית, כי היא אפשרה לאנשים כמו קצב ומגן להתמודד לתפקידים בכירים".
לדברי זיו, העובדה שנתניהו נבחר לראשות המפלגה על פני הנסיכים השפיעה באופן מהותי על חיזוק הדופן המסורתית־יהודית של המפלגה. "אם נתניהו לא היה נבחר ב־93' או דוד לוי - הליכוד היה נגמר כמו מפלגת העבודה. אם הנסיכים היו מנצחים, הם היו לוקחים את התנועה לכיוון אחר. הם לא האמינו במדינה יהודית, אלא במדינת כל אזרחיה. עבור הליכוד הזהות היהודית חשובה יותר מהאחרות. בשורשים שלי הזהות היהודית היא חלק ממני, למרות שאני אתיאיסט".
העידן הפרסונלי
באיזה שלב הליכוד הפך לכל כך מזוהה עם נתניהו? ובכן, לשיטת המרואיינים נתניהו היה חלוץ גם בנושא הזה של הצבעה למנהיג, ולא למפלגה. "אנחנו בעידן פרסונלי שבו הכוח של המפלגה יורד, והכוח של מי שעומד בראשה עולה. כשבן־גוריון המנהיג האגדי עוזב את מפא"י, הוא נוחל כישלון עם רפ"י ומתרסק", מזכירה מועלם. "היום אנחנו בעידן אחר. לא מצביעים לעבודה, מצביעים למרב, מצביעים לגנץ, לליברמן וללפיד".
גולדשטיין: "מנהיגי הימין מימי התנועה הרוויזיוניסטית, דרך חרות והליכוד, זכו למעמד בולט. זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין היו בוודאי דמויות נערצות, וגם יצחק שמיר זכה להערכה רבה. אך לצד מעמדם כמנהיגים, הם הדגישו באופן מתמיד את היותם חלק מצוות הנהגה, בלשונו של בגין 'ראשון בין שווים'. גם אם הניסוח הזה היה מופרז, ברור שנתניהו עיצב את מנהיגותו, במיוחד מ־2009, בדגם אחר, אמריקני, נשיאותי, עם רמזים לאפשרויות שהן אף מעבר לנשיא. בניית הלשכה, מקומם של בני המשפחה במערכת המפלגתית והפוליטית.
"אי אפשר להתעלם כמובן גם מהפער בכל הקשור לאורח החיים, לשאלות של כסף, נהנתנות. המנהיגים ההיסטוריים של התנועה עיצבו דגם מנהיגות שמבוסס על דוגמה אישית וצניעות. אף אחד מהמנהיגים הקודמים של התנועה לא העסיק את הדיון הציבורי כמו נתניהו, ומובן שהאופן שבו הוא קשר בין האינטרסים האישיים שלו לאינטרס המפלגתי - כלומר ליכולתו להביא למפלגה הישג אלקטורלי מרבי - הוא לא תופעה שאנחנו מכירים מהמנהיגים שציינתי".
שילון מבדיל בין ביבי המוקדם למאוחר. "אני חושב ש־2016 שינתה את ביבי לחלוטין, וגם המשפט שלו הוסיף תסכול מאוד אישי - גם התחושה שהסבא של ביבי נתן מיליקובסקי קופח בהיסטוריה הציונית ולא זכה להכרה שהיה אמור לקבל, גם אבא שלו שלא התקבל על ידי הממסד האקדמי ולא על ידי הממסד הימני כי כמו שאמרתי בגין לא רצה אותו, תוסיפו את זה שיוני נתן את חייו למדינה - ואז ביבי עומד למשפט. הוא חי את התחושה שיש פה קיפוח ורדיפה כבר דורות".
לדברי ארד, התחושה שנתניהו מטפח לאורך השנים כאנדרדוג במערכת הפוליטית וכמי שלא נהנה מהנחות בתקשורת לא היתה ייחודית לו. "הליכוד מאז ומתמיד התלכד סביב המנהיגים שלו והוא רגיל להרגיש מותקף על ידי השמאל, אז תחושת המותקפות אף פעם לא הפריעה לליכוד. הרי אם היו שמים קלפי בבית העיתונאים - מרצ היתה בשלטון.
"אנחנו מגזימים בהשפעה של האווירה התקשורתית ובחשיבות של התקשורת ביצירת דעת קהל. ראיון חי בטלוויזיה שווה אלף טורי פרשנות. ביוני 92' כתב אמנון אברמוביץ' ב'מעריב' בשני העמודים הפותחים קטע קצר על כך ששמיר יובס ויפרוש. שיהיה קרב בין נתניהו לבני בגין ונתניהו יפסיד, ומהבלון הנפוח שנקרא נתניהו ייצא כל האוויר החם. לקח אז בדיוק שמונה חודשים להבין למה הציבור לא מתרשם מהתקשורת". במאמר ב"ידיעות אחרונות" כתב שלמה קור טור אחרי שב"מבט" צנזרו חלק מנאומו של יו"ר האופוזיציה. חלקים ממנו נראה כאילו נכתבו היום: "אם הטלוויזיה תוסיף לסנן את המידע ברוח זו, היא לא תבצר את אמינותה ואף תבריח את צופיה. אפשר למנוע מהצופים קטעים מרכזיים בדברי ראש האופוזיציה, אבל אי אפשר למנוע ממי שמשתוקק לשמוע לעבור לערוצי תקשורת אחרים, שמהם ילמד את האמת גם על נתניהו וגם על הטלוויזיה".
לפני כשנתיים, כשנתניהו והליכוד הושלכו לספסלי האופוזיציה, מעטים ניבאו שיחזור. בהרבה חדרים, בתים ואולפנים שררה התחושה שתם עידן נתניהו. מאז כידוע הוא שב בגדול, ורק אדם חסר אחריות יהמר על סוף דרכו הפוליטית. "כשנתניהו ישב שבעה על אביו", מספר אריק זיו, "הגיעה לנחם אותו מנהיגת מרצ לשעבר זהבה גלאון. היא ישבה לידו, והוא סיפר לה על הספר שכתב אביו בצלילות של שנותיו האחרונות. בחיוך קל הוא אמר לה, תוך שהוא גונז את כל התחזיות שניתנו עבורו לאורך השנים על פרישה: 'תראי עוד כמה שנים אתם צריכים לסבול אותי'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו