החלה עונת הציד: צה"ל ומפקדיו על הכוונת

הצעת החוק להעניק חסינות מפני חקירה והעמדה לדין לשוטרים ולחיילים, שפעלו במסגרת תפקידם, נשמעת על פניה מעולה. הנה סוף־סוף תיתן המדינה הגנה למי שהגנו עליה, ולא תפקיר אותם לגורלם המשפטי.

אלא שההצעה הזאת, כמו בולמוס החקיקה הדורסני ששוטף עכשיו את הכנסת, היא הכל חוץ מהגיונית. לא סתם אין שום מפקד בכיר (ויסלח לי צביקה פוגל) שמסכים עם הצעת חוק כל כך גורפת ונטולת סייגים. הרי החיים לא עשויים משחור ולבן, אלא מ־50 אלף גוונים של אפור. אפשר למנות אותם לנצח ולא לסיים: חיילים שמרביצים שלא לצורך במהלך פעילות מבצעית (היו כאלה), חיילים שגונבים כסף ודברי ערך במהלך פעילות מבצעית (היו כאלה), ועוד ועוד.

להעניק לכל אלה חסינות מראש מפני כל עבירה על פקודות הצבא, פקודות המפקדים והחוק הפלילי זה לא חוקי, לא הגיוני ולא מוסרי (וכדאי שתהיה לסלוגן "הצבא המוסרי בעולם" גם אחיזה במציאות). גרוע מכך, זה שולל מישראל את יכולת ההגנה על החיילים ועל השוטרים שלה בפורומים משפטיים בינלאומיים, שיטענו - ובצדק - שהדין לא מוצה בישראל במקרים שנדרש. מי שמקל בכך ראש, חי בסרט. גורם ביטחוני בכיר מאוד סיפר השבוע איך את פגישותיו הרגישות ביותר בוושינגטון עם בכירי הממשל על ענייני איראן, הוא נאלץ להתחיל בהסברים על הפעילות הישראלית בשטחי יו"ש.

מאז גל פיגועי הבודדים ב־2015, נהרגו מאות פלשתינים ביו"ש מאש כוחות צה"ל. ב־2022 לבדה נהרגו יותר מ־150 פלשתינים, ובהם חפים מפשע. חלק מהאירועים היו שנויים במחלוקת; בחלקם התגלו בעיות מקצועיות ומבצעיות. ועדיין, למעט מקרה אחד (אלאור אזריה), אף חייל לא הועמד לדין על הריגה. זה לא מקרי. בניגוד למסע ההכפשות הציבורי, צה"ל והמערכת המשפטית דווקא מגינים מצוין על החיילים, גם כשטעו.

ביקורת כן, קמפיין לא

הצעת החוק הזאת משתלבת היטב באווירת הציד הנוכחית של המערכות הביטחוניות ושל בכיריהן. קחו את דובר צה"ל, תא"ל רן כוכב, שמצא את עצמו השבוע בלב מתקפה משולבת שהוביל ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן (עם רוח גב של פוליטיקאים נוספים). כוכב הואשם כי הפך את היחידה ל"מפלגת שמאל קיצוני" ול"סניף של מרצ", ונטען כי צריך "לסגור את דובר צה"ל ולפתוח אותו מחדש".

דגן הוא אדם חביב מאוד, אינטליגנטי, איש שיחה. אבל הוא גם אדם ניצי מאוד, ובעיקר - הוא שליח נאמן של שולחיו. דובר צה"ל עבורו הוא לא המטרה, אלא רק האמצעי. המטרה היא להכפיף את הצבא למתיישבים ולהבהיר לו מי הבוס האמיתי בשטח ומי סתם שמאלן.

את רוב 36 שנותיי כעיתונאי עשיתי בתחום הסיקור הביטחוני. יש לי אלפי שעות שיחה עם דוברי צה"ל ואנשיו. יש לי גם אינסוף שעות מריבות, חיכוכים ומשברים איתם, הרבה מעבר למה שלדגן יהיו לעולם. אבל אין לי מושג, וגם ממש לא אכפת לי, מה דעתם הפוליטית. אף פעם לא שאלתי את מוטי אלמוז החקלאי ולוחם ההנדסה הקרבית ממגדל, למי הוא מצביע, או את פולי מרדכי מפעיל הסוכנים ממודיעין, או את רון כתרי או את רות ירון, וגם לא את האחרים. המבחן היחיד הרלוונטי בעיניי הוא העבודה שלהם - המקצועיות, הענייניות, הממלכתיות.

ברור לי שיהיו מי שיקראו את המשפט הזה ויגידו שאני מגן על מקורות. שיהיה. ספגתי ביקורת קשה מזאת בחיים, וממילא - העיתונאים הם לא העניין. גם בקרבנו, בדיוק כמו אצל הדוברים, יש טובים יותר ופחות. ההבדל הוא שלקורא או לצופה יש אפשרות להחליף עיתון או ערוץ אם עיתונאי כזה או אחר לא בא לו טוב, אבל אי אפשר להחליף את הצבא. ומי שפוגע בדובר הצבא פוגע בצבא כולו, ועל הדרך פוגע באמינותו - ותורם בכך לקמפיין הקעקוע האינטנסיבי שמנהלים בדיוק בנושא הזה שונאי ישראל בעולם.

מומלץ לא להבין מהדברים שביקורת על צה"ל ועל דוברו אסורה. ההפך הוא הנכון: היא רצויה. רק שהיא צריכה להיעשות בדרך ובסגנון ראויים, שמקפידים על ממלכתיות ועל ניקיון הצבא. יש, למשל, טעם רב בביקורת על חיילי דו"צ, שצייצו להנאתם דעות והגיגים פוליטיים בטוויטר; חלקם לא הבינו גם בדיעבד על מה חטאם, ורק בשל זה יש להרחיקם מהיחידה על חוסר התאמה. אבל הטענה שהם מבטאים את רוח המפקד היא קשקוש. היה עליהם להיענש, צריך להבהיר ליחידה את המותר והאסור, אבל הרצון "לסגור אותה" הוא חלק מאג'נדה לחנך מחדש.

וזאת לא היתה הדוגמה היחידה השבוע שבה מצא את עצמו צה"ל בלב המדמנה הפוליטית. ח"כ גלית דיסטל אטבריאן טענה (כחלק מהתנגחות עם ראש הממשלה יאיר לפיד) ש־78 אחוזים מחללי צה"ל מגיעים מהפריפריה הליכודית. היא התבססה על מחקר של פרופ' יגיל לוי, אבל לא ציינה שזה נכון רק מאז ההתנתקות, ואם מחשבים את סך ההרוגים מאז קום המדינה (חשבון מכוער ומיותר) אז חלקו של השמאל גדול יותר בהתחשב בנתוני ההצבעה בתקופת המלחמות הגדולות.

הטענה הזאת מדהימה, משום שהיא מתיימרת לקבוע שצה"ל שולח במתכוון אוכלוסיות מסוימות להיהרג, בעוד על אוכלוסיות פריבילגיות אחרות הוא מגן. זה נכון שיש גיוס חסר של הפריפריה ליחידות הטכנולוגיות, אלא שלהאשים בכך את צה"ל זאת טעות. הצבא קולט את תוצרי החברה, ומי שלא מחנך להישגים גבוהים במקצועות מדעיים בתיכון, לא יקבל את התוצרים בצבא. במילים אחרות: מי שלא השקיע בפריפריה הליכודית ב־18 השנים האחרונות - בעיקר בחינוך, אבל גם ברווחה, בתשתיות ועוד - לא העניק לאותו חייל הזדמנות שווה בכניסה לצה"ל, ובמשתמע שלח אותו לשרת בחטיבת כפיר, ולא ב־8200.

הרע התחפש לטוב

אבל את השיא השבועי שבר השבוע בקלות עמירם בן אוליאל. הרוצח מדומא, שבקבוק התבערה שהשליך בשעת לילה שרף למוות שלושה מבני משפחת דוואבשה, תובע 5 מיליון שקלים מהשב"כ על הנזק שנגרם לו כתוצאה מהעינויים שעבר בחקירה.

לא מעט מילים כבר נכתבו על המשפט הזה. מיליוני שקלים גויסו לטובת הערעור על הרשעתו של בן אוליאל, שנדחה פה אחד בעליון. נקבע בו שהודאתו של הרוצח קבילה, אף שנגבתה תוך שימוש ב"אמצעים מיוחדים". מדובר בשיטות חקירה שמותרות לשב"כ במסגרת "הגנת הצורך" (באישור היועץ המשפטי לממשלה) במקרים של פצצה מתקתקת - ואין ספק שבן אוליאל היה כזה.

נעזוב רגע בצד את העובדה שמי שמגן על בן אוליאל, לא מזדעזע כאשר השב"כ משתמש באותן שיטות כדי לסכל פיגועים של פלשתינים. נעזוב גם את העובדה שאם בן אוליאל ינצח במשפט ויזכה בפיצויים (סבירות אפסית), הוא יקבע כאן תקדים לכל מחבל, ובמשתמע יהפוך את החקירות לא לעניין ביטחוני אלא למסחטת כספים. בואו נישאר עם העובדה שמחבל יהודי, טרוריסט חובש כיפה, הופך את עצמו מהרע לטוב, ואת השב"כ מהטוב לרע; כן, עינויים בחקירה זה רע, אבל עבור דמוקרטיה מתגוננת זה רע הכרחי. ומי שלא מבין שזה חל גם על יהודים הוא הכל חוץ מדמוקרט, ובעיקר - הוא מסכן את ביטחון המדינה.