אקטיביזם משטרתי: כששומרי הסף מנהלים את המדינה

עוד לפני שהושבעה הממשלה החדשה, ברור שיש בתוכה גורמים שנאבקים נגדה. זה לא ממש חידוש. סמוטריץ' שייך לאלה שלא רצו בשובו של נתניהו לראשות הממשלה. תגובתו כשקלט שנתניהו מתכוון להקים לעצמו מטבחון ביטחוני, מעידה כי הוא הולך בדרכי בנט. "הציונות הדתית" היא רגל של "תנועת ההתנגדות" של המעמד השליט בתוך הממשלה המיועדת. מאז 1973 המסורת של הציונות הדתית היא של ניהול מאבק נגד הממשלה שאליה הם מצטרפים.

נושא הפיקוח הפוליטי האזרחי על המשטרה, שהוא הנושא הלוהט ערב כניסתו של איתמר בן גביר לתפקיד השר לביטחון הפנים, מלווה את המדינה כמעט לאורך כל שנות קיומה. בדיון שנערך בוועדת חוקה חוק ומשפט על מה שנקרא "הנהלים המיוחדים", הטיחו חברי הכנסת דאז יוסי ביילין ודדי צוקר בפני חנן פורת, שהוא משתמש בוועדה ובהם כסטטיסטים במאבקו נגד ממשלת הליכוד. זה היה במאי 1998. חנן פורת שימש יו"ר הוועדה מטעם המפד"ל, שהיתה אז חלק מהממשלה.

אבל בלי לקשר לחוסר הנאמנות המובנה של סיעות הציונות הדתית לדורותיהן, באותה עת עלו בדיון היבטים פוליטיים קשים מאוד בהכוונת המשטרה ופעילותה. נחשף אז בתקשורת, שקיימים נהלים מיוחדים לאכיפה על הישראלים תושבי יהודה ושומרון, המתנחלים. "אנחנו עוסקים בנושא אכיפת החוק לגבי ישראלים ביהודה ושומרון ועזה. בכל בוקר בתפילה אומרים: תציל אותי מדין קשה. זה נושא שיש בו אלמנט של דין קשה", אמר היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין באותו דיון בוועדה. הוא הזכיר כדרכו עוד ביטוי, "דינה של גיהינום".

"אם נדבר בתכלית, כותרתו של החוק בתת־הזרם מייצגת שסעים וויכוחים בחברה הישראלית, שחורגים מהשאלה של אכיפת חוק", המשיך רובינשטיין, "וזה מחייב שיקול דעת. אני יכול לומר שכל העיסוק בנהלים האלה חרג מפרופורציות".

יעל דיין ביטאה בתגובתה מה שהיא מבינה לגבי הצורך בהכוונה מלמעלה בעניין האכיפה על יהודי יו"ש: "זה לא מפריע לך שיש ערוץ 7 שהוא פיראטי ולא חוקי?" כעבור כחמש שנים, באירוע של פוליטיזציה מובהקת של המשטרה, נסגר ערוץ 7 ה"פיראטי".

רובינשטיין, שניהל שיח מכובד ומכבד עם הח"כים, הסביר את הרקע: "אחרי רצח ראש הממשלה המנוח מונה צוות לאכיפה נגד חשודים בהסתה, בהמרדה ובאלימות כלפי אישי ציבור. ראו בזה סכנה לדמוקרטיה והפרת הסדר הציבורי. הצוות בראשות טליה ששון עוסק בזה בכל המקומות, במדינת ישראל... וביהודה ושומרון". אלו היו ימי מיכאל בן יאיר. שניהם, בן יאיר וששון, הלכו בהמשך דרכם הרחק שמאלה. הסתה, המרדה ואלימות הן נושאים שנוגעים רק לבלתי נחשבים, אנשי "הימין". הם לא נוגעים בעיני גלי בהרב־מיארה לאותה "תנועת התנגדות" מתרחבת של בכירי הביטחון, ההייטק והאקדמיה. היא עצמה מאשימה, שמרוקנים את הדמוקרטיה מ"מהותה".

ח"כ ראובן ריבלין, אז ליכודניק גאה, העיר באותו דיון כי "היתה מאחורי (הנהלים) מגמה, השקפה... היה במדינת ישראל יועץ משפטי לממשלה, שעם כניסתו לתפקיד קם ואמר בצורה ברורה שאנשי יו"ש הם גוף ממריד".

הגישה הזאת הובילה לכך שבשנות האינתיפאדה השנייה הקטלנית "המשטרה הציקה בלי סוף למתנחלים", העיד קצין בכיר בצה"ל, ששימש באותן שנים יועץ השר לביטחון הפנים עוזי לנדאו. "נפגשתי אז עם המשטרה ועם היהודים וניסיתי להשכין שלום. צדיקים יש רק בקברים", הוא אמר לי השבוע, "אין צדיקים בחברון".

האיש סיפר כי היה עד לדברים קשים ביותר ביחסי הדרג המדיני עם המשטרה והמתנחלים. מהדברים האלה אפשר להקיש על הנעשה היום. "הייתי עד להרבה דברים איומים. נפגשתי עם צמרת המשטרה שטיפלה בנושאי המתנחלים, בייחוד בחברון ובסביבה. פגשתי יחס מתנשא, מזלזל, שונא. זאת היתה ממשלה בהנהגת אנשים כמו אריק שרון ועוזי לנדאו, ובכל זאת המשטרה עשתה ככל העולה על רוחה. היתה לי הרגשה שהפרקליטות יחד עם המשטרה לא מאפשרות לממשלה לקבל החלטות; שהם מנסים כמה שיותר להפריע לדרג המדיני בנושאי יהודה ושומרון".

אחרי שנים ארוכות של כתישת הדרג המדיני, המשטרה התנהלה על ידי שבשבת הרוחות של התקשורת ואסטרטגים פוליטיים. ראו מקרה ליאור חורב בצמוד לאלשיך. מה שהיה בעבר לקט קלוש של ידיעות בשם "תיק אפרסק" והביא להדחתו של מפכ"ל, הפך למצבור תיקים שקצינים כמו מני יצחקי אגרו כדי לטפל באישים שונים לפי תורם. היתה פרשת פגסוס, שזעזעה את הממשלה הקודמת בתחילת דרכה. אך בנט, לפיד וגדעון סער הבינו שוועדת חקירה רצינית תהיה בניגוד לדעת "חברינו" בתקשורת, במשטרה ובפרקליטות, וחנקו את המשבר בעזרת המשנה ליועמ"ש מררי.

נראה שבמצב הנוכחי אי אפשר להחזיר משהו מהסמכות של הממשלה כלפי המשטרה בלי לשנות את החוק. בן גביר צודק בהתנגדותו להכנסת הפסוק ה"ממלכתי", ה"עצמאי", שאומר שהמשטרה תפעל "ללא משוא פנים כשעליה מרות החוק בלבד". המילים האלה הן בדיוק המנוף שבאמצעותו בג"ץ היה מסרס חדשות לבקרים את יחסי הדרג המדיני עם צמרת המשטרה.

האתגר הסעודי

המצב במזרח התיכון הפך אירוני במיוחד: מנהיג המדינה היהודית נאלץ לשכנע את אמריקה להתפייס עם סעודיה למען יציבות האזור

רון דרמר כבר עשה כותרות עם הניתוחים הבהירים שהוא מגיש בפודקאסט "Diplomatically Incorrect". הוא פחות או יותר היחיד שמבין את כוונותיו האסטרטגיות של נתניהו בכל מה שקשור למדיניות חוץ ולשאלות ביטחון. כרגיל, זה סיפור שמתחיל בצ'רצ'יל: "צ'רצ'יל קיווה שאחרי המלחמה הוא יוכל לשנות את השקפתו של רוזוולט על הציונות. הוא קיווה לשכנע את רוזוולט אחרי המלחמה בעניין המדינה היהודית, אבל בבחירות שהיו מייד אחרי המלחמה, צ'רצ'יל נזרק מהשלטון". אפשר להוסיף גם שרוזוולט כבר לא היה בחיים.

"האירוניה היא שעכשיו יש לך מנהיג של המדינה היהודית, נתניהו, והוא יצטרך לשכנע את הנשיא האמריקני, את ביידן, לתמוך בערב הסעודית", אומר דרמר בהקלטה מהפודקאסט האחרון. "לתקן ולשקם את יחסי ארה"ב־סעודיה. במקור היה זה רוזוולט שכונן את הברית עם ערב הסעודית, שהתבססה על זרימת נפט חופשית לאמריקה, וארה"ב ערבה לביטחונה של ערב הסעודית. הברית כוננה במפגש בין הנשיא רוזוולט לבין המלך הסעודי על סיפונה של אונייה. האמריקנים היום מדברים הרבה על ערכים. אני חושב שב־1945, בזמן המפגש של רוזוולט, עוד היתה עבדות בערב הסעודית. בכל אופן, האירוניה היא שלמנהיג ישראל תהיה הזדמנות לפגוש בקרוב את נשיא ארה"ב ולשכנע אותו שהברית האמריקנית־סעודית היא קריטית כדי לעגן את היציבות באזור, ובסופו של דבר, להביא אותנו לשלום. לשכנע את הנשיא ביידן שמוטב לפתוח דף חדש ביחסיו עם ערב הסעודית. זה האינטרס של ישראל ושל שאר בעלות בריתה של ארה"ב באזור: יחסים חזקים בין ארה"ב לסעודיה. זאת תהיה פריצת דרך שתוביל, בסופו של דבר, גם לשלום. הדרך לשלום הזה תעבור לא דרך רמאללה, אלא דרך וושינגטון".

מרכז הכובד של הקדנציה הבאה של נתניהו כראש ממשלה יהיה באתגר המדיני שתיאר רון דרמר. זאת מלאכת שכנוע רצינית. הכוחות התומכים בביידן ובדמוקרטים ידידותיים יותר לכוח קודס המחולל מהומות בשטחי יו"ש וללבנון עם הסכם הגז שזכתה בו, מאשר לצה"ל ולישראל. למעשה, הכוונה במבט לעבר וושינגטון היא בעיקר: אל תפריעו. קשה להאמין, אבל הדמוקרטים, על הכוחות האידיאולוגיים האנטישמיים הדומיננטיים בתוכם, מכורים לפלשתינים תוך כדי ניהול מאבק נגד ישראל של ממשלת הימין. צריך לקוות שבזמן שחברי ליכוד מסוימים והאויבות הקואליציוניות מקימים רעש של קופות רושמות מקולקלות, ביבי כבר התגנב אל היעד, שהוא יורש העצר מוחמד בן סלמאן.

איפה המנה העיקרית?

גמר המונדיאל היה נהדר, אבל משהו היה חסר. פעם היה הדבר הנוסף, המאבק הסמלי בין הטוב לרע, שהפך משחקים לחוויה על־זמנית

אחרי משחק חצי הגמר נגד קרואטיה, זעקו השדרים שליאו מסי השווה את מספר השערים של שנדור קוצ'יש ההונגרי. הוא כבש 11 שערים. בגמר הוסיף מסי עוד שניים. אבל כל הגולים האלה הובקעו בחמישה או מי יודע כמה טורנירים של הגביע העולמי. קוצ'יש תקע את 11 הגולים שלו בטורניר אחד, המונדיאל שנערך בשווייץ ב־1954. באליפויות של אז השתתפו 16 נבחרות בלבד והיו הרבה פחות משחקים. זה נשמע קטנוני, אבל זה נותן פרספקטיבה מסוימת לגבי ההערכות והאמירות של המומחים על "הגמר הגדול בכל הזמנים", שנערך בתחילת השבוע בקטאר.

המשותף לקוצ'יש ולמסי זה שהם שיחקו באותה קבוצה, ברצלונה. הפרשי זמנים של 60-50 שנה. אבל מה זה משנה. חברו, פרץ פושקש, הלך לריאל מדריד. השניים הובילו אותה נבחרת היסטורית, שכונתה "נבחרת הפלא ההונגרית". מי היה מאמין שההשראה הכי גדולה של עולם הכדורגל במשך הרבה שנים היתה דווקא הונגריה של ימי המשטר הקומוניסטי. היא גם סיפקה את אחד הגמרים הגדולים ביותר. וכאן עולה השאלה, מהו משחק גמר גדול?

הוותיקים יודעים שלא תמיד זוכרים את המונדיאל בגלל משחק הגמר, אלא לפעמים, ואולי בדרך כלל, בגלל משחק מדהים בשלבי רבע הגמר או חצי הגמר. משחקי גמר גדולים בגביע העולמי דורשים כמה תבלינים, שלא היו בגמר השנה. הדוגמאות הקלאסיות לגמרים גדולים ידועות: הונגריה־גרמניה המערבית ב־1954, הולנד־גרמניה המערבית ב־1974, ואנגליה נגד... נו, מי זאת היתה? הנבחרת ההיא עם שנלינגר ואובה זיילר. השנה מסי היטה את הכף והפך את ארגנטינה ל"טובה". בגמר גדול זה הטוב נגד הרע.

פושקש (בתמונה) וקוצ'יש הובילו את "נבחרת הפלא ההונגרית". מי היה מאמין שההשראה הכי גדולה של עולם הכדורגל במשך שנים רבות היתה דווקא הונגריה של ימי המשטר הקומוניסטי

ב־1954 הגיעה הונגריה בקלילות לגמר בשם הכדורגל החדשני, היפה, שגם הוכיח שאפשר לנצח תוך כדי תצוגה של תדהמה ויופי. אבל היא הגיעה עם פושקש פצוע, ואז לא היה אפשר לבצע החלפות. הובילה 2:0 ונכנעה 3:2 לגרמניה המערבית עם שחקנים שרק בגרמניה זוכרים את שמותיהם. מי שהנציח את המשחק במיתולוגיה היה במאי הקולנוע ריינר ורנר פסבינדר - או ההפך - בסרטו "נישואיה של מאריה בראון".

באחת מסצנות הסיום מתנגן לו משחק הגמר ברקע. זה היה הסמל לשובה של גרמניה למשפחת העמים, סמל "הנס הכלכלי". קשה להאמין - תשע שנים בלבד אחרי השואה הקפטן הגרמני הניף את גביע ז'יל רימה. הביטחון העצמי חזר, שביעות הרצון העצמית, השובע והשפע עם כל הקרופ והטלפונקן ו־AEG. אחר כך יבואו גם שביעות הרצון והנפיחות המוסרית.

ב־1966 זה לא היה רק גמר מלא תהפוכות בדומה למה שראינו הפעם, אלא ממש שחזור של מלחמת עולם, 20 שנה אחרי. אנגליה. מולדת הכדורגל, המשחק ההוגן והספורטיבי. אבל עם ג'ף הרסט ובובי צ'רלטון. אז היתה חיבה גדולה למנצ'סטר יונייטד בעיקר בגלל אסון מינכן. כמה סמלי השם הזה. כמעט כל ה־11 של היונייטד נספו בתאונת מטוס, ועוד איפה. אז הקטורת הזאת נשרה גם על הנבחרת האנגלית.

1974 היה מבחינה פסיכולוגית שחזור של 1954. יהושע זמיר תיעד במצלמתו את צעירי הקיבוץ והמתנדבים צופים בגמר על הדשא מול הטלוויזיה. הולנד באה, כן, כרגיל, עם כדורגל חדשני. עם יוהאן קרויף האין־שני. מערב גרמניה באה עם בקנבאואר וגרד מילר. שפיץ של נעל. מספר 9. מעט מאוד נגיעות בכדור, אבל אחת שהכריעה את המשחק לטובת גרמניה. הולנד סימלה את כל הטוב. לא רק בכדורגל. מכרו לנו שבהולנד יש אהדה גדולה לישראל, ובישראל ראו בהולנד דוגמה למדינה מוסרית. השמועה ש־90 אחוז מיהדות הולנד הובלו לטבח במחנות של הגרמנים, עדיין לא הגיעה אז לישראל.

היה גם הגמר האחרון של פלה ב־1970 במקסיקו, והגמר הראשון שלו ב־1958 בשטוקהולם, בגיל 18(!). איכשהו נבחרת צרפת לא ממלאת את המשבצת שמילאה בעבר ברזיל, וזאת עם כל הערכתנו לשושלת שנמשכת מפלטיני דרך זידאן ועד אמבפה. אז מה היה חסר הפעם? זאת היתה ארוחה עם שתי מנות בלבד: מנה ראשונה של סלט חסה עם נבטים וקינוח סטייל פברז'ה עם קצפת ודובדבנים.