להשמיע את קול יעקב: ההתפרעות בחווארה גם לא מוסרית וגם לא חכמה

בכל אחד מאיתנו הסתתר השבוע, ולו לרגע, איזה צביקה פוגל קטן. חרון נורא של אין אונים ורצון קמאי בנקמה אכזרית ומרתיעה, שתהדהד מקצה הארץ ועד סופה. כזו שאולי תייצר כאן סוף־סוף את ההרתעה שהמדינה אמורה היתה לייצר מול מראה האחים הירויים למוות על הציר הראשי בדרך לביתם.

אצל רבים מאיתנו התפרצה השבוע ללא קול זעקת הקדומים של שמעון ולוי, מול אביהם יעקב, אחרי חילול כבוד אחותם דינה ונקמתם באנשי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו?" קול דמי אחינו, בחווארה, ובנווה יעקב וברמות ובבית הערבה זעק אלינו מן האדמה, עד שחושים בריאים רבים קהו, וכושר השיפוט השתבש, וכמו שתיקת יעקב אחרי נקמת בניו בבלתי מעורבים של הימים ההם - "ויהרגו כל זכר" - גם אנו, רובנו, שתקנו, מול אש הנקמה ששרפה בתים ופגעה בחפים מפשע ובבלתי מעורבים בחווארה.

אלא שהמילה האחרונה מול ליקוי המאורות הזה, אז כהיום, שייכת למרות הכל ליעקב, שעל ערש דווי שובר שתיקה, ודבריו (אף שזכו לפירושים שונים) מהדהדים לדורות: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי... כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי..."

גם אם ניתן להבין לליבם ולכאבם של הפורעים, חובה להשמיע להם ולעצמנו את קולו של יעקב, שצריך היה להיות המובן מאליו גם בעבורנו: פגיעה בבלתי מעורבים ו/או בחפים מפשע היא מעשה בלתי מוסרי, גם כשמדובר ברכוש, ובוודאי כאשר מדובר בנטילת חיי אדם ובפגיעה בגוף.

פצצה מתקתקת

פורעי חווארה נטלו את החוק לידיהם מתוך הנחה, לא בלתי מבוססת, שאין מישהו אחר שיעניש וירתיע, אבל ימי הנקמות הפרטיות ברוח דור הפלמ"ח או מאיר הר ציון (שנקם את רצח אחותו שושנה) חלפו. אנו חיים כיום במדינה ריבונית, גם אם לפעמים חלשה וטועה, וללא חוק ו"שלומה של מלכות" - "איש את רעהו חיים בלעו", או בשפת דורנו: אנרכיה.

כפי שמדינה אינה רשאית להבליג ולהכיל טרור, כך היא אינה רשאית להישאר שוות נפש מול השתוללות ופגיעה ברכוש ובגוף של בלתי מעורבים, שבינם לבין רצח האחים יניב אין ולא היה דבר. הנקמה בחווארה נגועה פעמיים - פעם אחת באי־מוסריות קשה ופעם שנייה בנזקים מעשיים רבים לביטחון ולהתיישבות:

• בניגוד להנחת העבודה של ה"פוגלים", כפר בוער ושריפת רכוש אינם יוצרים הרתעה. הם עלולים (אנו יודעים זאת על בסיס אירועים קודמים) לצרף למעגל הטרור והאלימות עוד פרטים וציבורים, שקודם לכן, גם אם לא היו מאוהבינו, היו שייכים למעגל ה"בלתי מעורבים", ולא עלה על דעתם להצטרף לטרור ולאלימות.

• האירועים בחווארה עלולים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, מפעל מפואר של חזרת עם ישראל לחבלי מולדתו ההיסטורית, ולהניח תחתיו פצצה מתקתקת. שנים של לחץ אמריקני להקפאת התנחלויות לא עשו מה שעשו השבוע שורפי הבתים בחווארה. אירועי השבוע שם משחקים לידיהם של אויבי ההתיישבות ברחבי העולם ובתוכנו, מבאישים את שמה של ההתיישבות ופוגעים בסיכוי לפתחה, לבססה ולהגדילה, בוודאי בקצב שהיינו רוצים לראות.

• הנקמה בחווארה מזיקה לביטחון השוטף גם ברמה הפרקטית. לא רק בשל הקצאת כוחות רבים לבלימת התפרעויות של יהודים ולמניעת חיכוך בינם לבין הפלשתינים על חשבון המאמץ והקצאת הכוחות ללכידת המחבלים. מהומות מסוג זה גם מחמשות את אויבינו בטיעונים נגד פעולות יזומות והתקפיות בלב מוקדי הטרור, בשכם ובג'נין, ונגד פעולה לא מידתית נגד הטרור, דווקא בשעה שבה נדרשת תגובה לא מידתית שכזאת כדי לנסות לחדש את ההרתעה.

• ברמה התודעתית מראה חווארה הבוערת ותמונות המפונים מבתיהם העולים באש, לצד הידיעות על פצועים רבים והרוג אחד, גם אם הן לוקות באי־דיוק של פרט כזה או אחר, הם שיישארו צרובים אצל רבים מהימים הללו, במקום מה שהיה ראוי שייצרב: אירוע הרצח המתועב של שני האחים הלל מנחם ויגל יעקב זכרם לברכה, והעובדה שתושבי חווארה לא ניסו לסייע להם, לא הזעיקו את כוחות הביטחון וחלקם עלזו על הרצח, כפי שבעבר תלמידים בחווארה קיימו טקסי זיכרון והאדרה לטרוריסטים, כשהם אוחזים בתמונותיהם.

זו אינה דרכנו

100 אחוז מהאוכלוסייה היהודית ביו"ש, כחצי מיליון נפש, כואבת את רצח האחים, את היעדר המשילות ואת אוזלת ידה של הממשלה. האוכלוסייה הזו זועמת בדיוק כמו המתפרעים בחווארה, אבל 99 אחוז ממנה לא שם, עם הנוקמים שאיבדו את הראש, או כמו שניסח זאת בקצרה ובדיוק רב הנשיא הרצוג: "זו אינה דרכנו". זו אינה דרכם, וזו בוודאי אינה דרכה של משפחת יניב אצילת הנפש. איזה פער ענק ניכר השבוע בין גדלות הנפש של אסתר יניב, אם הבנים שקראה לאחדות, לבין הנוקמים מחווארה, שלא היו מסוגלים לשלוט ביצריהם.

איזה פער ענק ניכר השבוע בין גדלות הנפש של אסתר יניב, ששכלה את שני בניה וקראה לאחדות בעם, לבין הנוקמים מחווארה שלא שלטו ביצריהם. 99% מיהודי יו"ש לא נמצאים עם המתפרעים

הרוצח מחווארה אינו עשב שוטה. כמוהו יש עשרות אלפים, אם לא יותר, שניסו ומנסים וינסו להרוג בנו; ועוד חלקים רחבים באוכלוסייה הפלשתינית ששונאים או אינם אוהבים אותנו, ועדיין נמצאים מחוץ למעגל הטרור והאלימות. לעומת זאת, פורעי חווארה היהודים הם החריג, שאינו מלמד על הכלל, וגם זה צריך להיאמר.

הרוב הדומם שתק השבוע. ככה זה עם רוב. הוא בדרך כלל דומם, אבל אם הרוב הזה, אנחנו, לא נשמיע קול אחר של שפיות, שמוציא מהמשחק טרור ואלימות מכל צד ומכל סוג שהוא, נמצא את עצמנו במדרון חלקלק ובאובדן שליטה. הכל קשור להכל כאן, ואובדן שליטה ומשילות בעניין אחד מקרין ומזמין אובדן שליטה ואלימות בעניינים רבים אחרים.

פעם ראיינתי את זקן רבני יש"ע, הרב נחום רבינוביץ' ז"ל, על תופעת "תג מחיר". הוא כינה את המבצעים "בריוני החורבן, מודל שנות האלפיים". על מציתי השדות והפוגעים ברכוש של בלתי מעורבים אמר כי הם "מחללי שם שמיים באופן נורא ואיום. בסדום ועמורה התנהגו כך". דבריו שנאמרו אז, מול עשירית ממה שהתרחש השבוע בחווארה, עוררו סערה גדולה.

"זו הממשלה והממלכה היהודית", אמר הרב, שלא היה שמאלן יפה נפש, אלא אחד מאוהבי מפעל ההתיישבות ביו"ש, "זו הממשלה והממלכה היהודית. אם חושבים שהיא לא עושה די, או לא עושה נכון, צריך למחות, אבל לא באלימות ובוודאי לא נגד חפים מפשע".

הרב רבינוביץ' כבר אינו איתנו, אבל תג מחיר השתדרג השבוע לבושתנו לתג חווארה, והוא מאיים על הרקמה המוסרית והיהודית שלנו, פוגע בהתיישבות ובביטחון, וגם מסיט את תשומת הלב מהסיפור המרכזי: הטרור הפלשתיני, וכובל את ידינו במלחמה בו.