מונא מארון
חוקרת מוח
הפרופסור הערבייה הראשונה בישראל למדעי המוח. חברת הסגל הערבייה הראשונה בישראל שמונתה לסגנית נשיא למחקר ופיתוח. עומדת בראש המעבדה לחקר הנוירוביולוגיה של הרגשות באוניברסיטת חיפה
פרופ' מונא מארון, גדלת בעוספיה, כילדת סנדוויץ'. דווקא מהעמדה הזאת, של מועצה מקומית בעלת שיעורי השכלה פחותים יחסית, ומיקום מאתגר בתא המשפחתי - הצלחת לנפץ באקדמיה תקרות זכוכית היסטוריות: את הפרופסור הערבייה הראשונה בארץ למדעי המוח, ולאחרונה היית לערבייה הראשונה בישראל שמונתה לסגנית הנשיא למחקר ופיתוח של אוניברסיטת חיפה. איך את מסבירה את ההישגים בצל האתגרים?
"שאלה קשה. אחותי הגדולה היא דמות מראה לאבי, ואילו אחותי הקטנה דמות מראה לאמי. אני יצאתי שונה, לא לפה ולא לשם. זה גם מה שנתן לי חופש פעולה ומחשבה, כי איש לא ציפה ממני לדבר. תמיד הייתי ילדה שקטה, חרוצה, אבל מעולם לא נתפסתי כאינטליגנטית מעבר לממוצע. בתיכון שבו למדתי לא זוכרים אותי, לא הייתי מצטיינת, אבל היה לי דרייב פנימי.
"הוריי לא סיימו כיתה ד', אבל מאז שהיינו קטנות אבי חינך אותנו לשני ערכים חשובים: כבוד המשפחה וכבוד הספר. מדי ערב אני ואחיותיי התאספנו לאחר שקראנו קטע מסוים, והסברנו לאבי את משמעותו. זו היתה נקודת הבסיס שלי להצלחה העתידית באקדמיה. לא התקבלתי ללימודי רפואה, אבל לשמחתי האקדמיה פתחה בפניי את שעריה. היה לי גם הרבה מזל וניצלתי הזדמנויות שנקרו בדרך. זאת האמת".
צריך לומר שנקודת ההתחלה שלך מורכבת אף יותר משום שאת מיעוט בתוך מיעוט: גם ערבייה, גם נוצרייה, גם מארונית וגם אישה.
"אנחנו כ־9,000 מארונים בכל ישראל. כשאני נוסעת לחו"ל וצריכה להסביר מי אני, אנשים מתקשים להבין. אבל דווקא המעגל הקטן שבו אני נמצאת מאפשר לי את התנועה החופשית. דווקא בגלל שבקושי אפשר לראות אותי - הפכתי לגמישה יותר, והגמישות הזאת סייעה לי להצליח, כפי שאמרתי.
"הגמישות הזאת גם אפשרה לי ליצור גשר, כדי שאחרים יוכלו לעבור בו. הייתי הראשונה שסיימה דוקטורט בעוספיה, ולאחר מכן נסעתי לפוסט־דוקטורט בחו"ל, בניגוד למנהגי החברה שממנה הגעתי. אז היום זו יכולה להיות אישה חרדית, אתיופית או צעירה ערבייה - ברגע שפתחתי את שער ההצלחה ממצב של חוסר סיכוי להצליח, נשים רבות יוכלו לעשות זאת".
היה מורכב עבורך להתקבל לתואר ראשון, ובהמשך לתואר שני ולדוקטורט?
"הגעתי לאוניברסיטת חיפה מהתיכון האורתודוקסי הערבי בחיפה. ידעתי את כל שירי ביאליק, רחל, טשרניחובסקי, אבל בעברית המדוברת אפילו לא ידעתי להגיד שאני רוצה חצי מנת פלאפל. פשוט לא ידעתי להתנהל. ולצערי חסם השפה, שהיה קיים כבר בתקופתי, קיים עד עצם היום הזה. השפה העברית היא חסם קריטי. בהמשך, בוועדת הקבלה לתואר שלישי, שאלו אותי: 'בשביל מה להשקיע בך - הרי החברה שלך תערים קשיים ולא תאפשר?' היו בטוחים שהסביבה שלי לא תאפשר לי להשלים דוקטורט, בטח ובטח פוסט־דוקטורט".
זה פוגע.
"הרגשתי פגיעה מאוד גדולה ועניתי להם: 'לא יהיה לי כבוד להיות משויכת לחברה שלא תתמוך בי'. כל הסטריאוטיפים נפלו עלי. למזלי היו לי גם המון נקודות זכות, ובסופו של דבר הכירו אותי באוניברסיטה. אבל מעבר לכך, יש כאן עניין של סיווג. לפעמים מסווגים אותי כערבייה, לפעמים כנוצרייה, לפעמים כאישה. היום אני מבינה שהדברים הם בעיני המתבונן. מורכבות היא החוזקה שלי".
אני מניח שבחלק מהמקומות מורכבות אינה תמיד יתרון.
"בנתב"ג, למשל, מסתכלים עלי כערבייה, עם כל הסטריאוטיפים, כאילו יש לי מטען בתיק ואני עומדת להתפוצץ. במהלך חיי אני לא חושבת שחוויתי גזענות, אבל בנתב"ג פשוט הופכים אותך לאדם קטן. וזה לא משנה אם הייתי בדרך לייצג את האקדמיה הישראלית. שם התחושה שלי היא שתופסים ערבים כבני מיעוטים, כמחבלים".
בעוספיה מפרגנים לך היום?
"היום כן, והרבה מאוד. אבל עד לפני כמה שנים היו אומרים לי 'תגידי, את עדיין באוניברסיטה?' חשבו שאני עדיין לומדת, לא הבינו מה יש ללמוד כל כך הרבה זמן. היום כששואלים אותי אם אני עדיין באוניברסיטה, אני עונה בחצי קריצה: 'כן, עד שאמצא משהו אחר לעשות'. אבל הם מאוד גאים בי, ואני גאה להיות ילידת המקום ובת המקום".
ללמוד מלבנון
אם נצא מעוספיה ומנתב"ג אל מצב הערבים באקדמיה, עושה רושם שיש סיבה לאופטימיות. בעשור האחרון נרשם גידול של 122 אחוזים במספר הסטודנטים מהחברה הערבית. גם את אופטימית?
"כשמדברים על החברה הערבית באקדמיה אני אופטימית. בפרפראזה לדברי נתניהו - הערבים נוהרים לקמפוסים. זה נכון לא רק בחיפה, אלא גם בבר־אילן למשל, שפעם היתה חסומה מנטלית בפני הסטודנט הערבי וכיום 19 אחוזים מהסטודנטים שם הם ערבים. בטכניון הנתון הזה עומד על 23 אחוזים. תוכנית הוועדה לתכנון ולתקצוב להנגשת ההשכלה הגבוהה לחברה העברית ביצעה מהפכה אדירה. שילוב הערבים באקדמיה מביא להשתלבותם בשוק, וזה מפתח לעושר תרבותי ומחשבתי".
למרות הנתונים המחמיאים, ההשכלה הגבוהה מספיק מונגשת בעינייך עבור החברה הערבית?
"יש עוד עבודה רבה. רוב החברה הערבית נמצאת במצב סוציו־אקונומי נמוך. קרוב לוודאי שאנשיה לא יחשבו על דוקטורט, אלא על מקצועות שיש בהם תעסוקה: משפטים, רוקחות, סיעוד, פיזיותרפיה. יש בחברה הערבית 7,000 מורים מובטלים, אבל רבים עדיין יבחרו ללמוד הוראה משום שכביכול מדובר במקצוע מובטח לכל החיים. את זה אנחנו חייבים לשנות: אנחנו רוצים אותם כמהנדסים, כאדריכלים. וכן, גם כאמנים.
"הייתי רוצה לראות יותר ערבים גם בסגלים האקדמיים. היום אנחנו בקושי שני אחוזים. בנינו אמנם בות"ת תוכנית הוליסטית שמעודדת תלמידים בתיכון להתקבל למקצועות מגוונים ולתארים מתקדמים, אבל זה לא מספיק. השקעת בתי ספר ביישובים ערביים אינה דומה להשקעה בגוש דן, למשל. אני סבורה שיש לשנות משהו ביסודות החברה הערבית, וזה ייקח כמה שנים טובות. אבל בינתיים אפשר לראות גרעין של שינוי במהנדסים מנצרת, למשל, שעובדים באפל, בגוגל ובבתי חולים למיניהם. זו התחלה. בסוף החלום שלי הוא שיהיו כאן חממות טכנולוגיות - שצעירים ערבים מנצרת יעבדו בהרצליה, וצעירים מתל אביב יגיעו לנצרת".
הזכרת קודם את מחסום השפה שהיה לך בזמנו. איך מתמודדים איתו?
"האתגר הגדול הוא במשרד החינוך. אנחנו מקבלים את הצעירים, נאמר, בגיל 18, אבל רכישת שפה, מיומנויות ואוריינות מתחילה בגיל צעיר. כל עוד ערבים לומדים עברית כשפה זרה - לא נצליח להשתלב. בלבנון, מדינה הרוסה לגמרי, הילדים יודעים ערבית, צרפתית ואנגלית ברמת שפת אם. כאן ערבית לא יודעים כמו שצריך, עברית בכלל לא יודעים, וגם האנגלית ברמה נמוכה. אז מחסום השפה בקרב צעירים ערבים חמור יותר ממה שהיה לפני 20 שנה, כי היום צעיר ערבי פשוט לא נחשף לשפה העברית. הוא מגיע לקמפוס ולא יודע לנסח אפילו משפט אחד. לכן הסיכוי שלו לנשור הוא גבוה, ולכך משרד החינוך אחראי".
בדוגמאות שלך דיברת בלשון זכר, אבל רק שיעור נמוך מהבנים אצלכם בוחרים בלימודים.
"זו בעיה גדולה. בקרב הבדואים בדרום כ־80 אחוזים מהבוחרים בלימודים הם בנות. הבנים נושרים כבר בחטיבת הביניים. אנחנו רואים לכך עדויות בעולם המערבי, אבל לא בשיעורים הקיצוניים של החברה הערבית. זה אתגר לגרום לבנים לבחור בהשכלה גבוהה, ולא לנשור".
המוח החסין
בואי נדבר על המחקר שלך. במהלך ניסויים בסיסיים במעבדה הצלחת לעשות שימוש בתרופה הניתנת בהזרקה כדי להעלים זיכרון של פחד. הטיפול מוחק זיכרון ספציפי ומונע את הופעתה מחדש של תגובת החרדה. מאיפה בכלל הגיע הרעיון של מחיקת זיכרונות?
"אני מפחדת מכל דבר, נלחצת בקלות, חרדתית, בעיקר כלפי קרוביי. אם מישהו מבני המשפחה לא עונה לי לווטסאפ בתוך זמן קצר - אני נלחצת. גם סף התגובה שלי נמוך מאוד, כלומר אני נבהלת בקלות מגירויים סביבתיים - רעשים, למשל.
"הדוקטורט והפוסט־דוקטורט שלי עסקו בהיפוקמפוס, המזוהה כאזור הזיכרון במוח. לא קיבלתי את המוסכמה שלפיה זיכרונות קשורים תמיד להיפוקמפוס, משום שחשבתי שהמוח הוא יחידה אחת שעובדת בשיתוף פעולה. ואז החלטתי לחקור את הקשר בין מרכז הרגש, האמיגדלה, לבין הקורטקס הפרה־פרונטלי שאחראי ליכולות תכנון, ארגון, ויסות רגשי וקבלת החלטות.
"אם נחשוב לרגע במונחים של חיה, כשהיא מפחדת - היא פשוט תברח, וזה נורמלי. מתי הפחד הופך להיות פתולוגי? כשהסכנה חולפת ואדם, לדוגמה, עדיין בדופק גבוה ולא מצליח לצאת מביתו. כלומר, אין סכנה והרציונל לא עובד. מה שמשתבש במקרה הזה היא האינטראקציה בין האמיגדלה לקורטקס, שלא יכול לעכב את התגובה הרגשית שהאמיגדלה מפיקה. חוסר האיזון הזה הוא למעשה העבודה שלי. היופי בתרופה שלנו הוא שזיכרון הפחד נמחק. כלומר, גם אם יהיה טריגר שבנסיבות רגילות היה משחזר את הסיטואציה הטראומטית, כאן החיה פשוט לא תזכור אותה. הזיכרון הטראומטי פשוט נמחק".
איפה המלכוד?
"אז קודם כל זו תרופה שקשורה לייצור של תאים סרטניים, כך שאנחנו צריכים לעשות בה שימוש מאוד זהיר, וגם להבין איך מנטרלים את ההשפעה המסכנת. הדבר השני הוא שהניסוי שלנו הצליח בחיית מעבדה, באזור מאוד מסוים במוח. כדי לעשות זאת בבני אדם נדרשים עוד מחקר וזמן רב".
יש גם אלמנטים אתיים. הפחד והחרדה הופכים אותנו ליצורים מורכבים ומעניינים יותר, אנושיים יותר. מעבר לכך, חרדה גם קשורה ליצירתיות, כך שייתכן שאת פותרת בעיה אחת אבל יוצרת אחרת.
"זו שאלה אם נכון למחוק זיכרון של פחד, כי בסופו של דבר פחד הוא הישרדותי. מצד שני, ייתכן שכן נכון למחוק פתולוגיה של זיכרון הקשור בפחד - חרדה, אם תרצה - אולם מאוד קשה לעשות את זה במדע מתקדם. במדע בסיסי יש לנו בקרה על התנאים, אנחנו מלמדים חיה דבר ספציפי, ובחיים הסיטואציות מורכבות פי כמה".
איך הגבת בפעם הראשונה כשראית שהתרופה עזרה לעכבר המעבדה, שהפסיק לפחד?
"לא האמנתי. אמרתי לעצמי: 'וואו, עליתי על זה'. פשוט לא האמנתי שהעכבר חזר להתנהל כאילו מעולם לא היה לו פחד. אין תענוג גדול מלראות את תוצאות הניסויים הללו. פשוט מדהים. אבל לצד השמחה מובן שיש לנו עוד דרך ארוכה להגיע לשימוש בבני אדם. אם נצליח למחוק זיכרונות פחד וטראומה בבני אדם - האנושות תשתנה ללא הכר".
יש חלון הזדמנויות להזרקת החומר לאחר האירוע הטראומטי?
"היום אנחנו יודעים לבצע אקטיבציה מחדש לזיכרון הטראומטי, וכך נוצר חלון הזדמנויות כמעט בלתי מוגבל להשפיע עליו ולמחוק אותו. זיכרון של פחד מיוצר במוח בפעם אחת, באופן מיידי, והתרופה שלנו, תיאורטית כמובן, אכן תקפה למנעד רחב: מפחד במה שנגרם אחרי הרצאה שלא התקיימה כמתוכנן, דרך פרידה מבן זוג וחרדת בחינות ועד למקרי אלימות".
זה מעניין, כי לצד התרופה שדיברנו עליה את מנסה להתמודד עם סטרס וחרדה באמצעים הרבה יותר מסורתיים.
"ככלל, אני סבורה שטיפול פסיכולוגי הוא דרך נהדרת לטיפול בחרדות ובטראומות. אבל אם להתייחס לתחום מחקר אחר, אנחנו חוקרים מנגנוני סטרס שקשורים למזון עתיר שומן. מצאנו שמזון כזה עובד למעשה על אותו הציר של הסטרס. כלומר, מזון עתיר שומן, בעיקר אצל ילדים, מפעיל את מערכות הסטרס, כולל אקטיבציה של האמיגדלה ותת־אקטיבציה של הקורטקס הפרה־פרונטלי.
"במילים אחרות: יותר חרדה, פחות ויסות רגשי ופחות יכולות ארגון ותכנון. כשהורים מאכילים את הילד שלהם בהמבורגר או בקינוח מושחת, לפעמים רק כדי להשתיק אותו, הם פוגעים בלמידה חברתית, קוגניטיבית, אפילו ברמות האוקסיטוצין שאחראי בין היתר להתנהגות פרו־חברתית. אז לפני שאנחנו עובדים על תרופות פורצות דרך, בוא נבדוק מה אנחנו מכניסים לצלחת שלנו".
לסיכום, מה החזון המחקרי שלך?
"החזון העיקרי הוא לתרגם מעכברים לבני אדם את האופן שבו אנחנו מוחקים זיכרון של פחד. למחוק את הפתולוגיה. הייתי גם שמחה לזהות ביו־מרקרים שיוכלו לומר לנו מהי הנטיי הביולוגית־חברתית־קוגניטיבית של ילדים, ובהתאם לכך לבנות להם תפריט תזונתי מתאים. בסופו של דבר, האופן שבו אנחנו מתפתחים כילדים וכצעירים עשוי ללוות אותנו לשארית חיינו. וכמובן, בצד האקדמי, לשמור על מערכת ההשכלה הגבוהה כאי של שפיות שמעניק לישראל סיבה לגאווה".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
