כשהושבע אמיר אוחנה מהליכוד ליו"ר הכנסת, הוא הזכיר בנאומו את בן זוגו ואת ילדיהם שישבו בקהל. אך שמחת משפחת אוחנה לא היתה שלמה: חברי הכנסת מיהדות התורה, משה גפני ומאיר פרוש, הרכינו ראש כמנסים להתעלם מהאיסורים ההלכתיים שחגג אוחנה בנאומו. חבר הכנסת לשעבר (ובעתיד הקרוב) יצחק פינדרוס, גם הוא מיהדות התורה, אף הגדיל לעשות ויצא מהאולם.
הרב הראשי לשעבר, שלמה עמאר, התקומם נגד בחירתו של אוחנה ליו"ר, ואמר: "גם אנשים שנחשבים יראים תמכו בזה, זו בושה שאין כדוגמתה. אנשים שמייצגים תורה ודת. ממנים אותם לתפקידים מכובדים. בושה שאין כדוגמתה". ראש ישיבת כיסא רחמים, הרב מאיר מאזוז, גינה את מצעד הגאווה במילים חריפות, כולל כינויו בשם "מצעד הבהמות", ולגבי אוחנה קבע: "לפני שנתיים היה משהו בל"ג בעומר, ואמרו שהשר הממונה על מירון הוא נגוע במחלה הזו. אז יש שאלה מה שקרה לנו? קרה. להתרחק מזה".
מטבע הדברים, תגובות אלה עוררו עניין תקשורתי מחודש בנפש החרדית ההומופובית והאפלה. חברי כנסת וחברי ממשלה חרדים נדרשו לסוגיית הלטת הפנים של פרוש וגפני וההתבטאויות הקשות של הרבנים עמאר ומאזוז, וכ־1,000 מפגינים זועמים יצאו אחרי השבעת הממשלה לחסום את נתיבי איילון בתל אביב, ולדרוש - דווקא מאוחנה - להתפטר.
התבטאויותיהם של הרבנים אכן צורמות לאוזן הישראלית הממוצעת, שחיה בשלום עם הלהט"בים המקומיים. נכון, לא כולם מסכימים שזוהי הקבוצה הקדושה והחשובה ביותר בחברה, לא כולם תומכים בכל הדרישות הפוליטיות שלה, וזה בסדר. יש שמסתייגים מאופיו של מצעד הגאווה התל־אביבי, שגם אם הוא לא בהמי - הוא בטח לא אלגנטי במיוחד, וגם זה בסדר. אבל באופן כללי - חברי קהילת הלהט"ב הם בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו, חברינו לצבא, לעבודה ולחיים הפרטיים.
ישראל הממוצעת לא קיבלה על עצמה את הכללים ההלכתיים בנוגע למשכב זכר, וחורגת בעצמה ממודל המשפחה המסורתי - גירושים, אימהות יחידניות - ולכן רובנו מתקשים, בצדק, לקבל התבטאויות כמו "מחלה" בהקשר הלהט"בי. עם גסות רוח מהצד הליברלי של הספקטרום הפוליטי פחות יש לנו בעיה. את החרדים כינו בשמות גנאי חמורים יותר מאלה שבחרו בהם הרבנים עמאר ומאזוז. אביגדור ליברמן הציע להעמיס אותם על מריצות ולזרוק אותם למזבלה הקרובה, ואחר כך נתקף להט סביבתני ומיסה את הכלים החד־פעמיים ואת השתייה הממותקת. אלה פעולות תוקפניות וחמורות יותר מפרצוף חמוץ ומילים לא יפות.
העוינות בקרב חוגים מסוימים כלפי החרדים, וכן העלאת סדר היום הלהט"בי לראש סדר העדיפויות התקשורתי, הסתירו את השינוי הטקטוני: לפני תגובתם הקודרת לנאומו של אוחנה, אותם ח"כים עצמם בחרו בו ליו"ר הכנסת. הסתייגויותיו של הרב מאזוז לא סיכלו את הצבעתם. אפשר להזדעזע מדברי הרבנים ומהרכנת הראש של הח"כים, אבל כדאי למקד את תשומת הלב לא בדיבורים, אלא במעשים. הח"כים החרדים פעלו לא על פי ההלכה, אלא על פי רוחה הממוצעת והליברלית של ישראל הלא־חרדית. ועם כל הכבוד לפוליטיקת הזהויות, אוחנה נבחר למקום השישי בפריימריז של הליכוד לא כי הוא הומו, אלא כי למתפקדי הליכוד לא אכפת שהוא הומו.
הח"כים שהרכינו ראש בחרו באוחנה ליו"ר הכנסת. הם פעלו על פי רוחה הממוצעת והליברלית של ישראל הלא־חרדית
זה לא השינוי הדרמטי היחיד שהתרחש ביחס החרדים לחברה שבה הם חיים. השינוי השני עבר מתחת לרדאר התקשורתי, כאילו ואולי היו הדברים מעולם: שני חברים מיהדות התורה הושבעו לשרים בממשלה ה־37 - מאיר פרוש ויצחק גולדקנופף. לפניהם אולץ יעקב ליצמן על ידי בג"ץ לוותר על התואר המזויף "סגן שר". במקרה של ליצמן, מועצת גדולי התורה היתה צריכה לבחור בין שותפות רשמית בשלטון לבין התעקשות על מראית עין של כפירה בקיומה של הממלכה האזרחית, החילונית והליברלית. הרבנים בחרו בהשתלבות, ועכשיו פרוש וגולדקנופף אף לא ניסו להתעטף במראית העין של "אני שר? מה פתאום? כולה סגן שר".
נבדלותם של החרדים בולטת מאוד לעין, בעיקר בתחומים שיקרים ללב הישראלי: שותפות בשוק העבודה, וכמובן השירות בצה"ל. הסירוב לשרת בצה"ל הוא עקרוני, ואילו השותפות של הגברים החרדים בשוק העבודה נמוכה מהממוצע במשק. הציבור הכללי לא קיבל את התזה החרדית, שלפיה לימודי התורה שקולים בחשיבותם למפעלים אזרחיים, כמו מסים וצבא.
הנבדלות הזו תוגברה בעזרת התסבוכת הנושנה של "תורתם אומנותם", עוינות תקשורתית כלפי מי שמסרב לזרום עם מה שראוי ונכון בעיני עורכי מהדורות החדשות ומגישיהן, וגם בחירתם של החרדים להתייחס במיאוס מסוים לשותפות מלאה בחיי המדינה, גם בחיי היום־יום וגם ברמת השלטון. אלא שהרחק מהניסיונות הכושלים לכפייה חילונית על הציבור החרדי, עברו ועוברים על הציבור החרדי הגדול תהליכים שאמנם לא תואמים את הפנטזיה של האגף הפרוגרסיבי יותר בחברה הישראלית, אבל האגף הזה ממילא מתקשה להבדיל בין פנטזיות אוטופיות לבין המציאות. בחלומו תוקם מדינה פלשתינית שוחרת שלום לצד מדינת ישראל, וחרדים יתגייסו ליחידות מעורבות בשריון ויחליפו את ההלכה בכתבי החוג ללימודי מגדר.
במציאות, על פי הלמ"ס, 80% מהנשים החרדיות עובדות, ושיעור הגברים העובדים הוא 53%. שני הנתונים הם הגבוהים ביותר בעשורים האחרונים. הם לא מרוויחים הרבה, ו־44% מהחרדים נמצאים מתחת לקו העוני, אך זהו עוני מבחירה. הם גם מאושרים יותר, מתחתנים יותר, מתגרשים פחות ולא מרגישים בודדים. נתוני הלמ"ס מהחודש שעבר מצביעים על 40% התנדבות בחברה החרדית, השיעור הגבוה ביותר מבין כל קבוצות האוכלוסייה בישראל. מפעלות ההתנדבות החרדיים הם לא רק פנים־קהילתיים, ויעיד כל מי שנזקק לשירותי יד שרה, למשל.
הסתגלותם של החרדים בדרכם לחברה האזרחית היא אולי איטית מדי לטעמם של חולמי החלומות, והיא לעולם לא תיראה כמו האוטופיה החילונית - אבל היא מתרחשת בקצב שלה, ותוך השתתפות פעילה של החרדים בשינוי מקומם בחברה. מי שמסב את פניו וזועק נגד המציאות הזו הוא לא החרדים, אלא הציבור החילוני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו