ברגע האחרון: ישראל החליטה לבחור בקייב

מפרך היה המסע של שר החוץ אלי כהן לקייב, ולא רק בגלל המרחב האווירי הסגור של אוקראינה. בהיעדר תנועת מטוסים, כהן, הפמליה ואנו העיתונאים נחתנו בעיר ז'שוב, שבדרום־מזרח פולין. שיירת רכבים הובילה אותנו מרחק שעה נסיעה לעיר פשמישל. שם עלינו על רכבת לילה, לנסיעה בת עשר שעות עד הבירה האוקראינית הנתונה במלחמה קיומית. ככה מגיעים בימי מלחמה אלה לאוקראינה.

אך לא פחות מהקשיים התחבורתיים, נוקשים היו התנאים המדיניים. בשנה שחלפה מאז הפלישה הרוסית האוקראינים הפכו מעלובים לגיבורים, מתבוסתנים למכבים, מכאלה שרודפים אחרי העולם, למי שהעולם רודף אחריהם.

את היחס הזה בדיוק חש על בשרו שר החוץ כהן, כשהחליט להיות השר הישראלי הראשון שבא לערוך ביקור הזדהות במדינה הנאבקת על עצמאותה. שכן טרם הגעתו לכאן הציבו לו אנשיו של זלנסקי אולטימטום ברור: הנשיא יפגוש אותך רק אם תביא תשורה ממשית, כגון הרשאה להפעלת מערכות ההגנה האווירית או להלוואה שאוקראינה ביקשה זה מכבר. "את הסימפטיה של הישראלים כבר איננו צריכים", הבהירו האוקראינים, "יש לנו ממנה די והותר משאר העולם".

העמדת התנאים משקפת את המהפך ביחסי הכוחות בין אוקראינה לישראל ובין נתניהו לזלנסקי - מהפך שבישראל עוד לא הפנימו את השלכותיו. כן, הנשיא היהודי־אוקראיני מוכר בעולם יותר מנתניהו וכבר לא ממש סופר את ישראל. הוא ביקר במדינות אירופה ונאם באופן דיגיטלי גם בקונגרס האמריקני.

ירושלים, לאכזבתו, חדלה להיות כתובת. על כן מי שבא מירושלים צריך לשלם. כהן ידע זאת מראש והכין את הצ'ק.

התהילה לאוקראינה

נחזור לרגע אחד ב־2019, שהמחיש לי את עוצמת המתח שבין רוסיה לאוקראינה. ביולי אותה שנה ביקר ראש הממשלה נתניהו בקייב, בחריקת שן יש לומר. הנשיא החדש דאז, וולודימיר זלנסקי, שעדיין לא היה ברור אם הוא ממש מנהיג או קומיקאי, העריץ את נתניהו ולא חדל לבקש שיבוא.
כשהוא יודע עד כמה ידידו, ולדימיר פוטין, לא אוהב זאת, נתניהו בא כמי שכפאו שד. אלא שבניגוד לציפיותיו, הביקור היה הצלחה מסחררת. ההנהגה האוקראינית החדשה שתתה בצמא את דבריו. אנו, העיתונאים שסיקרו את הביקור, יצאנו במקביל לסיור באתריה החשובים של אוקראינה. אחד מהם הוא אנדרטת ההולדומור, בליבה של קייב.

הולדומור, בתרגום מאוקראינית, פירושו "רצח באמצעות רעב" או "הרעבה עד מוות". האנדרטה הענקית נועדה להעלות את זכרם של מיליוני אוקראינים שנספו בשנות ה־30 ברעב ההמוני, שהסיבה לו היתה שינויים במדיניות החקלאית שהכתיב יוזף סטלין, שליטה האכזרי של בריה"מ, ששלטה אז באוקראינה.

צילמתי את האנדרטה העצובה, וציינתי בטוויטר את אשמתה של מוסקבה הקומוניסטית במותם של האוקראינים. לא חלפו דקות ספורות, עודני מסייר בפארק הזיכרון, וטלפון משגרירות רוסיה בישראל מגיע. ננזפתי על כך שהגזמתי, לטענתם, במספרי ההרוגים ושטעיתי בהטלת האחריות על הרוסים.

על פי הנרטיב הרוסי - שהמערב לא מקבל - הקומוניסטים לא אשמים, ודאי שלא במכוון, בגוויעתם למוות של מיליוני החקלאים האוקראינים.

המסר שלמדתי על בשרי מאותו אירוע היה ברור מאוד: רוסיה של פוטין לא רואה באוקראינה מדינה עצמאית אלא מגרש משחקים אחורי. על הרקע הזה נבחר באותה שנה זלנסקי, שהבטיח לבנות צבא אוקראיני חזק שלא ייתן לפוטין לנגוס שוב חלקים מאוקראינה, כפי שקרה עם קרים ודונייצק.

ההבטחה עמדה למבחן בדיוק לפני שנה, ולהפתעת כל העולם רקדן הבלט לשעבר עמד בה. הוא הנהיג את עמו למלחמת עצמאות עקובה מדם, שבניגוד לכל התחזיות הורידה על הברכיים את הצבא הרוסי. בעקבותיו גם המערב גידל שרירים, עמד בגדיעת מקורות האנרגיה הרוסיים, והגדיל בהדרגה את הסיוע לאוקראינים.

טנגו לא מוצלח

היחידה שעדיין לא הפנימה את המצב החדש היא ישראל. כשפוטין הורה לצבאו לפלוש לאוקראינה, היחידים בחדר שהכירו את הזירה היו איווט ליברמן וזאב אלקין. על ברכיו של האחרון, בשבתו כמתרגם שיחות פוטין־נתניהו, נולדה הברית בין שני המנהיגים. אלקין, כמו כל העולם יש לומר, היה משוכנע שניצחון רוסי הוא עניין של ימים.

בהשפעתו הרבה ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, המשיך את אסכולת נתניהו של טנגו מכבד מול השליט הרוסי. היחיד שגינה את הפלישה היה שר החוץ דאז, יאיר לפיד. ישראל התיישבה, אפוא, על הגדר ודחתה בקשיחות, שלא לומר באכזריות, את כל התחנונים האוקראיניים לעזרה. כדי שהצגת הנייטרליות תהיה מושלמת, בנט ואלקין יצאו למסע תיווך, כשגם להם לא ברור מה בו אמת ומה משחק.

בחודשים שחלפו מאז אפילו אלקין הבין שההתרפסות בפני הרוסים היתה שגויה. אחרי שר החוץ כהן יגיע גם הוא בקרוב לביקור הזדהות בקייב. מי שבמשך שנים ניהל את קשרי ישראל־רוסיה, שרקם קשר אישי עם פוטין ושהתעקש לעמוד בראש כל הוועדות והשדולות שאחראיות ליחסים בין ירושלים למוסקבה, בורח היום כמו מאש מכל זיקה אליה.

בימים של כאוס בין הקואליציה לאופוזיציה אלקין קיבל מיו"ר הכנסת הזמני, יריב לוין, את ראשות השדולה הפרלמנטרית לקידום הקשרים בין ישראל לאוקראינה. השדולה המקבילה לקשרים עם רוסיה, שפעם כל דוברי הרוסית בכנסת ניהלו עליה מלחמת עולם, נותרה יתומה.

אלקין מאמין כיום שישראל צריכה ללכת כברת דרך ארוכה לכיוון קייב. האמת היא שהתעורר באיחור. שכן כבר חודשים ארוכים במערכת המדינית־ביטחונית מתריעים כי הגישה הישראלית גם שגויה וגם תעלה לנו ביוקר.

אלוף (מיל') תמיר הימן, ראש מכון INSS, שהכיר מקרוב את הברית הרוסית־ישראלית כאשר שימש ראש אמ"ן, אמר למגזין זה עוד באביב שעבר כי "ישראל יכולה לייצר קול ברור הרבה יותר בתחום הזה. זהו אינטרס ישראלי ראשון במעלה, לצאת ולהגיד שכל מי שחושב לפתור בעיות גבולות באמצעות כוח צבאי, באכיפה צבאית וללא פתרון פנימי - אנו מתנגדים לזה. זו אמירה שאפשר להגיד".

הוא ביטל את החששות מפני פגיעה בחופש הפעולה של חיל האוויר בסוריה ואמר כי צה"ל יידע להתגבר על הערמת קשיים מצד הרוסים, אם יהיו כאלה, מאז שנאמרו הדברים עליבות הביצועים של הצבא הרוסי רק התחדדה. החשש הישראלי המקורי מפני עימות צבאי עם רוסיה בסוריה לא קיים. לפוטין אין את הלוקסוס במצבו לפתוח חזית נוספת, מרוחקת מהבית, מול צבא גדול ומאומן, כלומר צה"ל. גם תוקף הדאגה לשלום יהודי אוקראינה ורוסיה פג. כלומר, מי מהם שרצה לצאת יכול היה לעשות זאת, וספק אם אי־פעם הדבר בכלל יימנע ממנו.

גם חכם וגם צודק

מהצד השני, הסיבות לתפוס צד ברור לטובת אוקראינה רק מתגברות. ראשית, המוסר. קיומה של ישראל ובקשותיה מהעולם נשענות בראש ובראשונה על טענות של צדק היסטורי. לכן זה נראה די רע שכאשר נעשה אי־צדק היסטורי - ואפילו חבר טוב כמו פוטין אחראי לו - אנחנו ממלאים את פינו מים. מה לנו כי נלין על אחרים, הן על העבר, הן על ההווה, אם בעצמנו איננו עומדים במבחן.

שנית, האינטרסים. ישראל מנהלת מדיניות החורגת משמעותית מהקו הבינלאומי בהרבה תחומים. הבולט שבהם הוא איראן. כבר עשורים אנו זועקים שאיראן מסכנת את העולם ובאים בדרישות, גם כלפי המערב וגם כלפי המזרח, לעצור אותה. והנה, כאשר המערב בא בבקשה אלינו, הוא נענה בתירוצים מלוא החופן.

ביום פקודה, ממש כשם שאנו לא היינו שם בשבילם, הם לא יהיו שם בשבילנו. או כפי שניסח זאת באוזניי דיפלומט ישראלי בכיר, שלא חשוד בחלביות: "ביום שאחרי המלחמה ישאלו איפה היינו. לא תהיה לנו תשובה טובה"

על אחת כמה וכמה לאחר שאותה איראן חוברת למי שהמערב תופס כהיטלר מודרני, דהיינו פוטין. אפילו אחרי ההתפתחות הזו אותה ישראל עדיין עומדת מהצד, ממשיכה לתבוע מהמערב לעמוד לצידה, אך לא מוכנה לעמוד לצידו. במוקדם או במאוחר, "הנחת הסלב" הזו לישראל תיגמר.

אז נכון, אפשר לומר - וישראל אכן אומרת - שהיא תורמת את תרומתה למערכה נגד הציר הרוסי־איראני בהתמודדות מול האייתוללות, כאן במזרח התיכון. ואולם לכל ברור כי היא עושה זאת לטובתה שלה, ולא כחלק מהנשיאה העולמית בנטל. בשעה שהאירופים יושבים בחושך - ולא כמטאפורה - או משלמים ביוקר על כל שעה של חימום הבית, אצלנו החגיגה הכלכלית נמשכת. זה כלל לא נראה טוב.

מה גם שיש עוד תחומים שבהם אנו מעצבנים את העולם, כגון המדיניות ביו"ש. ישראל טוענת שכל העולם טועה ורק היא צודקת בגישתה כלפי הפלשתינים. רק השבוע חטפנו גינוי ממיטב חברותינו בגלל בנייה רחבת ממדים ביהודה ושומרון. אכן, הצדק איתנו. עם כל הכבוד לאמריקנים, לגרמנים, לבריטים ולאיטלקים - אנחנו יודעים מה טוב בשבילנו, לא הם.

אבל הדעת נותנת שבשלב מסוים תיגמר הסבלנות לחוצפה הישראלית לסובב את העולם על האצבע. כי אם לא די בכל אלה, כעת הממשלה מתכוונת כעת לקדם את הרפורמה המשפטית. אפילו אם תוכניתם של רוטמן ולוין מוצדקת ומושלמת, העובדה היא שאת מיטב חברינו היא מטרידה.

אז לא, הם לא יסגרו את הברז ולא יחתכו שיתופי פעולה. מהשת"פ הם מרוויחים לא פחות מאיתנו, אבל ביום פקודה, ממש כשם שאנו לא היינו שם בשבילם, הם לא יהיו שם בשבילנו. או כפי שניסח זאת באוזניי דיפלומט ישראלי בכיר, שלא חשוד בחלביות: "ביום שאחרי המלחמה ישאלו איפה היינו. לא תהיה לנו תשובה טובה".

שר החוץ כהן הבין את כל זה עוד בטרם יצא לנסיעה. הוא ידע שיספוג ביקורת מהאוקראינים, אך כשנסע לקייב מחשבותיו היו נתונות לוושינגטון ולברלין, ללונדון ולפריז. לא בטוח שמחווה אחת כזו תשכך את כל הביקורת, אך הגעתו לקייב, מבחינתה של ממשלת נתניהו, מתחילה מסע ארוך של תיקון.

כהן כמובן לא הגיע על דעת עצמו. הוא קיבל אישור מנתניהו לייצג פה את ישראל, כאשר אחד מיעדיי הביקור הם בדיוק אותם מנהיגים מערביים אוהדי ישראל שתמהים מאוד על עמדתה השווייצרית בנוגע למלחמה. במילים אחרות, הגעת שר החוץ של נתניהו לאוקראינה, באופן מפתיע, ״עוקפת משמאל״ את ממשלת בנט-לפיד, ומורידה לחץ באחת מנקודות החיכוך בין ישראל למערב.