"בחודשים האחרונים אני חשה שהחרדה של מייסדי המדינה שמא העם היהודי אינו מסוגל לשאת מדינה, אופפת אותנו מחדש". מילים נוגות אלה כתבה ב"הארץ" ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא. שפירא היא כלת פרס ישראל לחקר ההיסטוריה של עם ישראל ומחברת ספרים על ברל כצנלסון, יגאל אלון ומפלגת העבודה. במאמר כותבת שפירא על פרימת מרקם, על סולידריות, על יהודית ודמוקרטית, ובעיקר עולה ממנו הזדהותה עם קבוצה על־זמנית של "מייסדי המדינה", שחשה שמעשי ידיה טובעים בים של מהפכה משטרית אנטי־דמוקרטית.
והנה, נס אירע להיסטוריונית: היא הלכה להפגנה בכיכר הבימה, והוקל לה מעט. "במוצאי שבת, כשעמדתי בגשם הסוחף ליד כיכר הבימה, בתוך קהל צפוף, נחוש להגן על הדמוקרטיה הישראלית, הרגשתי אחווה חוצה גבולות של מעמד, עדות, אמונות. השיר ששרו הנאספים לידי היה שירו של רבי נחמן מברסלב: 'והעיקר - לא לפחד כלל'. היה זה רגע של תקווה, שאולי בכל זאת יתברר שיש בעם היהודי הכישרון להיות עם נושא מדינה, תוך הכרה במחויבויות הכרוכות בקיומה".
ראו כמה קלי ערך בעיותיה ואתגריה של ישראל, אם הפגנה בערב גשום יכולה להפיח תקווה במיואשים. ראוי לציין את התרשמותה של שפירא מהמשתתפים: הם נראו לה כמו ספקטרום רחב - אך מאוחד - של "מעמד, עדות, אמונות", כלומר: חבר'ה כמוה בדיוק. מייסדי המדינה בעבר ובעלי הבית בהווה.
שפירא לא חוששת לדמוקרטיה מהיום. כבר ב־1983 היא כתבה מאמר שכותרתו "השנה שבה חצינו את הקווים האדומים"
חופש ההפגנה הוא אחת הזכויות שדמוקרטיה מאפשרת לאזרחיה כחלק מחופש הביטוי, חופש ההתכנסות והחופש לצעוק סיסמאות עם שותפים לדעה. יש יתרונות נוספים לשיטה הדמוקרטית, כמו זכות ההצבעה והפרדת רשויות, שלטון הרוב המושמץ - שבלעדיו אין דמוקרטיה כלל - וגם שוויון בפני החוק ושאר מונחים שאין להם מערכת כריזה. ערך ההפגנה הוא לא יותר ולא פחות מפריט ברשימה ארוכה של טרדות שהציבור בכללו מחויב להשלים עם קיומן, מהסיבה שהורים רבים לאורך הדורות היטיבו לנסח: "אתה לא בן יחיד במשפחה הזאת". ולכן נדרש הציבור מעת לעת לסבול אזרחים אחרים שבאים לזעוק את זעקותיהם השונות ברחובה של עיר, להפריע את מנוחת השכנים, ולפעמים גם לחסום את הכביש עד שהמשטרה תתייעץ עם התקשורת מתי בשלה העת לפנות אותם.
הנוי וההדר שיש בהפגנות הם סך כל הפקקים והרעש שהן מייצרות והסיסמאות שנישאות על שלטיהן. זה הכל, וזה לא הרבה. אך יש הפגנות שהן כל כך צודקות, עד שהמשתתף בהן רשאי לחוש את עצמו כלוחם חוד שעשה את מעשה הגבורה הדמוקרטי העילאי: הוא יצא לרחובות! הוא הניף שלט! הוא מחא כפיים לאילה פרוקצ'יה כשאמרה "דמוקרטיה ערכית אינה רק רצון הרוב", ולציפי־"אנחנו נעצור אתכם ולא נתפשר"־לבני, וכמובן לחבר של קבע אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, שקרא לנשיא הרצוג מדם ליבו: "אני קורא לך מכאן היום, בשם כל הקהל הקדוש הזה, קום עשה מעשה. הכרז על ראש הממשלה כבלתי כשיר למלא את תפקידו, הכרז על נבצרותו לאלתר". אותו שרגא טען לאי־כשירותו של נתניהו גם בשנת 2019, בבג"ץ, מסיבות אחרות. תמיד יש סיבות אחרות. שרגא היה גם נגד מתווה הגז, והפגין בעד ועדת חקירה בפרשת הצוללות, ונגד שחיתות שלטונית ב־2017 - לרוב בליווי עתירות לבג"ץ. הוא, למעשה, הדמוקרטיה.
מה כל כך קדוש במפגינים הללו דווקא? על שום מה זוכים מפגינים מסוג מסוים לכותרות ראשיות במהדורה? על שום מה אנחנו נדרשים להתפעל מהעובדה שהם יצאו מהבית? יצאו מהבית, למען השם! לתל אביב! בגשם!
אולי בגלל התמדתם רבת השנים. מפגיני הבימה נראים למתבונן הוותיק מוכרים מאיפשהו: מהפגנות יוקר המחיה של 2011, שוד הגז ב־2015, הפגנות בלפור ב־2020. אלו אינן הפגנות מגזריות, עדתיות או פוליטיות. חלילה. אלו הם מפגיני־על בעד מטרות־על. תמיד להגנת הדמוקרטיה, אף פעם לא נגד הימין, אף פעם לא נגד נתניהו. תמיד אלה אזרחים למופת, משכמם ומעלה, כמו פרופ' שפירא, כמו הטייסים, השלדגיסטים, ההייטקיסטים, היועמ"שים לשעבר, עורכי הדין וגלימותיהם, שלא יכולים להחריש נגד המעשה הנורא שמתכוונת הממשלה לעשות - שבמקרה עומד בראשה נתניהו, שאין לנו שום דבר אישי נגדו כמובן - אבל אין ברירה. כפי שצוטטה מפגינה מנהריה בכותרת המשנה: "המתווה מסכן את הדמוקרטיה של המדינה". הנה כי כן, גם ב־2015 מתווה הגז סיכן את הדמוקרטיה.
אולי כדאי להיזכר בתוצאות ההפגנות של אבותיה הקדמונים של המחאה נגד "המהפכה המשטרית": מחאת יוקר המחיה זכתה לסיקור תקשורתי מתפעל, משל היתה נהמת הלב האותנטית של העם, ואחר כך נתניהו נבחר, החיים חזרו למסלולם, והדירות בתל אביב עדיין יקרות. מחאת שוד הגז אולי גרמה להעלאת התמלוגים למדינה, אבל לא השאירה את הגז בים ולא החזירה את נתניהו לקיסריה. כמו כן, מחירי החשמל בישראל נמוכים בכמעט מחצית מהמחיר הממוצע באיחוד האירופי.
לא מחאות בלפור הפילו את נתניהו, אלא עריקתו של נפתלי בנט. בבחירות 2022 נבחר נתניהו ברוב משכנע, אך המפגינים לא נואשים: חמושים בסכנה חדשה לדמוקרטיה הם פשוט מחליפים את השלטים ואת החולצות (לפעמים גם זה לא), יוצאים לצעוק ברחובות ונהנים מסיקור תקשורתי מפרגן. בעלי הבית יוצאים מהבית - משמע, דבריהם חשובים.
יש לציין כי שפירא לא חוששת לדמוקרטיה מהיום. כבר בשנת 1983 היא כתבה מאמר שכותרתו "השנה שבה חצינו את הקווים האדומים", וקוננה: "עורער שלטון החוק בישראל, כבוד המערכת השיפוטית הוכפש בעפר וממשלת ישראל לא יצאה להגן עליהם". 1983 היתה השנה "שבה חשבנו לראשונה בהבנה על אותם גרמנים הגונים, שהמשיכו לשבת בארצם בשנות ה־30 ולא עלו על בריקדות אלא ירדו 'ירידה פנימית'''. רק במקרה בשנת 1983 היתה בישראל ממשלת ימין שבראשה עמד מנחם בגין ואחריו יצחק שמיר. הדמוקרטיה בסכנה בכל פעם שהימין בשלטון, ומפגיני השמאל תמיד נאצלים יותר מהטיפוסים המפוקפקים שלא יצאו בגשם לכיכר, אלא סתם הלכו לקלפי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו