ההקצנה בשיח הציבורי בשבועות האחרונים מטרידה מאוד את השב"כ ואת העומד בראשו, רונן בר. התחושה היא שאבדו כל הבלמים והרסנים, שהכל מותר ואפשרי, שבעקבות המילים הקיצוניות עשויים לבוא גם מעשים קיצוניים שמהם כבר לא תהיה דרך חזרה.
זאב רז ודוד חודק, אנשים רבי זכויות, חצו את גבול הלגיטימיות בשיח, והם לא לבד. הרשתות מלאות באחרים, מפורסמים פחות, שמשתמשים בטרמינולוגיה דומה, ואף קיצונית יותר. זה נכון, כמובן, גם מימין: שנה שלמה התנהלה מערכה נגד ראש ממשלה מכהן (בנט) שהוגדר כלא לגיטימי, וככזה שיש לעשות הכל כדי להוריד אותו; מערכה שכמות השקרים וההסתה שהיא כללה חצתה כל היגיון והגינות. ולא אמרנו מילה על הפיכת ציבור שלם ל"בוגד", כולל על ידי חברי כנסת. ח"כ נסים ואטורי, בשבתו כיו"ר התורן של הכנסת, הוריד השבוע את עופר כסיף מדוכן הנואמים בגלל שכינה את חברי הממשלה פשיסטים. אפשר היה להתחבר למהלך הזה לו ואטורי עצמו לא היה חותם זה מכבר על ציוץ שקובע: "ניאו־נאצים שמאלנים, אתם בושה לאנושות".
רבין תיעב את בג"ץ והמערכת המשפטית, אבל ציית להם גם כאשר שילם על כך מחיר אישי (בפרשת הדולרים) וממשלתי (כשנאלץ לפטר את אריה דרעי). לעומתו, ח"כ שמחה רוטמן, בשבתו כיו"ר ועדת החוקה, רמז השבוע שלא צריך לציית לכל פסק דין של בג"ץ
בשיח שהתפתח פה (שיח היא מילה קצת מתעתעת; אלה שני מונולוגים מקבילים, צעקניים ואלימים) אף אחד לא מוכן לשמוע את האחר. כאשר שר המשפטים יריב לוין מודיע מראש שלא יסכים לשום פשרה בעניין המהפכה המשפטית שמטלטלת את המדינה, הוא מבהיר מראש שהצד השני - בין שטענותיו ודאגותיו מוצדקות ובין שלא - אינו בר שיח עבורו.
כמה קשקשני רשת הזכירו השבוע בהקשר הזה את יצחק רבין; רבין תיעב את בג"ץ והמערכת המשפטית, אבל ציית להם גם כאשר שילם על כך מחיר אישי (בפרשת הדולרים) וממשלתי (כשנאלץ לפטר את אריה דרעי). לעומתו, ח"כ שמחה רוטמן, בשבתו כיו"ר ועדת החוקה, רמז השבוע שלא צריך לציית לכל פסק דין של בג"ץ. הקלישאה שבה השתמש (אם בית המשפט יקבע שצריך להרוג את כל הג'ינג'ים) כל כך ילדותית ומופרכת, שהיא כשלעצמה מעלה תהיות על מה שמתחולל בראשו של מי שאמור לנהל עכשיו באחריות הנדרשת את אחד התהליכים הנפיצים שהתקיימו בישראל מעודה.
תראו מי שמדבר
מטבע הדברים, הדאגה העיקרית היא שהאלימות המילולית תהפוך לאלימות פיזית. בעיקר הדברים אמורים בראש הממשלה: בנימין נתניהו הוא הדמות המאוימת בישראל, בפער ניכר מכל השאר, ולאחרונה יש הקצנה בשיח שנוגע אליו. מאז רצח רבין, אבטחת ראשי ממשלה בישראל היא מרבית, אבל האווירה הנוכחית הובילה להקשחה נוספת של אלמנטים מסוימים בהתנהלות סביבו.
גם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והשר לוין זכו לתגבור משמעותי באבטחה. חיות מאובטחת על ידי השב"כ, אבל לוין מאובטח על ידי יחידת "מגן" שאחראית לאבטחת השרים שאינם מוגדרים "סמלי שלטון" (נשיא המדינה, רה"מ, יו"ר הכנסת, שרי הביטחון והחוץ, יו"ר האופוזיציה ונשיא בית המשפט העליון). שב"כ מעביר לעיתים מודיעין וממליץ להעלות או להוריד רמות אבטחה בהתאם לאיום, אבל האחריות אינה שלו. גם לא מתפקידו לעצור ולחקור כל אזרח שמפזר דברי הסתה ברשתות; זה תפקידה של המשטרה, שעשתה השבוע צעד בכיוון זה כאשר זימנה את חודק ורז לחקירה, וכתמיד הותירה סימן שאלה מדוע לא נהגה כך מול שלל בריוני רשת שהיו אלימים לא פחות מימין.
החקירות האלה אמורות לצנן את השיח. כמעט כל מי שמגיע אליהן מתחרט על מה שכתב/אמר, ומרסן את עצמו בהמשך. הבעיה היא שהנחקרים האלה הם טיפה קטנה בים עכור במיוחד. גרוע מכך, כלל הברזל הוא שכלב נובח לא נושך, כלומר שמי שכותב או מדבר לא יעשה בסוף כלום. הסכנה, ותמיד יש כזאת, תבוא מהאויב הנעלם. מזה שיצבור אנרגיה וכעס במחשכים, ויחליט לפעול במפתיע. מיגאל עמיר הבא, שהשב"כ והמשטרה עלולים שלא לדעת עליו מראש.
לכן החלטת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לדחות את בקשתו של חודק לרישיון נשק, מגוחכת במיוחד. ראשית, כי מדובר בעניין מקצועי: בישראל לא מחלקים נשקים למי שמשלנו ולמי שלא, אלא למי שעומד בכללים מוגדרים שנקבעו באופן מקצועי. ושנית, כי ספק אם בן גביר, שמחזיק ברישיון לאקדח למרות העבר הפלילי והאלים שלו, הוא המתאים לחלק ציונים או רישיונות לאחרים. בדיוק כפי שעמיתו לממשלה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', האשים את ארגוני השמאל בקריאה למרד, ושכח שנעצר ונחקר בשב"כ בחשד שתכנן לבצע פעולה אלימה כדי לבלום את ההתנתקות מעזה.
אגב, אותו סמוטריץ' עמד רק לפני שלושה חודשים בכנסת ביום הזיכרון ליצחק רבין והאשים את השב"כ לא רק בכישלון בשמירה על חייו של ראש הממשלה המנוח, אלא ב"מניפולציות חסרות אחריות, שעד היום לא נחשפו במלואן, כדי לעודד את הרוצח לבצע את זממו". השב"כ והעומד בראשו מחו אז, ובצדק כפול; גם כי מדובר בהאשמה מופרכת שנועדה לעשות דה־לגיטימציה מכוונת לארגון, וגם כי סמוטריץ' - שטען (במידה לא מבוטלת של צדק) כי בעקבות הרצח הופנתה אצבע מאשימה כלפי חצי עם - התעלם מהאווירה הציבורית שקדמה לרצח, היתה קרקע פורייה שעליה צמח הרוצח ונתנה לו רוח גב לפעול.
באווירה הרעילה הנוכחית נכנסים גם איומים אמיתיים לקטגוריית ה"מטעם". כך האיום על הכלכלה, וכך גם האיום המשפטי. לראשון כבר רואים ניצנים, וגם אם ראשי חברות ההייטק שהודיעו כי יוציאו מישראל כספים משתייכים למחאה, כדאי לא לבטל את מה שהם אומרים ומסמלים: אם ישראלים נוהגים כך, חזקה על זרים שיהיו זהירים שבעתיים. ולמי שממהרים לבטל את העניין בברכת שלום ולא להתראות לשמאלנים (ויש רבים כאלה ברשתות, כולל בכירים), כדאי לבדוק מה חלקו של ההייטק בצמיחה, בהשקעות הזרות, ואפילו בקידום הסכמי אברהם מול מדינות האזור.
תתחילו לספור את העולם
בחלק המשפטי עסקו עוד פחות, אבל משפטנים מובילים מזהירים ממה שעלול לקרות לישראל בפורומים בינלאומיים, אם המהפכה המשפטית תעבור ומדינות במערב יסתכלו על ישראל באופן שונה (או כפי שהגדיר זאת נשיא צרפת מקרון בפגישתו עם נתניהו: כמי שאינה חולקת עימנו אותם העקרונות הדמוקרטיים). זה ייתן אור ירוק לציד של ישראלים בכל ערכאה משפטית בעולם; הראשונים שישלמו את המחיר יהיו אנשי כוחות הביטחון, שיתקשו לעזוב את הארץ. אמנם כבר היה מי במפלגתו של בן גביר (ח"כ יצחק קרויזר) שאמר לאחרונה שזה לא נורא ושמדובר ב"מחיר סביר" כי ישראל במלחמה, אבל גם אם שמים בצד את הלהג התורן של הח"כ התורן - האיום קיים, וממשי מתמיד.
מי שבלם עד כה מהלכים כאלה הוא בג"ץ, שנחשב בעולם לאינסטנציה מקצועית שהחלטותיה הגיוניות ודמוקרטיות. החלשתו תחליש את ישראל לא רק בארץ, על רקע השינוי המוצע במבנה הדמוקרטי, אלא גם בעולם. מי שמתעלם מכך נוהג בחוסר אחריות מסוכן, ורק תורם להעמקת השסע ולהגברת האיומים שגלומים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו