מחיר הכישלון: ביטול הרפורמה עלול להביא לסיום האמון בדמוקרטיה הישראלית מצד ימין

אם נוצר קונצנזוס בשבועות האחרונים בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, אנשי מרכז ופריפריה בישראל, הרי זה שהמאבק על הרפורמה המשפטית הוא רק סמל למאבק הרבה יותר רחב, על דמותה של המדינה. כבר עשרה שבועות מתנהל מאבק בין הכנסת לרחוב - מי יאמר את המילה האחרונה? מצביעי הימין שהצליחו לייצר רוב משמעותי בבחירות ב־1 בנובמבר, או ההמון ברחוב שדורש שצביון המדינה ייקבע בדמותו ובצלמו?

תרחישי היום שאחרי נעים ממימוש (לראשונה) של תוצאות מהפך 77', ולחלופין הפסקת ההשתתפות במשחק הדמוקרטי (קרי: בחירות), ועד להפיכה צבאית "רכה". סוציולוגים ואנשי מדע המדינה מנתחים את המאבק, תוצאותיו האפשריות והשלכותיו על דפוסי ההצבעה בימין וגם בשמאל, ונקודת המוצא ברורה: אזרחי ישראל 2023 עוברים שינוי, שישפיע בסופו של דבר על דפוסי ההצבעה.

"מחאות תמיד מגבשות מחנות ודעות", אומר פרופ' נסים ליאון, סוציולוג ואנתרופולוג מאוניברסיטת בר־אילן. "מחאת 2011 יצרה מחדש את מפלגת העבודה, וזו שאלה מעניינת איזה מעמד פוליטי המחאה הזו תייצר. לא בטוח שנראה שמי שהצביע ימין עמוק ימשיך להצביע לאותן מפלגות אחרי ההתרחשות הזו".

למה?
"כי אני חושב שזה לא שלא היו מודעים לרפורמה המשפטית, זה היה על סדר היום הימני, אבל לא צפו כזו תגובה, ומהבחינה הזו אם לא יהיה קרע תהיה תנועה לאזור המרכז. סנטימנט האחדות מאוד עמוק בימין, וכך גם החשש מפני ניצול המהפכה המשפטית על ידי כוחות אולטרה־שמרניים בעוד 20-10 שנים. מה שמטריד את הימין הרך זה שבעוד עשר שנים אנשים כמו לוין יתעוררו ויגידו 'לא לזה התכוונו' וכוחות שהם פחות רגישים לדמוקרטיה עלולים לקחת את הפלטפורמה הזו ולעשות מה שהם רוצים בשם החוק", אומר פרופ' ליאון.

ד"ר אבישי בן חיים: "גם אם המחאה תצליח בסוף לגרום לכך שלא תהיה רפורמה, זה יהיה כי היא מאיימת במלחמת אחים והימין מרגיש אחריות עצומה לעתיד העם היהודי"

האם הימין דווקא יחתור למרכז ביום שאחרי? לא לתפיסת פרופ' אברהם דיסקין, מתומכי הרפורמה במערכת המשפט. הוא טוען כי אם הרפורמה תיבלם - מצביעי הימין יוותרו על השתתפותם בבחירות בהיעדר השפעה. "תסכול מביא לחוסר מעש. אני מאוד בעד הרפורמה, אני חושב שהיא סופר־מתונה לכתחילה ואני רוצה שהרפורמה תעבור. אני רוצה להזכיר שהליכוד צנח פעם ל־12 מנדטים. אני לא אומר שזה מה שיקרה, אבל אובדן השלטון בהחלט ייתכן אם תיכשל הרפורמה".

ניתוח תוצאות הבחירות האחרונות שעליו מתבסס פרופ' דיסקין משרטט קו דק מאוד בין ניצחון הימין בבחירות לבין ההפסד של השמאל בהן, שנבע מהסכמי עודפים לא חתומים ושיעור הצבעה שלא עלה במעוזי השמאל לעומת התארגנות מהודקת בימין. לכן לשיטתו תזוזה קלה בדפוסי ההצבעה תייצר מן הסתם תוצאות שונות. "אם ההפגנות יצליחו והחקיקה תיעצר, התוצאות יהיו הפוכות עבור הימין והשמאל. שיעור ההצבעה אצל אלה שהצליחו בקמפיין הנוכחי יעלה, ומאחר שהפער בין המחנות לא גדול כידוע - התוצאה עשויה להיות שהמפלגות שנמצאות היום בקואליציה לא ישיגו רוב".

בימים אלו ממש מונחות על שולחן הממשלה שלוש אפשרויות: 1. המשך החקיקה ללא שינוי, 2. ריכוך הרפורמה ברוח מתווה הנשיא, 3. בלימת הרפורמה לחלוטין. לקואליציה נותרו שבועיים בלבד לסוף מושב החורף, וכל החלטה תשליך ישירות על המצביעים.

מי כאן הסרבן?

ד"ר גייל טלשיר, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, דוחה את האפשרות לפיה הרפורמה עשויה לא לעבור ומנתחת את התנהגות מצביעי הימין מול האפשרויות האחרות: "אם הרפורמה לא תעבור עד ה־2 באפריל לוין יתפטר וזה ייצור שבר עמוק במפלגת השלטון. הימין הצביע על הרפורמה המשפטית בבחירות, ולכן האפשרות האחרת היא שיהיה מתווה נשיא. להערכתי עדיין לוין יתפטר, אבל יש אפשרות להמשיך את הרפורמה הזו אחר כך".

ד"ר גייל טלשיר: "אם קורה הרע מכל מבחינת הימין והמאבק מצליח לעצור את הרפורמה, יש פה רגע דרמטי כי מבחינת הימין אי־העברת הרפורמה עד לתאריך הזה אומרת ש'אין בשביל מה להצביע'"

לדברי טלשיר, "הדבר שהימין חושש ממנו מכל זה הקרע בעם, ולכן עולה המחשבה לאמץ את אחד מהמתווים שנכתבו בבית הנשיא, כי מי שיאמר 'לא' לנשיא ייתפס כסרבן שמעמיק את הקרע. סביר מאוד להניח שבניסיון לאשר את זה בכנסת האופוזיציה תיבהל ותפרוש, ולכן זה יהיה ניצחון של הימין מכל הכיוונים. אם קורה הרע מכל מבחינת הימין והמאבק מצליח לעצור את הרפורמה עד סוף המושב, אז למעשה יש פה רגע דרמטי שמתחבר למה שאת שאלת, כי מבחינת הימין אי־העברת הרפורמה עד לתאריך הזה אומרת ש'אין בשביל מה להצביע'. ככה אמר לי אביחי בוארון (מרשימת הליכוד - שא"כ) בפאנל בערוץ הכנסת ש'אם הרפורמה לא עוברת אז הימין לא ייצא להצביע, כי זה כבר לא משנה מה אתה מצביע, ממילא יטרפדו אותך'".

כאמור, ד"ר טלשיר חושבת שהאפשרות הזו דחוקה, גם כי לנתניהו יש יכולת שליטה על הנרטיב שיוצג לאחר מכן למצביעיו. "נתניהו אלוף בשליטה על סדר היום. אני מניחה שמה שלא יקרה יוצג כניצחון של הימין. מבחינה תדמיתית הליכוד והימין לא בנויים לרגע של כישלון, כי התוכנית ארוכת הטווח יותר היא שמבחינה דמוגרפית הימין ימשיך לשלוט ולכן אין סיבה לעקר מבפנים את רצון המצביעים. אני גם חושדת שנעשית הכנה מאחורי הקלעים להוביל לרפורמה בהדרגה. לא משנה מה יקרה בסוף - זה ישודר כמימוש האג'נדה של הימין, ולכן לא נראה ירידה בהצבעת הימין על רקע זה, אלא אם נראה התפרקות מאוד מהירה של הקואליציה".

מצביעי הימין חוזרים בשבועות האחרונים פעמים רבות לנקודת השוואה אחרת בהיסטוריה הישראלית הקרובה - תוכנית ההתנתקות. לא להשוואה הבלתי אפשרית בין היחס למפגינים אז והיום מצד מערכת המשפט, אלא להשפעות על המערכת הפוליטית לאחר שמפלגת הליכוד קידמה את תוכנית ההתנתקות בניגוד לעמדת בוחריה ותוך צפצוף על תוצאות משאל המתפקדים מצד ראש התנועה דאז אריאל שרון. שאלתי את פרופ' עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שתחום מומחיותו בחירות ופוליטיקה, האם ניתן לייחס את הירידה באחוזי ההצבעה בבחירות שהתרחשו לאחר מכן לחוסר האמון שחשו המפונים.

פרופ' ניסים ליאון: "אם לא יהיה קרע, תהיה תנועה לאזור המרכז. סנטימנט האחדות מאוד עמוק בימין. מה שמטריד את הימין הרך זה שבעוד עשור אנשים כמו לוין יתעוררו ויגידו 'לא לזה התכוונו'"

"בחירות 2006 היו עם אחוז ההצבעה הכי נמוך בהיסטוריה של מדינת ישראל", אומר קניג. "אז ההתנתקות היא בטח חלק מהסיפור, אבל היו עוד גורמים שהובילו לשפל בהשתתפות: ירידה בהשתתפות של הערבים שהחלה אחרי אירועי אוקטובר 2000, הגזירות הכלכליות שהובלו על ידי נתניהו כשר אוצר, השלכות האינתיפאדה השנייה, משבר הנהגה במפלגת העבודה. אחרי שאמרנו את זה, אפשר להגיד בזהירות שהירידה במעוזי הימין היתה גבוהה יותר מאשר ביישובים אחרים.

"באשקלון חלה ירידה של 7% בהשתתפות, בבאר שבע 6%, בעיירות הפיתוח 6%. לעומת זאת, בערי מרכז מבוססות המזוהות עם המרכז־שמאל כמו כפר סבא, רעננה והוד השרון חלה ירידה יותר מתונה סביב ה־3%. אבל בהתנחלויות הירידה היתה מאוד מתונה, 2.5%, ואני לא בטוח שאפשר למתוח קו סיבתי מובהק בין ההתנתקות לירידה באחוזי ההצבעה".

איך ייראו הבחירות הבאות?

חוקרת מדע המדינה ד"ר ענת רוט, שחקרה בין היתר את נושא ההתנתקות, טוענת כי ההשפעה על הימין הישראלי עברה דרך דיכוי המחאות ודרך הרצון להגדיל את ההשפעה של ההתיישבות על מוקדי הכוח בישראל. בדומה לפרופ' קניג היא לא רואה בירידה בהשתתפות בבחירות של 2006 קשר מובהק לביצוע התוכנית.

פרופ' אברהם דיסקין: "מאחר שהפער בין המחנות לא גדול - התוצאה של עצירת החקיקה עשויה להיות עלייה בשיעור ההצבעה אצל מובילי הקמפיין נגד הרפורמה, ומנגד ירידה אצל מפלגות הקואליציה"

"אם לפני יישום ההתנתקות מועצת יש"ע והימין היו ידועים ביכולותיהם הלוגיסטיות להוציא המונים לרחובות - הכלי הזה נמחק", אומרת רוט. "היום לא תראי את הימין יוצא לרחובות, כי התחושה של הימין היא שלא סופרים אותו, שזה לא משנה כמה נצא להפגין - לא נשפיע. הרצון אז היה לעבור מעמדת המפגין לעמדת המשפיע. בנט ניגן על זה חזק ב־2012 כשאמר שצריך 'לשים יד על ההגה', שצריך להיכנס ולהשפיע מבפנים.

"התנהל אז ויכוח בימין מה הדרך להיכנס פנימה ולהשפיע במשרדי הממשלה, בתקשורת וגם ברשת של ארגונים שנולדו בעקבות התובנה הזו שצריך להיכנס למארג הפוליטי ולהשפיע מבפנים. בזירה הפוליטית עלתה השאלה האם להשפיע באמצעות מפלגה עצמאית ומאוחדת או דרך התפקדות לליכוד. ואגף אחד אכן מתפקד לליכוד ומשנה את פניה. בהתנתקות הוכח שבהפגנות לא סופרים אותנו ושאנחנו לא סומכים על הפוליטיקאים, אנחנו צריכים להיות שם בעצמנו".

רוח התקופה

לשאלה האם לתוצאות המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שאותה מכנה פרופ' קניג הפיכה, יהיו השלכות על הבחירות הבאות, הוא משיב: "אפשר לשער שההפיכה המשטרית תעורר את המחנה הליברלי, וההתעוררות הזו תתבטא בהשתתפות גבוהה יותר בבחירות. זה תרחיש אחד אפשרי. מצד שני, כישלון של המחאות אם ההפיכה תעבור במלואה יכול להוביל לניכור ולאדישות ואז זה יתבטא בירידה בהשתתפות בבחירות. שני התרחישים אפשריים. אבל לתרגיל המחשבתי הזה אין ערך של ממש. אם ההפיכה תעבור אין לי בדל של ספק שהבחירות הבאות יתנהלו תחת כללי משחק אחרים. אם לממשלה יהיה כוח בלתי מוגבל, הצעד הבא יהיה לבצר את הרוב על ידי מניפולציה של חוקי הבחירות".

ד"ר ענת רוט: "מועצת יש"ע היתה ידועה ביכולתה להוציא המונים לרחובות - הכלי הזה נמחק. היום לא תראי את הימין יוצא לרחובות כי התחושה שלו שלא סופרים אותו, שלא משנה כמה נפגין - לא נשפיע"

פרופ' קניג דוחה את שאלתי על אכזבת בוחרי הימין אם החוקים לא יעברו. לטענתו לא מדובר במוקד דרישותיהם מהשלטון שבחרו, והוא מוסיף כי "במובן מסוים אנחנו רואים בחודשיים האחרונים השתתפות פוליטית גבוהה מאוד לא רק של הצד הליברלי שיוצא להפגין אלא גם ברשתות. העובדה שמדברים על חוקה ופסקת התגברות וכולם יודעים לצטט מהי עילת סבירות זה דבר מופלא. הסיבה היא טראגית, אבל יש פה שיעור אזרחות מאוד מעניין. מהבחינה הזו אפשר לסמוך על אזרחי המדינה שימשיכו לבוא ולהצביע. אם הלכנו להצביע חמש פעמים בארבע שנים ואחוז ההצבעה עמד בפעם האחרונה על 70%, אפשר לשער שלא נפסיק עכשיו".

פרופ' ליאון מנתח את המאבק על מוקדי הכוח ברחוב ככזה שלא מתנהל דווקא נגד נתניהו, אלא כאמור מתאר מאבק נרחב יותר על צביון המדינה. "המחאה היא לא רק נגד הליכוד או נתניהו, אלא הזעם של מעמד הביניים על החרדים־מתנחלים והליכוד. ההבדל בין המחאה הזו לעבר זה בהצטרפות של בעלי ההון. זה דבר חדש. זה מנע בעבר התרחבות מחאות בשמאל הציוני - מחאת המילואימניקים, הגיוס, המחאה החברתית בבלפור - נוצר רצף של אירועים מצטברים. אבל הפעם נתניהו לראשונה מאיים על השליטה במוקדי כוח שנדמה היה שהכוח הליברלי שולט בהם.

"זה כמו לקנות מבחינת המוחים מניות בעיתון 'הארץ', כי ביהמ"ש הפך להיות בית המקדש של הליברליזם הישראלי. אם זה נכון או לא - אפשר להתווכח, ומהבחינה הזו אין פה מלחמת אזרחים חמושה, אבל בהחלט יש פה מלחמת אזרחים מפורזת על מוקדי הכוח: מי בעל הבית? וכל אחד מדבר בשמו של העם: 'אני המדינה'". פרופ' ליאון משווה בין רוח התקופה להפגנות נגד אוסלו שהוביל הימין ומתאר מאבק מתמשך חרף חילופי הדורות.

"בחברה הישראלית אנשים נוצרים זיכרון דורי. השמאל הישראלי וכולנו התרסקנו אחרי רצח רבין, מאז היה לשמאל עוד רגע בשלטון - השנה שלאחר הרצח. מהרגע שהשלטון נשמט מידיו בצורה דמוקרטית, אבל בתרגיל לדעתם - עברנו למצב של פוליטיקה דיסטופית ולא ריאלית. גם הימין חי את זה ככה. כולנו חיים כאן בדיסטופיה. בימי בית שני קראו לזה משיחיות. התחושה שאנחנו נמצאים בקץ הימים, קץ המדינה וכולם מחפשים את האדם האחראי שיוכל ללכד מחדש. המשבר הזה ייגמר באיזשהו שלב אבל יותיר הרבה צלקות, והממשלה שתהיה פה בעתיד תצטרך להיות מימין ומשמאל, במרכז המפה הפוליטית".

מה שעלול לקרות באותה מציאות דיסטופית, אם תימשך, מגיע בתרחישי הקיצון להפיכה צבאית. "במציאות דיסטופית מאוד יכול להיות שתהיה פה הפיכה צבאית שתשיב את הסדר על כנו כי הצבא זוכה לאמון מימין ומשמאל. אני מניח שבעיניים אמריקניות למשל זה לא יהיה מופרך, כבר היו דברים מעולם שהאמריקנים עודדו הפיכה צבאית. אז למה שזה לא יקרה פה? כי אנחנו דמוקרטיה מפוארת? אנחנו מדינה מאוד מיליטריסטית. אולי בשם הרצון למנוע מלחמת אחים מחר הצבא יגיד: 'עד כאן'".

באיזה תסריט דבר כזה קורה?
"יש התראה חזקה על מלחמה, בינתיים ממשיכות ההפגנות, הצבא ייכנס לחרדה עצומה בנוגע ליכולתו להגן על המדינה, הרמטכ"ל באותו רגע עשוי לקחת את השלטון. אני לא טוען שזה לגיטימי, אבל זה ההיגיון של הפוליטיקה הדיסטופית שאנחנו מצויים בה, ולראשונה יש לתסריט כזה סבירות, גם אם נמוכה. לא יהיו טנקים, אבל הצבא יכול לתמוך בקבוצה כזו או אחרת, וזו תהיה הפיכה צבאית רכה. ולישראל יש אפילו דגם שעובד לצורך האפשרות התיאורטית: המנהל האזרחי".

הסוד נחשף

במעבר חד, הכתב והפרשן אבישי בן חיים מתאר גם כן את התקופה כמאבק ראשון וחשוף בחברה הישראלית על מוקדי הכוח, אך בתרחישי הקיצון לדעתו הימין יגלה אחריות לגורל העם. "הרפורמה מבהירה עבור מצביעי הימין עד כמה המחנה השני, מאז מהפך 77', שמר לעצמו את כל מוקדי הכוח. העובדה שאנשים נחשפו לדבר הזה רק עכשיו ולא הבינו שהתקציבים הגדולים בשירות הציבורי הולכים לאותו ציבור של ישראל הראשונה, למשל באקדמיה. כל עצומה חשפה יותר ויותר את הסיפור הזה. מי שלא האמין שיש 'ישראל הראשונה' רואה זאת היום בעיניים. ההצלחה של המחאה הזו היא גם הכישלון שלה. עד כמה שיוכח שלקבוצה הזו יש כוח - זה יוכיח במקביל עד כמה נדרשים הרפורמה והשוויון במשפט, ולא רק שם אלא בכל התחומים".

פרופ' עופר קניג: "אפשר לסמוך על אזרחי המדינה שימשיכו להצביע. אם הלכנו להצביע חמש פעמים בארבע שנים, ובפעם האחרונה עם 70% השתתפות, אפשר לשער שלא נפסיק עכשיו"

לא מדובר רק בשליטה על מוקדי הכוח לשיטתו, אלא בשליטה על העם שכעת נחשפת. "כשמנתחים מה הסוד של הגמוניה ואיך מיעוט קטן יכול לשלוט בהמון עם כוח גדול בלי אלימות, התשובה היא הכוח העצום של ההגמוניה והשליטה התרבותית והערכית בכל המרחב. שליטה שאינה מודעת. ההגמוניה לא מודעת להגמוניותה, זה נתפס כדבר המובן מאליו, כסדר הטבעי, והיא חרישית כזו. ומה שקרה עכשיו זה שמתוך המאבק ברפורמה במשפט היא נחשפה במלוא עוצמתה באופן שבו הצליחה לשמור על כל עמדות הכוח. היינו מדוכאים נדיבים, עכשיו חייבים להיאבק על זה שבמטכ"ל יהיו גם חבר'ה עם תפיסה יהודית־לאומית", אומר בן חיים.

"ברגע שהציבור מימין קלט זאת, קרה דבר מאוד עמוק - הימין לא היה מוכן לקבל את זה יותר. במאבק הזה ההגמוניה מובסת והיא עוד לא מבינה את זה. עכשיו היא מפסידה את הכוח של חוסר המודעות. היא מפסידה את אותה הערצה של הדור הקודם. היום אנחנו מסתכלים עליהם ואומרים 'אנחנו אינטלקטואלים מהם ואידיאולוגים מהם ומוסריים מהם'. הם הובסו. אין להם אפילו קלאס. גם אם היא תצליח בסוף לגרום לכך שלא תהיה רפורמה", הוא מוסיף, "זה יהיה כי היא מאיימת במלחמת אחים והימין מרגיש אחריות עצומה לעתיד העם".

בעבר אמרת שאתה מעדיף שלא תהיה ממשלת ימין "על מלא". אתה עומד מאחורי זה?
"אמרתי שאני לא רוצה שתהיה ממשלת ימין בגלל האחריות שלנו על אחדות ישראל. רק בימין אומרים היום אנחנו אחים. זה מביך. אימהות שכולות בפיגועים האחרונים, מה הן אומרות? 'אחדות'. אין דיבור כזה בצד השני. אני אמרתי לאורך שנים שממשלת ימין שהם לא חלק ממנה - הם יפרקו את המדינה. אני רוצה ממשלת אחדות כי יש ערך אסטרטגי, ביטחוני, חברתי ורוחני באחדות ישראל, אבל גם כי באופן הכי מעשי שיש אם הם לא חלק מהשלטון הם יפרקו את המדינה".

המגזר נשבר? להפך

שורשי המאבק על דמותה של המדינה, שצבר תאוצה בעקבות החקיקה המשפטית, נמצאים כבר בתקופת ההתנתקות. "אחת התובנות אז היתה שהמהלך מבטא משבר ערכי הרבה יותר עמוק: נטישת הציונות והיהדות, וכבר אז נשמעה הקריאה לחזור ליהדות ולחזק את הצביון היהודי", אומרת ד"ר רוט. "לא התנחלנו בלבבות, לא מכירים אותנו ולא את ההתנחלויות. הסתכלנו אחורה וגילינו שאנחנו חלוצים ואין מחנה. השבר של ההתנתקות לא היה רק מהחרבת היישובים והרס מפעל חיים, אלא בעיקר מההתגייסות המערכתית של כל מערכות השלטון שחברו יחד לבצע את המהלך הזה - התקשורת, המשטרה ומערכת המשפט".

רוט מוסיפה כי אז נעשה שימוש בדמוקרטיה הישראלית כדי לנגח ציבור רחב תומך התיישבות. "אמרו שהמאבק בהתנתקות לא לגיטימי כי זה פגיעה בדמוקרטיה וזו פגיעה ביכולת של הממשלה והכנסת להוציא לפועל את ההחלטות שלהן. ניסו להחזיר אז את הציונות הדתית לתפקיד 'משגיח כשרות' ולא לאפשר לה להשפיע על דמותה של המדינה. המגזר לא רק שלא נשבר אלא דחף לעמדות הנהגה, והיום שוב יש מאבק על מי יקבע איך המדינה הזו תיראה. זה מאבק זהות בין שתי קבוצות שהגיע עכשיו לנקודת הרתיחה".

זה רק נדמה, או שיש תחושה של האליטות היום שהקול שלהן שווה יותר?
"הממשלה לא סופרת את המחאה", אומרת ד"ר טלשיר. "בליץ החקיקה של רוטמן ולוין לא רואה אותם. להפך, הנשיא מתחנן ושום דבר לא עזר. פה יש מחאה שמתחילה במרכז־שמאל עם עשרות אלפים ועכשיו היא עם מאות אלפים. וזה לא רק המרכז־שמאל. בירושלים, למשל, דתיים לאומיים בהפגנה הם ציבור מאוד גדול כי יהודית ודמוקרטית זה קונצנזוס מאוד רחב. יש פה אליטות ביי־דפינישן אשר מודעות לכך שמנוע הצמיחה של ישראל זה ההייטק, וברור שאי אפשר להילחם מול איראן וחיזבאללה אם הטייסים לא יגיעו לאימונים. לכן זה שימוש בשאלטר - זה איום ולא מימוש. לא ללכת לאימון אחד זה תמרור אזהרה לממשלה".