טוביה טננבום: "אני רואה שנאת אחים תהומית ובוכה, אנחנו חוזרים למה שהחריב אותנו"

כשהעיתונאי והסופר טוביה טננבום הגיע ללשכתו של האדמו"ר מקרלין, הוא לא ציפה לתגובה שלה זכה. "טובייק'ה, הגעת אלינו מגרמניה ואתה גר עכשיו במאה שערים?" שאל האדמו"ר בשמחה. טננבום התפלא על בקיאותו של האדמו"ר ושאל אותו מניין לו. "איך אתה חושב שאני יודע?" השיב האדמו"ר, "אם אתה חושב שיש לי רוח הקודש - אתה יכול להאמין בזה. אני פשוט קראתי על כך בעיתונים. מה נראה לך, שלא קראתי את הספרים שלך?"

בספרו השישי שמתפרסם בעברית (בהוצאת "סלע מאיר"), חוזר העיתונאי שמתמחה בלגרום למרואייניו להתאהב בו, אל תוככי החברה שבה נולד וגדל ושממנה ברח - החברה החרדית. אחרי שישן בחדרו של היטלר, התרועע עם בכירי הרשות הפלשתינית, חקר את הברקזיט והיחס של הבריטים ליהודים והתרועע עם פליטים באירופה ועם פעילים מהימין הקיצוני - טננבום שב אל החברה הכי קרובה והכי רחוקה ממנו. זו שבה פעלו אבותיו וסבותיו, שבה הוא למד בספסלי תלמוד התורה לילדים, וממנה יצא לעולם של יצירה וחקירה בינלאומית. ברגע שהוא הגיע אלי, מייד הרגיש בבית.

"אמרו לי בהתחלה, אל תגור במאה שערים. אנשים יצעקו עליך, יעמדו מתחת לבית ויצעקו 'כופר צא', בשביל מה לך. אבל זה לא מה שקרה", הוא מספר. כדי לצלול אל העולם הסבוך של החברה החרדית, טננבום שכר חדר במלון במאה שערים, צמוד לכיכר השבת. במכנסיים שחורים, בחולצה לבנה ובשלייקעס הוא מתמקם ומשקיף על השכונה.

"אם א־לוהים יוצא מדי פעם לטיול על פני כדור הארץ, היו סמוכים ובטוחים שהוא עושה זאת במאה שערים, המגרש הביתי שלו", הוא כותב. להפתעתו, הוא זכה לקבלת פנים רחבת ידיים. "מה שהדהים אותי זה שחלק גדול מהתושבים קראו את הספרים שלי. אנשים פגשו אותי והתחילו לחזור על קטעים מהספרים שלי - 'תראה, מה שכתבת ב'תפוס את היהודי' בעמ' 145 בשורה ככה וככה'".

טוביה צוחק. הוא עושה את זה הרבה, נזכר בסיפורים שקרו ובת צחוק עולה על פניו. "הגעתי ליהודי בשם רבי יצחק, חרדי מהקנאים שבקנאים. איך שהתיישבתי לידו הוא מייד אמר לי שהוא מאוד שמח שאני פה, שאני יהודי חשוב, ושהם מתפללים שלא אעשה להם מה שעשיתי לאמריקנים".

סודות בחדרי חרדים

החיוך השובב, ואולי גם המשקפיים האדומים שמעטרים את פניו, הם כרטיס הביקור של טננבום. יש בו משהו שגורם לאנשים לבטוח בו ולהיפתח אליו, להפקיד בידיו את סודותיהם הכמוסים.

"אנשים סיפרו לי על החרדות שלהם, על היחסים שלהם עם הרבנים, על שאלות באמונה. יש אנשים שנתנו לי את הסודות האינטימיים ביותר שלהם. מבחינתם כל עוד אני לא כותב מי הם, אני יכול לכתוב את זה. הם נותנים בי אמון. יהודי אחד בבני ברק שאל אם אני שואל את השאלות הקשות. שאלתי אותו 'מה הן?' והוא אמר 'מי זה א־לוהים?', 'למה הוא יצר את העולם?' שאלתי אותו 'נו, מה אתה עונה?' הוא אמר 'אין לי תשובה' והסתלק. יש אנשים שבאו וישבו אצלי ובכו, ויש שצחקו אצלי כמו ילדים קטנים".

את האמון שטננבום זכה לו, הוא מקבל כמעט בכל מקום שאליו הוא מגיע. הוא מסביר זאת בגישה שאיתה הוא מגיע למקום חדש, שהוא מעוניין לחקור. "אם הייתי מגיע לעולם החרדי עם הגישה שהרבה מהעיתונאים באים איתה, זה מייד היה נחתך. מייד זה היה מגיע לספר שכולו משהו שהאנטישמים היו מאוד נהנים לקרוא. לא באתי עם הגישה של 'אני ואפסי עוד'. באתי עם גישה של 'אני פה לשמוע את מה שאתם אומרים'. זה מאפשר לאנשים לדבר. המרואיינים שלי כנים איתי כי אני נותן תחושה שאני לא יכול לשפוט אותם".

בעיניו, זו הגישה שאיתה צריכים לגשת לסיקור עיתונאי. "העיתונאים של היום השתנו מהתפיסה שהיתה בעבר. היום כל עיתונאי חושב שהתפקיד שלו זה להטיף מוסר לאחרים, שהם אלה שצריכים ללמד את העם. למה שלא תהיו כמרים או רבנים או אימאמים, אם זו הגישה שלכם. זה לא התפקיד שלנו. התפקיד שלנו זה לדווח. כשבא אלי נאצי ואומר שצריך לשרוף את היהודים, אני אומר - רעיון מעניין. אני זורם איתו, וכשזה קורה גם הוא זורם איתי. אבל כשאתה בא כעיתונאי עם דעות שאתה מנסה לכפות על הצד השני, אז גמרת.

"ככה זה גם בעיתונות הישראלית. כשאנחנו מטיפים מוסר, אנחנו בוגדים בתפקידנו. אם הייתי בא עם הדעות הקדומות שלי למאה שערים הספר היה שונה לחלוטין, הוא היה כתב אשמה חריף. רק ככה יכלו להיפקח עיניי, כי לא שפטתי אותם וגיליתי עולם מלא יופי.

"כשאני מדבר עם מישהו, אני מתחבר למשהו ממנו. לטבעת, לשמלה, לעין. אני מתחבר למשהו ועם זה אני הולך. כשאתה משדר שאתה בא להוציא ממנו את מה שהוא באמת מאמין בו, הוא נדלק מזה. ככה יוצא שאנשים אומרים את השטויות שאומרים לי. אני לא עיתונאי חשוב, אני שמן עם משקפיים אדומים. כמו אחד משלהם, אחד שיושב איתם בבר או בבית קפה, ואז אנשים מרגישים טוב איתי".

טוביה טננבום, יליד 1957, נולד וגדל בבני ברק. הוא גדל כבעל ייחוס, נצר לשושלת חסידית מפוארת - סבו של סבו היה אדמו"ר מראדזין, שידוע בחיפושו אחר מקור התכלת המקראית שצבעו בה ציציות. אך אביו נמשך אחר תפיסתו של החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ממנהיגי הציבור החרדי בתקופת קום המדינה, שמזוהה דווקא עם החרדיות הליטאית.

"היה לי ייחוס חרדי וגידלו אותי להיות ראש ישיבה או רב, ואת זה עושים בחיידרים ליטאיים", הוא נזכר. כבר כילד הופיע האופי העוקצני שלו, זה שרוצה לשמוע את התשובות הכי טובות לשאלות הכי קשות. "שאלתי את הרבנים שאלות שהם לא ידעו מה לענות להן, כך שהקפיצו אותי חמש כיתות בישיבה, ובשלב מסוים נתנו לי להעביר שיעורים בעצמי. אבל הם לא אהבו את השיעורים שהעברתי, הם היו שונים מכל מה שנהוג ללמד".

אז הוא עבר ללמוד בישיבת מרכז הרב, בראשות הרב צבי יהודה הכהן קוק. "היה לי אז שיער ארוך. הייתי יושב לידו והוא היה מסלסל את שערותיי". אך גם שם הלימוד לא התאים לסגנונו. הוא חשב להתגייס, אבל "ללכת לצבא כחרדי לשעבר זה לא הולך", לדבריו, אז הוא פנה ללמוד בישיבת ההסדר במעלות ולאחר מכן בישיבת ההסדר בכותל. הוא התגייס יחד עם בני המחזור שלו לשירות הסדר בחיל השריון.

עם תום השירות הוא רצה ללמוד באוניברסיטה, אך אצל הוריו החרדים זה לא התקבל בעין יפה. "עבור אמא שורדת שואה, שהבן ילך ללמוד באוניברסיטה זו בושה שאין כדוגמתה. בעיניה זו עבודת אלילים גדולה. אז עזבתי, לקחתי מטוס לארה"ב ולמדתי מתמטיקה, פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה בניו יורק, כדי שזה לא יפריע לשם הטוב של המשפחה. רחוק מהעין, שלא יראו את הבן חוזר חלילה מהאוניברסיטה".

בניו יורק הוא ייסד את התיאטרון היהודי, שהעלה הפקות מקוריות שטננבום כתב. אחת מהן עסקה במאה שערים, כמה מהן בסכסוך הישראלי־פלשתיני. לפני 12 שנים החל לכתוב בעיתון הגרמני הפופלרי "די צייט".

בעקבות הכתבות פנו אליו מהוצאת ספרים גרמנית ושלחו אותו לכתוב ספרים עבורה. כך החל לכתוב את רבי המכר שתורגמו לתשע שפות ברחבי העולם. המהדורה הראשונה של ספרו הראשון, "אני ישן בחדרו של היטלר", נגמרה בגרמניה ביום אחד. כיום הוא מחלק את חייו בין דירה במנהטן, ניו יורק, ודירה בהמבורג לבין שאר המקומות שאליהם הוא מגיע כדי לכתוב.

"אני כל הזמן מסתובב. השנה הייתי רק כחודשיים בניו יורק. אני מקיים את מה שכתוב בפסוקים - נע ונד תהיה בארץ", הוא מצטט את קללתו של קין. "אני נהנה מזה. זה מעניין לראות תרבויות אחרות, זה מפתח את הראש. ככה אתה לא נכנס למושג של להיות יחד בקהילה מסוימת, שלפעמים רואים את הדברים דרך ראייה של עדר. מגלים שיש הרבה שאלות לגלות. כשיש תשובות זה קצת גרוע".

הדת החדשה

כשהוא מזכיר בספר החדש את ארץ מגוריו, ארה"ב, הוא מדבר על דת חדשה שקמה לה, דת הפרוגרסיבים. "כשעזבתי את העולם החרדי זה קרה כי חשבתי שאי אפשר להגיד שם את מה שאני רוצה, אבל היום אי אפשר להגיד מה שאני רוצה גם בעולם הפרוגרסיבי. לעומתם - בעולם החרדי יש חופש".

אתה מדבר בספר על כך שבעבר יכולת להעלות מופעי תיאטרון פרועים, וכיום זה כבר לא אפשרי. במה זה מתבטא?

"את מה שהצגתי פעם אסור היום לעשות - זה פוליטיקלי אינקורקט. אסור לעשות הומור משום דבר, צריך להגיד שכולם יפים ונחמדים. אסור לנקוט עמדה, אלא אם כן זו העמדה הפרוגרסיבית, אי אפשר להגיד 'היא' או 'הוא', אסור להסתכל על אישה מתחת לסנטר שלה כי אז אתה נקרא אנס, אסור לגעת באנשים, זה טירוף.

"יש דברים שצריך להצהיר עליהם כל הזמן - אם אתה אומר למישהו שלום, אתה ישר צריך להגיד כמה אתה בעד הפלות וכמה עשינו עוול לשחורים. אני בעד זכויות לכולם, אבל לא צריך להכריז על זה כל הזמן. תאר לך שהיית פוגש חרדי והוא היה אומר לך כל הזמן 'הרב שלי בעל מופתים'. אני שאלתי אותך על זה? אבל זה מה שקורה בפרוגרס.

"ההצגות שלי תמיד נגעו בנושאים פוליטיים חברתיים רגישים. רוב הביקורות שקיבלתי היו מדהימות, בכל העיתונות, אבל היום אני כבר לא יכול לעשות את זה. אי אפשר לבקר, צריך להגיד שכולם טובים חוץ מהלבנים. זה טירוף. הכל השתנה - השמאל של היום זה לא השמאל שהיה ליבוביץ', אני זוכר אותו משהייתי נער. היו מביאים לו מיץ תפוזים, הוא היה מוציא את הכיפה מהכיס, מברך 'שהכל נהיה בדברו', ואז מחזיר אותה לכיס. אין שמאל כזה היום. אבל גם החסידים השתנו, הם נעשו יותר פתוחים. אני הולך לסאטמר ואומרים לי שלום עלייכם, מזמינים אותי לשבת איתם במזגן.

"החרדים היום פתוחים יותר מהפרוגרסיבים, יותר מהציונות הדתית, יותר מהשמאלנים - הם הכי מאירי פנים. מה שהכי אהבתי זה חוש ההומור שלהם, בעיקר החסידים. אני מסתובב ברחובות וצוחק. אתה רואה אדם בשבת ברחוב, כל אחד מזמר כלפיך 'שבת שלום, א־גוטן שאבעס', איפה רואים ככה את הקבלה של האחר? והם לא מיסיונרים, הם לא רוצים לקרב אותך אליהם.

"פה בארה"ב אני לא יכול להגיד לבחורה שהיא יפה. לעומת זאת, במאה שערים אני אומר לחרדי שהנשים שלהם יפהפיות, אז מה הוא אומר לי? 'חסד עשה איתנו הקב"ה, אחרי השואה פתאום שפך עלינו יופי'. אני אוהב אנשים שמדברים ככה. זה עולם אחר, זה עולם יפה".

"הסבא שלך מדבר"

כמי שגדל במרחבים האלה, מצאת איתם שפה משותפת?

"החסידים שם רצו שאני אבוא לגור איתם קבוע. שאלתי שם מישהו 'איך זה שאתם מקבלים אותי כך? אני לא מתלבש כמוכם, אני לא מתנהג כמוכם, ואתם מזמינים אותי אליכם בשבת בערב, פותחים בפניי את הדלת'. הוא אמר לי 'כשאתה מדבר איתנו ביידיש, זה לא אתה שמדבר איתנו, זה הסבא שלך שמדבר עם הסבא שלנו'. זה היה מדהים לשמוע את זה. בחיים לא דיברתי יידיש יותר משתיים וחצי דקות. הגעתי למאה שערים ופתאום זה פרץ. היידיש ששמעתי בשנים שקדמו לזה התחברה עם הגרמנית שאני דובר, וזה פשוט נפלט בשטף.

"הלכתי לקהילת 'תורה ויראה' של נטורי קרתא, הקנאים שבקנאים. בתוך שתי דקות מתקבצים סביבי 20 ילדים. התחלנו לפטפט ביידיש וזה היה נורא מצחיק. הם אומרים לי 'אנחנו נציל את הנשמה שלך, אם תביא לנו את הנייד שלך אנחנו נשבור לך אותו'. הם היו מתוקים לאללה. יש ביידיש משהו מיוחד. היא מבוססת על גרמנית, אבל זה 180 מעלות ממנה - זו שפה מלאת הומור, של ניואנסים אדירים.
"זה תלוי איך שאתה אומר מילה, והיא יכולה להיות דבר והיפוכו. אתה יכול להגיד למישהו 'חכם', ואתה מתכוון שהוא אידיוט שבאידיוטים. מישהו צועק ברמזור אדום - 'רשועים ארורים', ומישהו אחר אומר 'היימח־שמו'יניק הזה הוא אדם מדהים, הוא כזה אדיר'. אתה מתחיל להבין שהמילים הן אחרות, הן מתנהגות אחרת".

הצלחת להבין מה זה להיות יהודי מבחינתך?

"להיות יהודי זה להיות הנכד של הסבא של הסבא שלך, זה ההמשכיות הזו. עזבתי את העולם הזה לפני הרבה זמן, וכשהייתי מגיע לארץ לא הייתי הולך למקומות האלה. הדרתי את רגליי משם. ופתאום כשכותבים ספר עליהם צריך להיות איתם. הבנתי פה כמה נפלתי קורבן לדיסאינפורמציה על החברה החרדית. אני מרגיש פה בבית כי יש לנו אותו סבא, לא יעזור בית דין. יש לנו אותן רגישויות. כשאני רואה ילדים בני 4 הולכים ברחובות וסוחבים את העגלה של אחיהם בני השנתיים - אני אומר כל הכבוד להם, מהם יגדל משהו".

אנשים היום מפחדים שישראל הולכת לקראת מדינת הלכה.

"יש הבדל גדול בין העולם החרדי לפוליטיקאים החרדים. מי שנמצא בבני ברק או בירושלים, זה מעניין אותו? אם תעשה שני סוגי חוק - אחד לקהילה החרדית ואחד לכולם, כל עוד לא תפגע בהם זה לא מעניין אותם. אני ההוכחה לכך - הם יודעים בדיוק מי אני, יודעים שאני לא אוכל מאכלות בד"ץ גלאט כושר, והם מכניסים אותי הביתה ומתנהגים מאוד יפה.

"מה שכן, הם לא שמים יין על השולחן כדי שחלילה לא אגע בזה ואחלל אותו. אני הבנתי את זה. הם יודעים עם מי יש להם עסק, ועדיין מקבלים אותי יפה. הייתי יושב במרפסת של המלון שלי, מעשן סיגריה ומישהו מלמטה היה צועק אלי ושואל אם אכלתי גפילטע פיש היום, ואז רץ ומביא לי גפילטע שהוא הכין במיוחד אתמול בלילה. בדרך כלל גפילטע זה נורא ואיום, אבל זה שהם מכינים הוא פשוט מעדן".

בספרים הקודמים האשימו אותך בהתחזות, שהצגת את עצמך לא כמי שאתה באמת. אתה אוהב להתחפש, לעבור בין זהויות שונות?

"אני לא תופס את זה כמעבר בין זהויות. אני תמיד עצמי, השאלה היא רק איך אני מציג את עצמי. למשל, עם ג'יבריל רג'וב, שכיהן כראש הביטחון המסכל והופיע על כריכת הספר 'תפוס ת'יהודי', היתה לי מערכת יחסים מאוד עמוקה. הוא רק לא ידע שאני יהודי. אני רק אמרתי לו - אני טובי מגרמניה. האם אני מגיע מגרמניה? כן. האם אני כותב להוצאת ספרים גרמנית? כן.

"אני אמרתי לו דברים נכונים, רק לא אמרתי שאני יהודי, למה שאני אוסיף את זה? מישהו אומר לך בארה"ב 'מיי ניים איז ג'וני ואני אתיאיסט?' למה אני צריך להגיד לו שאני יהודי? כשעיתונאי בא ושואל אנשים ברחוב, הוא לא אומר אם הוא יהודי או לא. זה אמור להיות סוג של מום? למה שאני אגלה את זה? אני לא צריך להשוויץ בזה. מובן שאם הייתי אומר את זה הוא לא היה מדבר איתי, הוא הרי היה מוכן בשמחה להכין ממני המבורגר כשר.

"היה בינינו קשר מאוד מיוחד. הוא שמר איתי על קשר גם חודשים אחר כך. שב"כניק אחד אמר לי שעד היום הוא כועס עלי ושהוא קורא לי 'החמור הזה טוביה'. הוא ניסה לפתות אותי להגיע לרמאללה ולגרום לכך שתהיה לי תאונת דרכים. הוא אמר שהוא מארגן מסיבת עיתונאים לכבוד צאת הספר עם התמונה שלו על הכריכה. מבירורים שעשיתי, הבנתי שמסיבת העיתונאים הזו לא היתה ולא נבראה.

"שאלתי עיתונאים אירופאים אחרים והם לא שמעו עליה, שאלתי איפה היא מתקיימת, והמשטרה הפלשתינית קלטה שאני חושד במשהו, אז הם ביטלו את זה מייד. בשביל מה הוא רצה שאבוא למשהו שלא היה ולא נברא? הוא רצה להרוג אותי. אין לי בעיה להגיד את זה. עד היום אני יכול להגיד - אני מאוד חיבבתי אותו. הוא חכם, הוא מצחיק לאללה, הוא אבהי - הוא גם רוצח, אבל יש בו גם דברים טובים".

"עיניי דומעות"

כמי שביקר בישראל לאחרונה, וכעת מסתכל על מה שקורה בתוכה מבחוץ, איך אתה תופס את מה שקורה היום במדינה?

"מה שאני רואה מבחוץ הוא שנאת אחים תהומית. אני רואה חוסר הקשבה משני הצדדים. אנחנו חוזרים למה שהחריב אותנו בעבר - שנאת חינם. מדינת ישראל זו מדינה יפהפייה, יש בנו משהו פסיכוטי בעם היהודי שאנחנו רוצים להרוס את זה. אני רואה את זה ועיניי דומעות. זו לא המדינה שאני רוצה לראות, השנאה התהומית הזו, חוסר ההקשבה לזולת, אני ואפסי עוד, זה ממש מפחיד לראות. אפשר לראות איך שהמדינה צועדת לעברי פי פחת, וכואב הלב לראות את זה.

"התפיסה שכולנו יהודים, כולנו אחים - זה הלך. רק במאה שערים חושבים ככה? לאן זה הלך? זאת שנאה, ואם אתה מכיר את ההיסטוריה, אתה יודע שזו לא פעם ראשונה שאנחנו עושים את זה, זה בטבע של העם שלנו. לצערי, לא הצלחנו להביא מנהיגים שיגידו 'די!' לא הצלחנו לגדל מתוכנו מנהיגי אמת שדואגים לעם שלהם. מלכות ישראל ויהודה המאוחדת, כמה זמן החזקנו מעמד? והנה עוד פעם, 75 שנים זה המקסימום שלנו? איש את רעהו חיים בלעו. אני מסתכל על מה שקורה ובוכה".