תחושת דז'ה־וו שוררת ברחוב הקבלן 28 בירושלים. בבוקר שלאחר פסיקת בג"ץ, זרם העולים לרגל אינו פוסק. פוליטיקאים, רבנים, אנשי ש"ס בעבר ובהווה. באים להביע תמיכה, ונזכרים. 20 שנה עברו מימי "שאגת אריה", הישיבה שהוקמה מחוץ לבית הכלא שבו ישב דרעי, וילדי המהפכה מרגישים שזה מתחיל מחדש. חלקם היו ילדים כשנשלח לכלא, אחרים היו מספיק בוגרים כדי להשתתף בהפגנות. התחושה שמישהו מחפש לפגוע בסמל שלהם - ובהם עצמם - עדיין בוערת.
שלמה סבג, 28, אברך הלומד חינוך מיוחד, גדל בבית ש"סניקי טיפוסי בבני ברק. תמונה גדולה של הרב עובדיה תלויה על הקיר, לצד תמונת הבאבא סאלי. בספריית הקודש הענקית שבסלון, כל ספרי "יביע אומר", ו"יחווה דעת". כמי שינק מילדותו את רוח ש"ס, סבג עצר את נשימתו לקראת הכרעת בג"ץ ביום רביעי.
שלמה סבג: "אני זוכר את עצמי כילד קטן בזמן המשפט המותח של דרעי, צופה בלופים יחד עם כל המשפחה בקלטת 'אני מאשים'. ידענו לדקלם בעל פה את קריאות 'הרב אריה זכאי', של הרב עובדיה זצ"ל"
"אני זוכר את עצמי כילד קטן בנופש משפחתי בצפת, בזמן ימי משפטו המותח של דרעי, צופה בלופים יחד עם כל המשפחה בקלטת 'אני מאשים'. ידענו לדקלם בעל פה את קריאות 'הרב אריה זכאי', של הרב עובדיה זצ"ל, את הדמעות של בתו הקטנה. אריה דרעי נחקק לי בזיכרון כבר מינקות בתור אישיות חזקה. הערצתי אותו. כאבתי בשבילו. גם כשאלי ישי החליף אותו, אני זוכר שבתלמוד התורה ובבית אמרו תמיד שמה לעשות, אריה יש רק אחד".
התבגרת מאז.
"כאחד שלמד גם בישיבות ליטאיות, לא תמיד הרגשתי בנוח לומר שאני מצביע ש"ס. לא תמיד היתה לנו גאוות היחידה הזו. אבל מאז שהרב אריה דרעי חזר להנהיג את התנועה, התופעה שבה בחורי ישיבות ספרדים לא מתביישים לומר בגאון שהצביעו לש"ס רק התעצמה. בפרט בבחירות האחרונות, ראיתי אנשים שאפילו שמים שלטי ש"ס על הרכבים".
איך הרגשת רגע לפני פרסום ההחלטה בבג"ץ?
"היתה לי תחושת בטן שזה הולך כמעט בוודאות לקראת פסילה, ועדיין הייתי במתח, כאילו שאני עומד לקבל תשובה גורלית בחיים שלי. נפגעתי ממש באופן אישי מהזלזול. מי הם השופטים שיזלזלו ב־11 מנדטים שהצביעו לש"ס, רובם המכריע בגלל האיש ששמו אריה דרעי? הם פשוט עשו מעשה שנובע משנאה ורדיפה נטו".
כמו לפני שנים
תחושת הכאב הזו עולה גם בשיחה עם חני בוחבוט, 55, מנהלת מכללת תילתן לרפואה משלימה, אלמנת הרב הראשי לטבריה הגאון רבי משה צבי בוחבוט זצ"ל, ודמות שמחוברת מאד למפלגה.
"ביום הזה אני רוצה לומר ולדבר את הכאב שלי בקול. אני אוהבת את העם שלנו. אני אוהבת אותו מאוחד ומלוכד, כי אחדות היא השם השני שלנו כעם שמוקף בכל כך הרבה אתגרים. הכוח שלנו הוא באחדות הפנימית, ואני כואבת, ואפילו קצת כועסת, על אלו שמדברים על שוויון וזכויות ואהבה והכלה, כשבדרך לשם הם דורכים ורומסים בדיוק את זה. בשם הקדוש והיקר להם, עוצמים עיניים מול מי שלא דומה להם. כבוחרות ובוחרי ש״ס בחרנו במנהיג בגלל הדרך שהוא סלל לנו".
חני בוחבוט: "אני כואבת, ואפילו קצת כועסת, על אלו שמדברים על שוויון וזכויות ואהבה והכלה, כשבדרך לשם הם דורכים ורומסים בדיוק את זה. בשם הקדוש והיקר להם, עוצמים עיניים מול מי שלא דומה להם"
את מזהה חוט מקשר ל־99'?
"כמו לפני שנים, שהובילו אותנו למלחמת אחים מיותרת, כך גם עכשיו. שום דבר לא השתנה. הפופולריות של אריה שהגיע לצמרת הפירמידה הפוליטית מהווה כלי שרת לפגיעה מכוונת בנו, הבוחרים שלו".
שמואל בן עטר, 58, מגיש ברדיו "קול ברמה", ברדיו "קול האמת" באינטרנט וברדיו היהודי בניו-יורק, ובעבר היה בעלי תחנת הרדיו הפופולרית ביותר בציבור החרדי "קול האמת", תחנה פיראטית שמילאה חלק מכריע במחאה הספרדית־מזרחית. הוא היה ממקימי "שאגת אריה", אוהל המחאה שאליו זרמו מאות ואלפים ממאזיניו בזמן שדרעי ישב בכלא.
הוא מתאר את עצמו כמי שנפגע אף הוא מהתערבות בית המשפט בחוקי הכנסת, כששידר למאות אלפים את המחאה הספונטנית שהקים לחיזוק אריה דרעי.
שמואל בן עטר: "אורי זוהר עלה אצלי לשידור ואמר 'אני לא עוזב אותו, אני נשאר פה'. דאגנו לאוהל, למטבח, לספרייה. היינו מעבירים שידורים חיים. המטרה היתה לחזק את אריה שהאזין לנו מתוך הכלא"
"הכנסת העבירה חוק שמי ששידר שבע שנים רצוף לפחות באופן פיראטי יהפוך לחוקי. אריה דרעי עלה אצלנו לתחנה, ובישר שאני יכול לשדר באופן חוקי ולמסור לעם ישראל את מספר התחנה. אבל היועץ המשפטי מני מזוז ביטל את החלטת הכנסת, כי הוא החליט שזה חוק לא חוקי. הגשנו ערעור לבית המשפט העליון, והוא קיבל את עמדת היועמ"ש".
למה החוק בוטל?
"בגלל שאנחנו חושבים אחרת מהם. הם היו רגילים להציג את הדברים לעם כמו שהם חושבים, הם ניווטו, הם שלטו בנרטיב, ולפתע שומעים דעות אחרות של אנשים אחרים, והם פעלו להוריד אותנו. איך בית משפט פוסל חוק של כנסת, של ממשלה?"
תחזור איתנו לימי המחאה, איך היא נוצרה?
"אני הקמתי את 'שאגת אריה'. אורי זוהר עלה אצלי לשידור אחרי שאריה דרעי נכנס לכלא, ואמר 'אני לא עוזב אותו, אני נשאר פה'. דאגנו לו לאוהל, למטבח, לספרייה. התחלתי לגייס מאות ואלפי איש שיבואו כל יום. כל ערב היו מגיעים יותר מאלף איש. היינו מעבירים שידורים חיים. כל ערב היה מופיע זמר, היתה במה, רבנים היו עולים ומדברים. המטרה היתה לחזק את אריה שהאזין לנו מתוך הכלא. אני לא שולל שמחאת 'שאגת אריה' תחזור. אני מקבל מאז הפסיקה עשרות בקשות מאנשים מכל רחבי הארץ לחזור ולהקים את אוהל המחאה. אנשים ממש רוצים לצעוק על העוול. אנחנו נתייעץ עם רבנים ונקבל החלטה".
אבל זה הימין שבשלטון עכשיו.
"אנחנו צריכים ללמוד מהממשלה הקודמת איך עשו מהפכה בתוך שנה. הימין חייב ללמוד לשלוט. זה לא רק דרעי עם 400 אלף מצביעים. כל מצביעי גוש הימין נתנו את קולם, בידיעה שדרעי עומד להתמנות לשר. למה לא הגישו את העתירה לפני הבחירות? אולי מפני שחיכו לראות אם הוא יצטרף לשמאל. אם היה מצטרף ללפיד, הוא היה ניצל מזה. לפיד אמר בכבודו ובעצמו שהוא לא פוסל שדרעי יהיה שר בממשלתו. בית המשפט צריך לחשוב טוב מאוד למה לציבור ענק אין אמון במערכת המשפט. הגיע הזמן שייתנו לאלה שנבחרו לנהל את המדינה ולא יתערבו להם".
הרב יהודה אזרד, 50 מנהל בית התמחוי כרמי העיר בירושלים, היה בין מקימי ישיבת "שאגת אריה" וממובילי המאבק למען דרעי בשנות ה־90, וגם הוא מרגיש שמדובר באותו מאבק.
"עברו מעל 25 שנה. אז היינו צעירים וזעקנו בקול ניחר 'אני מאשים', 'הוא זכאי', 'זאת רדיפה'. כמו אז, לא ספרו אותנו. בזו לנו והכניסו מנהיג של עדה שלמה וציבור ענק מאחורי סורג ובריח".
לעת כזאת הגעתם למלכות
"אותו בית משפט, אותם שופטים - וכלום לא השתנה", ממשיך הרב אזרד. "הם אדוני הארץ, הם מחליטים מה נכון, מה לחשוב. אחרי החלטה כזו, התחושה היא שאפשר לסגור את הכנסת. שחיים בדיקטטורה. לעת כזאת, בנימין נתניהו והרב אריה דרעי, הגעתם למלכות? אז אל תקראו לנו להצביע עבורכם יותר. העם אמר את דברו. שני מיליון איש בחרו בכם בדיוק כדי לבצע שינוי. תפסיקו לומר 'כבוד בית המשפט', תפסיקו להתפלפל במושגים משפטיים כאילו זה הוויכוח. הרדיפה תימשך כל עוד הם השלטון האמיתי".
יעקב מתן, 37, בית שמש, יזם ויוצר, בן למשפחה מזרחית. גם מתן היה שם בנערותו מחוץ לחומות באוהל "שאגת אריה", וספג את תחושת התסכול. אלא שהיום, יותר מ־20 שנה לאחר מכן, הוא מציג עמדה מורכבת יותר.
יעקב מתן: "אני אוהב את אריה דרעי, וחומל בכל ליבי על צערו. אך יחד עם זאת אני מאמין גדול בדברי אבותינו, שאלמלא מוראה של מלכות - איש את רעהו חיים בלעו. יש שופטים בירושלים ועלינו להודות על כך בכל יום"
"כל ימיי גדלתי בין הליטאים, וגם הבית שבו התחנכתי לא היה בית ש"סניקי. ובכל זאת אני מצביע ש"ס. החיבור שלי לש"ס התחיל בגיל מאוחר יחסית, כשאבי ניגש אלי ואמר 'סבא מבקש שנצביע ש"ס'. ובכל זאת, חלק דרמטי מאוד בגיל ההתבגרות שלי מחזיק את האירוע הגדול של 'אני מאשים'. שירת 'הוא זכאי' והדמעות של הילדה הבוכייה הולכות איתי עד היום, ומותירות צלקת של עלבון מפני איזה חזק שמחזיק בכוח אינסופי ומנצל אותו לרעה. לרעתנו. אני זוכר את עצמי עומד שם עם חבריי לישיבה מחוץ לחומות כלא מעשיהו, ובעיקר מבינים שיש כאן רגע שהוא גדול יותר מכל מילה או הסבר. רגע שבו מבקש הממסד להחזיר את העטרה ליושנה הקודם".
והיום?
"התבגרתי. שום דבר לא יצליח להפוך את אריה דרעי למצורע בעיניי. אבל מצד שני, בית המשפט הרשיע את האיש בפלילים. ודינא דמלכותא דינא. בבחירות הקודמות התלבטתי מאוד. קמפיין השקופים של ש"ס מצא אותי בעמדה מאוד נרתעת ומבוהלת. אני אינני שקוף. בשום פנים ואופן לא. אני גם לא מוכן שיקראו כך לאחיי בני עדות המזרח. ומאידך ראיתי בתוך ש"ס חברי כנסת מהדור החדש יותר, זה שמדבר מורכבות, שמגלה ערנות לתהליכים שעוברים על היהדות החרדית, ופועלים מתוך אחריות כלל־ישראלית. בתור דוגמה אציין את הח"כים מיכאל מלכיאלי ומשה ארבל. לראשונה הבחירה שלי בש"ס היתה מושכלת יותר.
"אני אוהב את אריה דרעי, וחומל בכל ליבי על צערו ועל הסיטואציה הלא נעימה. אך יחד עם זאת אני מאמין גדול בדברי אבותינו, שאלמלא מוראה של מלכות - איש את רעהו חיים בלעו. יש שופטים בירושלים ועלינו להודות על כך בכל יום". √
