ד"ר אלי קוק
חוקר תפריטי בחירה
מרצה בכיר בחוג להיסטוריה כללית וראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה. היסטוריון של הקפיטליזם האמריקני והמחשבה הכלכלית המודרנית. בוגר אוניברסיטת הרווארד
ד"ר אלי קוק, אנחנו לקראת סוף הסמסטר באוניברסיטאות, זמן טוב לדבר על אחד המבחנים הפופולריים - המבחן האמריקני. איפה ומדוע הוא בעצם מתחיל, והאם הוא רלוונטי לימינו אנו?
"לצד סטנדרטיזציה ובדיקה זולה ומהירה של שאלות, אחת העילות המשויכת למבחן היא עילת האובייקטיביות. אנשים טועים להניח שהמבחן עצמו אובייקטיבי, אבל בעוד הבדיקה אובייקטיבית, לא כך היא כתיבת המבחנים. זה אולי נשמע תמוה - אבל המבחן האמריקני הומצא על ידי פסיכולוג מהרווארד שניסה למדוד אינטליגנציה בחיות, והיה אחד הראשונים שהכניסו עכברים למבוכים".
כשחושבים על זה, יש דמיון בין מבחן אמריקני לעכבר במבוך.
"בדיוק כמו במבחן אמריקני, גם מבוך הוא סיטואציה סגורה למדי, מקובעת ומובנית, עם מספר בחירות מוגבל. אותו פסיכולוג שהמציא את המבחן התבקש ב־1917 על ידי צבא ארה"ב לפתח מבחן שיעריך את אישיות החיילים, ויקבע למי יש פוטנציאל להיות קצין ואולי גנרל יום אחד. לשם כך הוא בנה את המבחן האמריקני הראשון עם שאלות קשות מאוד, ממש אזוטריות.
"היה לו חשוב להדגיש שאי אפשר ללמוד למבחן הזה או להשתפר בו, משום שהוא מודד אינטליגנציה גנטית ומולדת. לי היה ברור שבסופו של דבר, המבחן הזה בעצם מדד אם אתה לבן ממעמד בינוני ומעלה. ואכן, באופן לא מפתיע, מי שהשיגו את התוצאות הנמוכות ביותר במבחן היו שחורים ומהגרים, ובתוכם יהודים".
ובאותן שנים היתה לא מעט הגירה.
"זה חשוב, משום שכאשר רצו להגביל את ההגירה השתמשו בתוצאות המבחן הזה כדי להצדיקה כביכול. ב־1924 נסגרו שערי ההגירה של ארה"ב, ואנחנו יודעים שאחת הסיבות שבגינן נספו כל כך הרבה יהודים בשואה היא בגלל סגירת השערים לאמריקה. כך שלמבחן האמריקני היו השלכות מרחיקות לכת".
עד עצם היום הזה.
"גם כיום, בוודאי בישראל ובארה"ב, בסיס המבחן האמריקני עדיין ניצב ברוב שערי האקדמיות, בדמות הפסיכומטרי למשל, וזאת אף שהוא מדייק לנבא בעיקר את המעמד הסוציו־אקונומי של הורי הנבחן ואת מספר שנות ההשכלה שלהם".
ואם היה להם כסף לשלוח אותו נבחן לקורס הכנה איכותי.
"כן, ויש בכך אירוניה: הרי מחברי הפסיכומטרי אמרו בעבר שאין בקורסים כדי לסייע להישגים במבחן. התוצאה היא שיצרנו פה מנגנון שלכאורה מספר לנו סיפור של בחירה חופשית, מריטוקרטיה, שוויון הזדמנויות - אבל בסופו של דבר קיימים פה מנגנונים שרק משכפלים את פערי המעמדות בחברה. אני חושב שגם בישראל יש חוסר שביעות רצון בקרב אנשי חינוך מתרבות המבחנים האמריקניים. זה שהוציא 700 ומעלה בפסיכומטרי לא בהכרח יהיה המוצלח ביותר בלימודים".
האבסורד הוא שהמבחנים האלה קובעים את מסלול חיינו.
"בדיוק. אז איפה הבחירה החופשית והמריטוקרטיה, אם בפועל אתה מוסלל למקום מסוים לפי מבחן שבכלל לא בטוח שיש לשפוט לפיו? זה אפילו מדאיג וחורג לתחומים נוספים: בהייטק מבחן אישיות אמריקני נפוץ הוא מיירס־בריגס, שמקטלג את הנבחנים לטיפוסי אישיות. המבחן פופולרי מאוד, אבל בסוף הוא ודומיו מבוססים על בחירה כפויה בין מספר אופציות מוגבל. יש פסיכולוגים רציניים שאומרים שזה לא מדעי בשום בצורה".
הפסקה לתלמיד? בחלום
אם נישאר לרגע באקדמיה, יש דרכים טובות יותר לייעל את תהליך הקבלה לאוניברסיטה?
"אין פה תשובות פשוטות. אחת הדרכים היא לקחת את הציון ולשקלל בתוכו את הרקע הסוציו־אקונומי של הנבחן. אם בחור מהפריפריה לא למד לקורס וקיבל 600, אולי בהינתן תנאים טובים יותר היה מקבל 680".
רק ששיטת המבחנים, כאמור, נטועה עמוק בבסיס מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה.
"חזרתי משנת שבתון בארה"ב, שם שבוע הלימודים האחרון בבתי הספר היסודיים מוקדש למרתון מבחנים אמריקניים. בארה"ב מימון בתי ספר ציבוריים תלוי בתוצאות המבחנים הללו. אני לא רוצה לחשוב על אודות ההשלכות על דורות שלמים שמורגלים בעיקר בפתרון שאלות מובנות. אין במבחן הזה פיתוח יכולת ביטוי או יצירתיות. התלמיד נמצא בתוך קופסה סגורה".
כיום אלה בדיוק היכולות שאנחנו צריכים - יצירתיות, יכולת הבעה.
"בדיוק. ואלה דברים שהולכים ונחלשים בחברה הישראלית. בסוף אנחנו רוצים שעובד הייטק בן 35 יצליח לכתוב מייל שמבטא בצורה ברורה את רעיונותיו. מתי בפעם האחרונה ילד בבית ספר בכלל כתב משהו?".
האם דבריך מהדהדים במוסדות שונים בארה"ב או בישראל כך שיש ניסיונות לשינוי השיטה?
"אני חושב שאצלנו, למשל, בחוג להיסטוריה, יש מגמה להסתכל על עוד מדדים - למשל בגרויות או מבחנים ממוקדים, פתוחים, שמנבאים טוב יותר הצלחה בחוג המסוים. כך או כך, זה אתגר, אין פה פתרון פשוט.
"אין בעיה שפעם בשנה יקיימו מבחן אמריקני, אבל יש מגמה חזקה בקרב טכנוקרטים מסוימים שסבורים שהכל מדיד. בצד השני ניצבים אנשי חינוך, והמבחנים האלה מוציאים מהם את התשוקה ויוצרים תמריצים הזויים. בארה"ב יש סיפורים על מורות שלא נותנות לילדים לצאת להפסקה כדי שילמדו למבחן האמריקני. שמענו גם על מקרים שבהם מורים עיוותו את התוצאות".
בחזרה לכנסייה הקתולית
במידה רבה, רוח המבחן האמריקני שורה גם על תחומי חיים אחרים. אחד מתחומי המחקר שלך הוא תפריטי בחירה. למעשה, לתפריטים הללו יש הרבה השפעה וכוח על חיינו.
"בספר שאני כותב כעת בנושא בדקתי באילו תפריטי בחירה אני נתקל ביומיום. דירוגי חמישה כוכבים הם דוגמה מצוינת: אני מקבל שירות וצריך לדרג את נותן השירות מאחת עד חמש. אבל הדירוג הזה הוא דרך להפעיל כוח על העובד. קח למשל את נהגי אוּבֶּר. גיליתי שאם דירוג הנהג יורד מתחת ל־4.5 - דינו לצאת מהאפליקציה, והתחלתי לחשוב איך זה משפיע על נהגים.
"לפתע הבחנתי שנהגי אובר קצת נחמדים יותר מדי, צוחקים יותר מדי מהבדיחות שלי, קצת מתחנפים. פתאום אמרתי לעצמי: השיחה שאני מנהל איתם היא לא אמיתית. הם חושבים על הדירוג בסוף. זה מעוות לחלוטין. מהצד השני, בארה"ב ראינו תביעה מעניינת נגד אובר: נהגים ממקור אסיאתי טוענים לאפליה נגדם, ולכך שלא משנה כמה הם שירותיים - הציונים שלהם נמוכים.
"במקור, המערכות האלה חתרו לאובייקטיביות, אבל קרה ההפך. בסקטור אחר, קראתי סיפורים מסמרי שיער על מלצריות בארה"ב שמוטרדות מינית במסעדה ופוחדות להתלונן, כי הן יודעות שאם דירוגן יהיה נמוך - הן עלולות לאבד את עבודתן".
בין השורות הדברים נשמעים כמו גזענות בסיסית שעברה סובלימציה אנושית והפכה, אולי באופן לא מודע, למבחן אמריקני, לתפריט בחירה.
"יש בזה משהו. מבני תפריטי בחירה ומבחנים למיניהם תמיד ישקפו את בעיותיה ועיוותיה המבניים של החברה. יש ניסיון לברוח מהבעיות הללו, אבל בסוף הן משתכפלות ויוצרות עוד מערכת, עם עוד בעיות מבניות שקשה לפתור. הדבר הבעייתי הוא שאנשים רבים סבורים שמדובר באובייקטיביות מדעית. זה אתגר".
לב המערכת, במידה רבה, הוא גוגל. מדובר בתפריט הבחירה הגדול והמורכב שידעה האנושות - שמשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים ומתנהגים.
"לאורך ההיסטוריה נדמה לי שרק הכנסייה הקתולית במאה ה־12 התקרבה לכוח של גוגל: הם בנו מערכת מעולה, שבמקור היתה אמורה לעבוד באופן כזה שהדפים הראשונים בתוצאות החיפוש יהיו אלה שהכי הרבה אנשים הפנו אליהם. רעיון דמוקרטי ויפה. אבל בבועת הדוט־קום, גוגל הבינו שכך לא ניתן לעשות יותר מדי כסף, ולכן הפכו את עצמם לאדריכלי בחירה מסוג אחר. כיום תפריט הבחירה שאני מקבל בגוגל נקבע בין היתר על ידי סכום הכסף שהמפרסמים משלמים".
בגוגל עוד מדובר בתפריט בחירה אינסופי, אבל ברשתות החברתיות, אפילו ביוטיוב, הוא עשוי, לפחות למראית אין, להיות די מצומצם.
"מחקרים מראים שהאלגוריתם מנתב אותך לנישות קטנות. בישראל יש קבוצת אנשים קטנה שסבורה שהעולם שטוח. אנשים נכנסים ביוטיוב לסרטון שעוסק בנושא, והאלגוריתם מזהה שיש שם עניין ומפנה אותם לעוד סרטונים דומים. כך אנשים נכנסים ל'מחילת ארנבת' והדעה שלהם מתגבשת בהתאם, בלי לשמוע צדדים ביקורתיים או מנוגדים.
"מרגישים את זה גם בפוליטיקה. אנחנו מזהים קיטוב פוליטי, דיבורים על מלחמת אחים, ופעמים רבות זה קשור גם לחשיפה מצומצמת למגוון דעות. טיקטוק, פייסבוק, יוטיוב ותפריטי הבחירה שלהם לא מנסים להפוך אותך לביקורתי, לחכם או לפלורליסט יותר, אלא לגרום לכך שהעיניים שלך יישארו על המסך שלהם".
מה באשר לאמזון?
"בארה"ב יש כעס גדול על אמזון, והנשיא ביידן אף מינה כנציבת הסחר את לינה קאן, מומחית בהגבלים עסקיים, שידועה כמתנגדת לאמזון בשל ההתנהלות האנטי־תחרותית שלה. כשגרתי בארה"ב הרגשתי שאני לא רואה אנשים ברחובות או מכוניות בכבישים - רק משאיות של אמזון. אנשים קונים הכל באמזון, וזו דואגת שמוצריה יגיעו לראש טבלת החיפושים באתר".
נשמע דומה למה שמתרחש בעוד מקומות, סופרים למשל.
"בארה"ב עד שנות ה־80 היו בסופרים רגולציות חזקות, כדי ליצור תחרות חזקה בין ספקים. בשנות ה־80 בוטלה הרגולציה והחל תהליך המידוף: מי שרוצה להופיע במרכז המדף, בגובה העיניים, שישלם. זה קצת ההפך מחופש בחירה. יש הרבה יצרנים קטנים שלא מצליחים להגיע למדף שלנו".
אולי יש גם משהו טוב בתפריטי בחירה? הם מאפשרים לחברות להמשיך ולהתקיים, ולמכור לנו שפע של מוצרים ושירותים.
"זו נקודה חשובה. מובן שלא כל תפריט בחירה הוא נוראי. העניין הוא לפתח ביקורתיות, לחשוב פעמיים כשמדרגים מישהו, כשנבחנים במבחן מסוים. הרי בסוף אין מנוס - הדמוקרטיה שלנו מבוססת על תפריטי בחירה".
מדד הערך העצמי
בנושא קצת אחר: אחד ממאמריך מתייחס לשאלה מדוע אנשים נקלעים למצב כלכלי קשה: שמא בשל החלטות פרסונליות או בגלל מבנים כלכליים־חברתיים. אני מניח שאין תשובה חד־משמעית.
"הסוציולוגים נוטים לומר שהתשובה תלויה בזהות הוריך וברקע הסוציו־אקונומי שלך. הכלכלנים נוטים לטעון לאינדיבידואליזם ולחופש בחירה. בסוף יש לנו אפשרות בחירה ואחריות אישית, אבל חשוב לזכור שלא כולנו מתחילים מאותה נקודה, והצלחה או כישלון קשורים גם לאלמנטים מבניים במערכות שמהן אנחנו מגיעים. זה כמובן תקף גם להכנסה שלנו. אני לא מסכים עם ההנחה שלפיה השכר שלנו משקף את הערך שאנחנו תורמים לחברה, כאילו שתלוש השכר הוא סוג של מראה. גם כאן יש ברקע אלמנטים מבניים".
יש רושם שבמובן מסוים, בטח בנושאי השכר ויוקר המחיה, חזרנו לתחילת השיחה: אנחנו עכברים במבוך שהתחיל אי־אז בניסוי אקראי. יש בזה משהו קצת מתסכל.
"בעיניי, לפחות, התסכול חורג מתחומים של שכר או יוקר מחיה ומתחיל באזורי גיל מוקדמים יותר, שקשורים במידה רבה לתרבות הלייק. בארה"ב נרשם זינוק אדיר בסובלות מדיכאון בקרב בנות בתיכון, וזו תופעה שמתחילה, בין היתר, בסמוך להשקת אינסטגרם".
גם הערך העצמי שלנו מסתכם לתפריט בחירה.
"היום תלמידים מבינים אם הם מקובלים לפי כמות הלייקים. זה משפיע על תחושת הערך העצמי ויוצר חרדות, תסכול. צריך לחשוב על דרכים למתן את התופעות האלה. גרתי במשך שנה בעמק הסיליקון, במנלו פארק, ונדהמתי. בנותיי היו בכיתה ה', ורבים מהורי התלמידים עבדו בפייסבוק. התופעה המעניינת היא שכמעט לא היה ילד אחד עם סמארטפון בכיתה, משום שההורים דאגו להרחיקם. הם הבינו טוב מכולם מהן השלכות הרשתות ואת המניפולציות שמאחוריהן. מצד שני, הרבה מבני הנוער חושבים שאם אתה לא שם, אתה לא קיים. זה אתגר".
לסיכום, עם השנים חופש הבחירה שלנו יגדל או יפחת? נראה יותר רגולציה בחברות שונות?
"ממעוף הציפור, קונספט תפריט הבחירה חדש למדי. לפני 120 שנים כלל לא היו תפריטי בחירה. בבחירות בארה"ב מצביע הגיע עם פתק שקיבל ממפלגתו, שאותו הוא הכניס לקופסה שקופה כדי שיידעו כיצד הצביע. לשאלתך, ייתכן שנראה יותר הגבלות על תאגידי ענק, וגם על אופי המבחנים ותפריטי הבחירה השונים. אבל ההרגשה הכוללת שלי היא שלצד המדדים הברורים שתפריטי הבחירה יוצרים, יש אנשים רבים שמרגישים שמשהו לא עובד, כך שהאתגר האמיתי יהיה להתגבר על השיטה, מבלי להעלים אותה כליל".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
