התמונות שראיתי קודם לכן במדיה, לא הכינו אותו למפגש עם המציאות המטלטלת עצמה. בניינים שלמים שהפכו לעיי חורבות, שכבות־שכבות של תקרות בטון שהתכווצו ומחצו כל מה שביניהן, שמיכות מעופפות תפוסות בין הקירות הנפולים, אופניים כחולים מעוקמים זרוקים על ערימה של מה שהיה פעם בית, זקנה מחבקת בובת צמר, נאחזת בה בייאוש.
אנחנו באזור הכאוס של מתחם שהיה פעם שכונת מגורים, והפך עכשיו לזירת בוץ טובעני ואבק אפרפר ומשנק. סביבנו אנשים, זקנים, נשים וטף בכל מקום, מסתובבים בחוסר מעש, חלקם מתחממים בקור העז מול המדורה. אחרים משוטטים עם מבט מזוגג ובלתי מאמין בעיניים. מדי פעם נשמעת יללת יאוש. אפסות האדם בתפארת אל מול אימת הטבע.
בכל כמה שעות האדמה שוב זועמת ברעידות משנה ומנערת את בני האדם שמעליה. אין עוד קרקע יציבה, בכל רובדי המשמעות וההשלכות של התחושה הפיזית והנפשית. על ערימות הבטון הנפולות עמלים צוותי החילוץ המקומיים, להציל את אחרוני השורדים.
רגע של שיא ושל ייאוש
ביום רביעי בבוקר חברתי אל יחצ"א - יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף, בפיקודו של אל"מ (מיל') גולן ואך. הייתי העיתונאית הישראלית הראשונה בזירה שהצליחה להגיע אל השטח ולצפות מקרוב בפעילות המופלאה של המשלחת, המונה 500 איש. הם כבר בשטח מהלילה שבין שלישי לרביעי, עובדים בלי הפסקה במרוץ נגד הזמן והקור. לא עוצרים לאכול, גם לא לישון, אף שהם ערים כבר לפחות יומיים ברציפות.
עד לצוהרי יום רביעי כבר הצליחו לחלץ תינוק, פעוט בן שנתיים, אישה בת 23 וגבר כבן 40. כעת הם עמלים על חילוץ רעייתו של הגבר, אישה כבת 40. בזירות נוספות בעיר הצליחו חברי המשלחת הישראלית לאתר אותות חיים, קול דפיקה, צעקה לעזרה. באורח נס עדיין מוצאים ניצולים, יותר מ־50 שעות מאז נקברו חיים, ונציגי מדינת ישראל הם הראשונים בעולם שמתייצבים בשעת חירום.
בין זעקות הייאוש ורעשי החפירה מבצעים מעת לעת נוהל הדממת אתר. מכבים את כל מנועי הדחפורים, מניחים בצד את אתי החפירה ומבקשים מכולם לשמור על שקט מוחלט. כשהדממה משתררת, מקשיבים בציפייה דרוכה לקולות העולים מן האדמה. כך מצליחים לאתר אותות חיים ולוודא את מצבם של מי שיודעים היכן הם, ופועלים במלוא המרץ לחלצם.
רגע המפגש של מחלץ עם מחולץ חי הוא רגע של שיא, אבל גם של ייאוש. דבר אחד הוא להגיע אל לכוד, למצוא אותו חי ואפילו להצליח להחדיר לו אינפוזיה, ודבר אחר לגמרי הוא להצליח לחלצו שלם מתוך השכבות הרומסות אותו. בדיוק ברגע הזה התפרק גיל, מילואימניק, חבר המשלחת הצה"לית, מהנדס במקצועו.
"זה קשה לחלץ תינוק. אף אחד לא רוצה לעבוד עם מישהו שמזכיר לו את הבית", אומר גיל, אב לשני פעוטות, בן 37, "המקומיים שעבדו על החילוץ של התינוק חששו להיכנס פנימה. הם ביקשו עזרה. נכנסתי יחד עם קצינה, ואז ראינו את התינוק. זה קשה לראות דבר כזה. בהתחלה ראיתי רק רגליים, חשבתי שהוא מת. נגעתי לו בעדינות ברגל והוא זז. הוא בכה ואני בכיתי איתו, ואז ניסיתי להרגיע אותו. על לכודים מבוגרים אני מסוגל להסתכל כאובייקטים, אבל על תינוק זה אחרת. זה היה יותר מדי. יצאתי החוצה. כמהנדס הבנתי שמבפנים אי אפשר לחלץ אותו וצריך לעשות את זה מלמעלה, לקלף את כל השכבות שמעליו. ארגנתי אנשים והתחלנו לעשות את זה".
אחרי שבע שעות עומר הפעוט בן השנתיים חולץ חי ושלם. "חבר משלחת אחר שלנו הוציא אותו והעביר אותו אלי", מספר גיל. "ואני העברתי אותו לרופא ומשם המקומיים לאמבולנס. זה היה רגע מרגש מאוד, אבל כאן לא בכיתי".
גיל לא דמע, אבל החברים שאיתו במשלחת זזו הצידה, מחבקים זה את זה, מנגבים את העיניים הלחות, מסדירים את הדופק המהיר. "זה כמו לידה", אמר אחד מהם, "ממש כמו לידה".
ומה עם ההורים של הפעוט, אני שואלת בהיסוס. "הרחתי אותם", עונה גיל בלי פילטרים, "באיזשהו שלב בלילה היה אפשר לשמוע קולות חיים שלהם, אבל הקולות נדמו והיה שם בפנים ריח חזק של גופות".
הילדים שפה, הילדים שבבית
גם תום שי (39), קצינת אוכלוסייה במילואים של יחצ"א ואשת חינוך, סייעה בחילוץ התינוק. היא שמעה מרחוק את בכיו והתלבטה אם לגשת לשם לעזור למקומיים בחילוצו. "מי שעבד על החילוץ של עומר רוב הזמן זה הצבא הטורקי. מדי פעם הם פנו אלינו לסיוע. הייתי יחד עם נעמה, שגם היא כמוני אם לילדים קטנים, אז בעצם לא רצינו לגשת לשם, זה היה קשה מדי. אבל נמשכנו בכל זאת להיות שם, וכל הזמן ניגשנו לבדוק מה קורה איתו.
"בכל פעם שעשו הדממה ושמעו מעומר אותות חיים, נשמתי לרווחה. לקראת סוף החילוץ הם ביקשו שנשתלב בחילוץ שלו, וכך עשינו. עומר הוא ילד גיבור. אני מאוד שמחה שהוא יצא בריא ושלם. זה פלא שילד בן שנתיים שורד ככה שלושה ימים. זה דבר מדהים".
אני מדברת עם תום בשטח שעה אחרי חילוץ הפעוט. היא ערה כבר 52 שעות רצוף, אבל משדרת שלווה ורוגע מרשימים. תפקידה כקצינת אוכלוסייה הוא, כפי שהיא מסבירה, "לאסוף מודיעין מהשטח ולגבש תמונה על האוכלוסייה שהיתה באתר, כדי להכווין את הכוחות לפעולה מהירה ומדויקת, ובמקביל לנטר את ההתנהגות של האוכלוסייה במצב חירום ולגבש המלצות למפקדים איך להתנהל ככוח חירום".
בעבר כבר יצאה תום, תושבת מגשימים, כחלק ממשלחת חילוץ, לסייע בנפאל לאחר רעידת אדמה. אבל הפעם זה אחרת. אז היא עדיין לא היתה אמא של עמרי בן השנה ושל ירדן בן ה־3 וחצי. "זה הבדל משמעותי. כשלא הייתי אמא לא הייתי צריכה לשים את הילדים בבוקר בגן ואז להתלבט אם ללכת להיפרד מהם, ולהחליט שלא, ולדעת שלא אראה אותם בימים הקרובים. היום זה להשאיר את הילדים ולדעת שכל אמא וילד שאני אראה פה, יזרקו אותי ישר למחשבות על הבית".
עיניה הכחולות בוהקות בכאב: "האמת היא שאי אפשר לעשות את הדבר הזה בלי לדעת שיש לך גב. מה שמאפשר לי לעשות את הבחירה הזו בכל פעם מחדש זה הידיעה שיש לי את הגב של אופיר בעלי בבית, והידיעה שהמשפחות של שנינו מגבות אותנו. אני יוצאת בידיעה שיש אנשים שאוהבים וגאים בי בבית".
היתה לך התלבטות אם לצאת?
"כן. זה בכל פעם לבחור מחדש. כאמא אני לא חייבת לעשות מילואים. תמיד יש רגע כזה שמסתכלים על הבית בבוקר ועל הלו"ז של העבודה ואומרים, 'רגע, איך אני עוזבת את כל הדבר הזה?' אבל מייד אחרי זה, זה מאוד ברור. את מבינה שלהיות יחד עם קבוצת האנשים המדהימים והשרוטים מיחצ"א במשימה הזו זו זכות מדהימה. זה הרגע שבו, עם כל הקושי, אני בוחרת להתמסר ליחידה שאני חלק ממנה, לדעת שכשצריך אז מגיעים.
"כשהיינו בנפאל לא חילצנו אנשים חיים. פה זו בשבילי הפעם הראשונה שבה אני ממש חלק ממשלחת שמצילה חיים. זה מאוד מרגש. מרגישים שיש ערך ומשמעות להגעתנו".
היו דמעות?
"קצת. כשעומר חולץ. זו היתה תחושה שסגרנו מעגל".
לכודים יחד, מחובקים
במקביל לאתר החילוץ של עומר, עובד רוב הצוות הישראלי על חילוץ אנשים חיים ממבנה סמוך. "עבדנו במקום אחר והיה עודף של כוחות, אז החלטנו ללכת להירגע שנייה בצד. הלכנו הצידה וקפצו עלינו אנשים", מספר גיל. "דבר ראשון ראינו גופה לכודה מעל הפתח. לא היה אפשר להוציא אותה, אז כיסינו אותה בסדין", מצביע גיל על הסדין הפרחוני מעל הפתח שסביבו פועלת המשלחת. אני נחרדת. לא העליתי בדעתי מה הסדין מסתיר.
"ליד הגופה שמענו קולות. זו היתה צעירה בת 23. הפנים שלה היו צמודות לפנים של אמא שלה, שכבר לא היתה בחיים. הוצאנו אותה. זה היה מדהים להוציא מישהו חי חמש דקות אחרי שהגענו למקום. הייתי בעבר במשלחת חילוץ בהונדורס בשיטפון ובברזיל במפולת בוץ, ולא זכינו לדבר כזה".
אחרי הצעירה שחולצה עמלה המשלחת הישראלית על חילוץ מורכב במיוחד. בעל ואישה כבני 40, שנמו בשלווה את שנתם בחדר השינה בביתם ונלכדו יחד מחובקים. בין שכבות הבטון נעצרו חיי שגרה ואהבה והפכו לטרגדיה. הגבר נלכד מעל האישה, רגלו נרמסה מתחת לקורת בטון עבה. במשך שעות ארוכות התלבט הצוות הרפואי אם לבצע קטיעה בשטח. "דנו על זה עם הפצוע עצמו. הוא בהכרה. הוא הסכים שנבצע קטיעה", מספר גיל.
כדי שצוות רפואי זר יוכל לבצע קטיעה בשטח, הוא צריך לקבל אישור מהממשלה. ברגע שאישור כזה מתקבל יוצא מפקד המשלחת, גולן ואך, לפקד אישית על הניתוח המורכב. את הניתוח עצמו מבצע בקור רוח ובמסירות אין קץ ד"ר אלדד כץ, רופא מטעם המשלחת, לידו צוות אמבולנס טורקי.
"הגבר היה גדל גוף. הוא שכב עם הרגל לכודה, והיה קשה מאוד להגיע אליו", סיפר כץ מאוחר יותר, "שכבתי על הבטן בצמוד אליו בזווית מאוד לא נוחה. הוא שכב בתוך החלל שממנו רצינו לחלץ אותו, והייתי צריך להוציא אותו משם. זה לקח לנו 16 דקות. חלק גדול מהזמן הייתי צריך לחשוב איך עם יד אחת אני מחבר לו את הציוד, ותוך כדי זה נותן לו טיפול רפואי. הבנו שהמצב קשה ושצריך להוציא אותו כמה שיותר מהר.
"במהלך הטיפול ראיתי שהוא לא מרגיש כלום ברגל, והבנו שצריך לבצע קטיעה. הוא נשאר בחיים, נשם והגיב לאורך כל פעולת הקטיעה, וגם הזיז את הרגל השנייה. בשלב כלשהו יצאתי ואחד המחלצים נכנס פנימה כדי לעטוף אותו ברצועה ולנסות להוציא אותו לקרש גב ולשלוף אותו. גם זה לקח זמן, אבל החבר'ה המקומיים עזרו לנו המון".
האלונקה עומדת מחוץ לאמבולנס, ערוכה לקלוט מהר את הפצוע. אנשי המשטרה והצבא הטורקי מרחיקים את הקהל הסקרן. הם בונים שרשת אנושית שמחזיקה שמיכות כדי להסתיר את החילוץ עצמו. יש משהו מרגש באנשים שעומדים במשך שעה ארוכה, מרימים שמיכות גבוה, עושים הכל כדי לשמור על כבודו של אדם פצוע, בתוך מציאות שבה כבודם של עשרות אלפי אנשים נרמס.
פצועים על לוחות של גבס
אחרי שבע שעות מחולץ הגבר. ואך, שהיה צמוד לפצוע לאורך כל הניתוח, יוצא כשבגדיו מוכתמים בדם. אחד מחברי המשלחת מעיר בציניות שהפעם הקודמת שבה מדי צה"ל היו מוכתמים בדם טורקי, היתה במשט המרמרה. הומור שחור. אי אפשר איתו, אי אפשר בלעדיו.
בדרך לבית החולים מצבו של הפצוע מידרדר. כץ: "פינינו אותו אל האמבולנס, הפרמדיקיות חיברו אותו למוניטור, התחלתי לחבוש לו את הרגל ומהר מאוד הוא קרס. התחלנו החייאה, נתנו לו אדרנלין, ולצערנו אחרי 20 דקות הוא מת. זה היה מאוד מסתכל, אחרי כל המאמץ שהשקענו והתקווה שישרוד".
הצוות הישראלי ממשיך בחילוץ הסבוך של אשתו, כשמתברר שרגלה של האישה לכודה גם היא תחת קורת הבטון, והצוות מתלבט שוב מה לעשות. אל כוח הצבאי מצטרפים המתנדבים האזרחיים של איחוד הצלה ויחידות החילוץ הארצי, משלחת של 41 איש, דתיים, חילונים וחרדים בתמהיל ישראלי מיוחד. המשלחת הגיעה על מטוס מיוחד ששכר איחוד הצלה ובו עשר טונות של ציוד מציל חיים. עם המשלחת הזו, בפיקודו של יוסי כהן, המראתי לטורקיה.
הכוחות עובדים יחד, ובעזרת כלים מכניים מצליחים לאט־לאט להסיר מעל האישה את קורת הבטון. רגלה מרוסקת, אבל היא בהכרה מלאה. ד"ר איתי לבל, רופא המשלחת של איחוד הצלה, נכנס פנימה כדי להעריך את מצבה. האישה בהכרה, ובסיוע משככי כאבים היא גם שומרת על מורל גבוה.
"כשהרימו את בעלה היא ממש עודדה את המחלצים בקריאות 'היידה, היידה'. לקח זמן, אבל בסוף הצליחו להוציא אותו דרך הפתח הצר. זה היה מדהים לראות אישה עם פציעה קשה ביותר, רגל מרוסקת, אבל מאוד חזקה נפשית, וזה אחרי שהיא היתה שם כבר שלושה ימים", מספר יוסי עמר, חובש, תושב כוכב יעקב, ראש סניף איחוד הצלה בבנימין ומנהל מחלקת הרחפנים של הארגון.
צוות האמבולנס המקומי מבקש את עזרת הישראלים גם במהלך הנסיעה, וד"ר לבל ויוסי עמר נכנסים לאמבולנס. "הגענו לבית החולים הקרוב. זה מבנה שלא ניזוק, אבל כרגע הוא עמוס באופן קיצוני. בכל מסדרון ובכל מעבר מיטות עם פצועים. אפילו על ערימת לוחות גבס שהיתה בצד, שכב פצוע. נכנסנו איתה לחדר הלם, ערכנו מסירה מסודרת לצוות הרפואי. שמחנו להושיט יד, להציל חיים. בשביל זה אנחנו כאן".
כמה שעות אחרי החילוץ הדרמטי אנחנו חוזרים אל כץ, שהספיק בינתיים לתפוס תנומה קלה, לשתות קפה שחור ולחזור לפעילות. הוא בן 39, רופא עם התמחות באורתופדיה המתגורר בתל אביב עם רעייתו ושני ילדיו הקטנים. "מעיין אשתי מצליחה בכל פעם להחזיק את הבית ולדאוג לילדים כשמקפיצים אותי. זו הפעם הראשונה שאני מצטרף למשלחת של יחצ"א באירוע בחו"ל. בישראל מובן שלקחתי חלק בפעילות של היחידה במבצעים שומר החומות ועלות השחר.
"כולם כאן מקווים להציל חיים וזו זכות גדולה, ובאנו לעזור כמה שאפשר. העבודה של המשלחת כאן מדהימה, וכולנו תקווה שעוד נצליח למצוא ניצולים בימים הקרובים. הקושי הוא בעיקר בתנאים. הקור, חוסר השינה - לא ישנו כבר יומיים - והצפיפות באתרי ההרס שלא מאפשרת לנו תמיד להגיע אל הניצולים בזווית שאנחנו רוצים או להשתמש בציוד שלנו כפי שאנחנו רוצים".
שיירת התיקים השחורים
אנחנו עוברים לזירה אחרת, ושם עובד צוות ישראלי נוסף. לצערם חילצו רק גופות. ארדואן מגיע לביקור במקום. מאות שוטרים וכוחות סמויים יוצרים שביל מעבר לשיירה הנשיאותית. המונים עומדים ויושבים סביב מדורות על השדרה שבמרכז הכביש, צופים בשיירה שנעצרת לדקות מספר.
הקהל מורכב ברובו מתושבים שמחכים בכיליון עיניים לשמוע מה עלה בגורל יקיריהם. הנשיא ממשיך בנסיעתו, והתושבים נשארים להמתין לבד. שלוש נשים רצות בצווחת אל אחד המבנים. בכל רגע מתרחש משהו. בשבילנו זה אייטם כואב, בשבילם אלו חיים שנגדעו. הרגעים הקשים ביותר, שבהם הקהל קופא בדממה, הם כאשר עוברות שיירות דוממות של גברים במבט מושפל, הנושאים גופות בתוך תיקים שחורים.
אבל בתוך כל הכאב הזה יש רגעים אנושיים מצמררים, ועוד שליפות של אנשים חיים מתוך ההריסות. נכון ליום רביעי בערב המשלחות הישראליות הצליחו לחלץ שמונה אנשים חיים. במהלך הלילה המשלחת הצה"לית הצליחה ליצור קשר עם עוד שני אנשים חיים והחלה לפעול לחילוצם. התקווה היא שעד שבת יצליחו להציל לפחות מניין בני אדם.
את הלילות אנחנו עושים מחוץ לעיר ההרוסה בשדה ענק פתוח שמיועד למשלחות ההצלה מכל העולם. כמות המתנדבים הישראלית כפולה ומכופלת בהשוואה לכל מדינה אחרת וממלאת את הלב בגאווה אדירה. כוחות צה"ל ממשיכים לזרום ויש בשטח כבר מאות חיילים וחיילות, ובהן בולטות הלוחמות של עוקץ, שמסתובבות בין ההריסות עם הכלבים שאומנו לזהות חיים.
הרוח הטובה בין חברי המשלחת נסדקת רק במרוץ להטענה. הגנרטור שעובד לסירוגין מצליח לחמם שני מיחמים גדולים, הדרך היחידה לחמם את הידיים הקפואות בכוס תה. אל הגנטרור מחוברים גם השקעים הנחשקים, וצריך לעמוד בתור כדי לזכות לקבל קצת אנרגיה. אבל המרוץ לאנרגיה חשמלית עלול לבוא על חשבון אנרגיית החום. אם במרוץ אחר השקע הריק הנחת את כוס התה על איזה ארגז עם שכבת קרח, אכלת אותה. נשאר לך רק להתענג על אייס־תה, תוצרת טורקיה.
התנאים הפיזיים בלינה בשטח לא פשוטים, אין מים זורמים, אין חשמל. השינה באוהלים או במבנים זמניים על הרצפה בקור עז של מינוס שש מעלות גם היא לא קלה. אבל הרוח הגדולה מחממת את הלב, בידיעה שכל מי שנמצא כאן עושה את הדבר הכי גדול שאפשר - מנסה להציל חיים.
