מפת הקשרים: בין אספהאן, רמאללה והרפורמה המשפטית

כמו במקרים קודמים, גם התקיפה השבוע באיראן מציתה את הדמיון. זאת לא רק העובדה שהאיראנים נתפסו שוב בהפתעה מוחלטת מול מה שנראה כפגיעה מדויקת בנכס אסטרטגי שלהם, אלא היכולת של התוקפים לחבר מודיעין וחימוש לכדי מבצע מוצלח בעורף האויב.

לא נדרש הרבה זמן עד שהאצבע המאשימה הופנתה לישראל. אמנם בדקות הראשונות היו מי שטענו שארה"ב עומדת מאחורי הפעולה, אבל בוושינגטון מיהרו להתנער והצביעו (בהדלפה לעיתונות) על ירושלים. זה מלמד על אסטרטגיה אמריקנית מעניינת: מצד אחד, וושינגטון לא רוצה להתעמת עם איראן בגלוי כדי שלא להסתכן בפגיעה בנכסים שלה במפרץ הפרסי; מנגד, היא משתפת פעולה עם ישראל בכל דרך - מחילופי מודיעין ושיתופי פעולה מבצעיים, ועד לתרגילים משותפים (כולל תרגיל ענק שנערך באזור ממש בסמוך לתקיפה), כאשר האויב המשותף הברור והמוצהר הוא איראן.

נדמה שגם בישראל לא ממש התרגשו מהאחריות הכמעט רשמית שהוטלה על המוסד כמי שאחראי לתקיפה. זאת לא רק העובדה שלכולם ברור שיש מעט מאוד מדינות שמסוגלות לבצע תקיפה כירורגית כזאת, בלב איראן, וגם לא רק הידיעה שאיראן תאשים כמעט בכל דבר את ישראל - מתקיפות צבאיות ועד לעידוד המחאה ועליית האינפלציה; מעבר לכל אלה, ישראל רוצה לטפח בגלוי תדמית של מי שמנהלת מדיניות אגרסיבית נגד איראן, בתקווה שכזו תסייע לה ביצירת הרתעה משמעותית בסוגיית הגרעין.

המטרה: ערעור הביטחון האיראני

הסוגיה האיראנית תפסה מקום מרכזי גם בשיחות שניהל שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, השבוע בארץ. בישראל מנסים לשכנע את ארה"ב, ובאמצעותה את המערב כולו, לנהל מדיניות אגרסיבית יותר מול איראן, בינתיים בהצלחה מוגבלת. אנשי המקצוע משני צידי האטלנטי רואים עין בעין את האיום, אבל ההנהגות הפוליטיות מנתחות באופן שונה את משמעויותיו.

בישראל סבורים שהחודשים הקרובים קריטיים לבלימת האיראנים. הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע הנתון שחשף כאן הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי, כי איראן מפעילה קבוצת נשק חשאית. הוא הבהיר אמנם כי הפעילות האסורה הזאת מתבצעת על אש קטנה, אולם עצם קיומה הוא אור אדום כפול: ראשית, כי איראן עושה צעדים אקטיביים כדי להתקדם לא רק במסלול צבירת האורניום המועשר אלא גם לעבר הפצצה עצמה; ושנית, כי היא מלמדת שאיראן מעריכה שיש לה מרחב תמרון לפעול מבלי שתשלם על כך מחיר, ובמילים אחרות - שההרתעה הבינלאומית כלפיה מוגבלת.

בין היתר, זאת תוצאה של המלחמה באוקראינה. החוזה לאספקת מל"טים לרוסיה, שחלקם אמור היה להיות מיוצר במפעל שהותקף השבוע, העמיד את איראן במוקד האינטרסים של מוסקבה, ולקחי המלחמה - ובראשם העובדה שנשק גרעיני נותן למדינה חסינות, ונטילתו ממנה מעמידה את עצמאותה בסכנה - חיזקו מן הסתם את האמונה של ההנהגה בטהרן שהגרעין הוא ערובה לשלטון נצח, ואולי אף להרחבת המהפכה האסלאמית ולהשגת יעדים אסטרטגיים נוספים. ספק אם אלה כוללים השמדה פיזית של ישראל, אבל זה לא משנה; אם חלילה יהיה לאיראן נשק גרעיני, המאזן האזורי כולו ישתנה, ומדינות נוספות - מסעודיה ומצרים ועד טורקיה - ירוצו להתחמש בגרעין, מה שיהפוך את המזרח התיכון לבית משוגעים גדול.

בישראל מעוניינים לערער את הביטחון האיראני, בין היתר באמצעות תקיפות. הפעולה האחרונה אמנם לא כוונה כנגד פרויקט הגרעין, אבל היתה חלק ממערכה סדורה ומוצהרת, שתכליתה לפגוע באיראן בכל מקום ובכל דרך. המדיניות הזאת משותפת לכל ממשלות ישראל האחרונות: רגליה אצל שרון ואולמרט ובממשלות נתניהו הקודמות, והמשכה אצל בנט ולפיד ובממשלה הנוכחית. מי שחושב שהתקיפה באיספהאן מלמדת על שינוי מדיניות, לא נמצא במקצוע. נדרשים לה חודשים של הכנות - מאיסוף מודיעין ועד לשיוף היכולת המבצעית, שעל פי הטענה האיראנית הובלה מהשטח הכורדי בעיראק.

לא על הפיתה לבדה

ניתן להניח שהאמריקנים לא הופתעו מהתקיפה הזאת. לא רק מעצם היחסים האינטימיים ששתי המדיניות מקפידות לנהל בעניינים כאלה, תוצאה של שיתופי פעולה, תלות הדדית ואמון גבוה, אלא משום שאיש בירושלים לא היה מעז להסתכן בתקרית מיותרת במהלך ביקורו של בלינקן. לא שישראל זקוקה לאור ירוק מוושינגטון, אבל סביר שקיבלה לכל הפחות קריצה וחיוך קטן - אם לא לפני הפעולה אז בוודאי אחריה.

אבל את האורח עניינו דברים אחרים. עם כל החשיבות שישראל מייחסת לאיראן, וושינגטון מוטרדת הרבה יותר ממה שקורה אצלנו. בניגוד לרושם שניסו בירושלים ליצור, האמריקנים התעסקו בביקור בעניין המשילות והדמוקרטיה, ובהרחבה. הוא עלה בכל אחת מהפגישות, וכדי לוודא שבישראל מבינים את המסר השאיר בלינקן בארץ צוות של משרד החוץ כדי לפקח.

אפשר לנהל דיון שלם סביב הפעלתנות האמריקנית הזאת, ועד כמה היא לגיטימית במסגרת התערבותה של מדינה בענייניה של מדינה ריבונית אחרת. זה דיון אקדמי מעניין - שכמה מהקולגות שלי עוסקים בו באינטנסיביות, כולל מעל דפי העיתון הזה - אבל זה דיון במעמד צד אחד. שום דבר שנכתב או נאמר כאן לא ישכנע את האמריקנים להתנזר מהמעורבות הזאת; הם רואים אותה כחלק משמירה על האינטרסים שלהם, ועשו ויעשו זאת גם במדינות אחרות (לעיתים בעידודה הנלהב של ישראל).

האמריקנים אמנם לא אומרים זאת במפורש, אבל הם מסתכלים על תמונה רחבה, שכרוכים בה איראן והפלשתינים, המפרציות והמשילות. יש בכך לא מעט נאיביות; גם את ביקורו הנוכחי חתם שר החוץ האמריקני - כפי שעשו כל קודמיו בשלושת העשורים האחרונים - בפגישה עם יו"ר הרשות הפלשתינית ברמאללה, בתקווה שהצדדים יקדמו צעדים בוני אמון. אלה מילים חשובות, אבל מנותקות מהמציאות הקשוחה שרשמה את החודש המדמם ביותר זה שנים. יידרשו יותר מתקוות כדי לשנותה, וצריך להיות אופטימי במיוחד כדי להאמין שזה יכול לקרות בעתיד הנראה לעין ומבלי לעבור קודם לכן במסלול הסלמה ודם.

ועדיין, צריך להסתכל על ההקשר הרחב של המסר האמריקני. נדמה שבירושלים מפספסים זאת, או מאמינים שבכל זאת יוכלו לעשות הכל: גם לנהל מערכה מול איראן, גם לקדם צעדים חד־צדדיים ביו"ש וגם לבצע הפיכה משפטית. כתמיד, המציאות תטפח לישראל בפנים. הדחייה בפעם המי־יודע־כמה בפינוי ח'אן אל־אחמר מלמדת, שוב, שהמציאות חזקה יותר מכל ההבטחות.

ישראל לא צריכה להירתע מלקדם מדיניות, אבל עליה לפעול בשכל ובאחריות. לבטל פיתות לאסירים הביטחוניים זה חשוב, אבל נדמה שזה תורם יותר לתדמיתו של השר לביטחון לאומי מאשר לשנת הלילה של תושבי עוטף עזה. במציאות נפיצה במיוחד בכל הגזרות ראוי היה שהממשלה תקבע סדר עדיפויות ברור ותפעל לפיו, ולא תעמיס יותר סוגיות מכפי שהיא מסוגלת לעכל.