זהו "חור שחור" בהיסטוריה היהודית. פרק עלום, בלתי מפוענח: לפרק זמן של שמונה שנים
(622-614) שלטו הפרסים בארץ ישראל. כיבוש בזק, קצר מועד, שעוד לפני שהתבסס בא אל קיצו. עכשיו עוסקים חוקרים בשאלה המסקרנת האם היהודים, שחברו אז לפרסים נגד הביזנטים - האויב המשותף שהתנכל להם - וסייעו לפרסים למגר אותם בקרבות קשים, השיגו מהפרסים לא רק אוטונומיה שלטונית בירושלים אלא גם את "הפרס הגדול" - הר הבית?
האם ייתכן שבאותן שנים ספורות שבהן מסר השלטון הפרסי גם את הר הבית ליהודים, הם החזירו למקום את עבודת הקורבנות, בנו שם מזבח ובית תפילה, ואולי־אולי אף היו שותפים לשלבים הראשונים של בניית כיפת הסלע? במילים אחרות: האם קיימת אפשרות שהגרסה הרשמית והבלתי מעורערת עד כה בעולם המחקר, שכיפת הסלע שמעל אבן השתייה נבנתה בשנת 691 לספירה על ידי עבד אל־מלכ, הח'ליף החמישי מבית אומיה, לוקה בחסר?
חנוכה, שבו חידשו יהודה המקבי והחשמונאים את עבודת המקדש לפני יותר מ־2,150 שנה, הוא תירוץ טוב דיו כדי לעסוק בחידה ההיסטורית הזאת. מי שהניח אותה מחדש על השולחן, לפני כשנתיים, הוא העיתונאי וחוקר הר הבית ארנון סגל בספרו "הבית" (הוצאת סלע מאיר). סגל פרס שם "רמזים על חידוש עבודת הקודש בהר הבית בתקופת הכיבוש הפרסי".
התיאוריה של סגל הולכת למעשה בנתיב שסלל לפני יותר מ־50 שנה (בספרו "בימי רומא וביזנטיון") הארכיאולוג, חוקר התרבות וההיסטוריון פרופ' מיכאל אבי יונה ז"ל. היא גם נסמכת לא מעט על מחקר ראשוני של הארכיאולוג ד"ר אסף אברהם (אונ' בן־גוריון). אברהם, שעוסק כיום בחקר שיטות הבנייה במזרח הקדום, היה עד לפני שנים אחדות אחד ממנהלי מיזם סינון עפר הר הבית.
אבל תחילה מעט רקע הכרחי, תקציר האירועים ההיסטוריים שהובילו לכיבוש הפרסי: בשנת 602 יזם ח'וסרו השני מלך פרס מתקפה כוללת נגד הביזנטים. בתוך שנים אחדות נכבשו סוריה, ארץ ישראל ומצרים. במקביל, מרדו היהודים בביזנטים. המרד כונה "מרד הרקליוס", על שם הקיסר הביזנטי שהתאנה ליהודים והרג רבים מהם. "היהודים", כתב לימים פרופ' אבי יונה, "נטלו על עצמם באימפריום הביזנטי את תפקיד הסוס הטרויאני, ומתוך איבה כבושה בליבם במשך דורות עשו כל מה שבכוחם כדי לבער את מלכות הרשעה לחלוטין".
"20 אלף איש, בעיקר יהודים, הצטרפו ללחימה בביזנטים", מתאר סגל, "בנימין מטבריה ונחמיה בן חושיאל הנהיגו את המרד ואיגדו במסגרתו חיילים ערבים ויהודים מטבריה, מנצרת ומשאר הגליל. בשנת 614 כבשו הפרסים את ירושלים מהביזנטים. לפי עדותו של הבישוף הארמני סיבאוס, היהודים סייעו לח'וסרו ולצבאו בכך. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודיים־פרסיים, בהנהגת בנימין מטבריה. היהודים אף היו אלה שהגו את תוכנית הפריצה לעיר: פיצוץ החומה על ידי הנחת מטען של אבק שריפה בחור קטן שפערו בחומה".
המקורות ההיסטוריים, רובם נוצריים ועוינים ליהודים, מספרים שהם נטלו חלק במעשי טבח שביצעו הפרסים בנוצרים הביזנטים ובהרס כנסיותיהם. כאות הוקרה לסיועם העניקו הפרסים ליהודים אוטונומיה בירושלים ושליטה כמעט בלתי מוגבלת בה. זו היתה מתנה לזמן שאול. כעבור שנים אחדות התהפכו הפרסים על היהודים, וכל הטוב שהשפיעו עליהם נשלל. השאלה היא כאמור מה קרה באותן שנים ספורות, שלוש-ארבע שנים, בהר הבית?
"ויבנו שם מזבח"
הרמז הראשון, שמלמד לכאורה על חידוש עבודת הקודש במקום המקדש בתקופת השלטון הפרסי, הוא פיוט עתיק שכתב רבי אלעזר הקליר, פייטן ארץ־ישראלי שפיוטיו ממלאים את מחזורי התפילה האשכנזיים. הקליר חי מעט אחרי התקופה המדוברת - סוף המאה ה־6 עד תחילת המאה ה־7 לספירה. אחד משיריו התגלה בגניזה הקהירית המפורסמת - אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, חלקם עתיקים מאוד, שנשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר.
שם הפיוט, הסתום משהו, הוא "העת לגעור חיית יער". סגל סבור ש"הפיוט הזה הנציח לדורות את זכרו המטושטש אך המסעיר של הרנסנס היהודי קצר המועד בתקופה הפרסית, בהר הבית". הוא נתלה באילן גבוה: פרופ' עזרא פליישר, פילולוג ישראלי, מגדולי החוקרים של הפיוט והתפילה.
פליישר ניתח את הפיוט הזה כבר לפני 37 שנה. הוא התרשם כי מלשון הפיוט "ברור שהמזבח נבנה בהר הבית, ושהרשות ניתנה לייסד את בית המקדש ממש".
אבל מה בדיוק נכתב באותו פיוט? הנה המשך לחידה:
"ויורגעו מעט אנ(שי) קודש
כי ירשם (מלשון מתן רשות - נ"ש) אשור ל(ייסד) מקדש קודש
ויבנו שם מזבח (קודש)
ויעלו בו זבחי ק(ודש)
ולא יספיקו לכונ(ן) הקודש
שעדי(ין) לא יצא חוטר מ(גז)ע קודש"
פליישר העיר כי אשור שבפיוט הוא כינוי לפרס. הוא קבע, בין היתר, כי "62 השורות הראשונות של השיר (ובהן אלה שהובאו כאן, נ"ש) הן מציאות היסטורית ממש", וכי "גם אם זו מתוארת בלשון מעומעמת קמעה, ובערפול שבא להמחיש את אופיים החזוי כביכול של הדברים, לא קשה להבחין מאחורי האמור בגרעין המוצק של המעשים שהיו".
סגל מוסיף שגם על פי תיאורו של ההיסטוריון הארמני הבישוף סיבאוס (שנכתב על פי ההשערה בסביבות 660, נ"ש), ההסכם של היהודים עם ח'וסרו השני אפשר להם לחדש את עבודת הקורבנות לזמן מה.
ויש עוד מקור קדום ומסתורי משהו: ספר זרובבל, שהוא מדרש גאולה - ספר מיסטי אפוקליפטי על הגאולה וביאת המשיח. מועד כתיבת ספר זרובבל אינו ידוע בדיוק, אך לפי דעת רוב החוקרים, הוא מתייחס לאירועים היסטוריים בתולדות עם ישראל מן המאה ה־6 וראשית המאה ה־7.
גם אבי יונה הכיר את ספר זרובבל. מדרש זה, כך ציין, "נכתב אמנם אחרי האכזבה שאוכזבו היהודים על ידי הפרסים. אף על פי כן, אפשר למצוא בו תיאור ממה שנעשה קודם לכן: בראש היהודים עמד מנהיג ששמו היה נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף (על שמו האמיתי אין שום ידיעה). הוא השליט את מרותו בירושלים, ועל פי עדותו אף חודשה עבודת הקורבנות - 'ויקריבו קורבן - ויערב לה''". משמע: הפולחן חודש, ונעשו צעדים מקדימים כדי להפוך את ירושלים הנוצרית לעיר יהודית. "נראה אפוא", כך אבי יונה, "שלאחר חורבן הבית השני היה עוד ניסיון - שלישי, רביעי וחמישי - לחידוש הפולחן: בימי בר־כוכבא, בימי יוליאנוס ובימי הכיבוש הפרסי".
מה הספיקו היהודים לעשות בהר הבית באותן שנים ספורות, שבהן העביר לכאורה השלטון הפרסי את המקום לשליטתם הבלעדית? האם כעדות הפייטן הקליר, הם הצליחו "לייסד מקדש קודש", או לכל הפחות מבנה סמלי במקום המקדש? סגל אינו שולל "השערה מופרעת משהו", כלשונו, שאחד ממפעליהם של היהודים באותה תקופת תור זהב קצרה היה בניית כיפת הסלע.
מי בנה את כיפת הסלע?
ד"ר אסף אברהם, לעומתו, זהיר ומסויג יותר. הוא מזכיר מחקר נשכח של פרופ' פרנסיס פיטרס אדוארד מאוניברסיטת ניו יורק. אדוארד העלה את האפשרות שהקמת כיפת הסלע נעשתה על ידי הרקליוס הביזנטי, בתום מסעו להחזרת הצלב, וכהתרסה על הניסיון היהודי לקומם מחדש את המקדש בירושלים. אברהם, כמו חוקרים נוספים, גם מפנה את תשומת הלב לעובדה - רבת החשיבות בעיניו - שכיפת הסלע, שניצבת על מקום המקדש, היא מבנה מתומן, שצורתו אינה אופיינית לתקופה המוסלמית, אלא דווקא לתקופה הביזנטית.
כך, הוא מזכיר, גם צורת החזית של כנסיית המולד בבית לחם שהיתה מתומנת, וכך גם תבנית כנסיית הקתיסמה הביזנטית, ששרידיה נמצאו לצד דרך חברון בירושלים, וכנסיות בכפר נחום ובהר גריזים. אברהם מתעכב בעיקר על סיפור הקתיסמה, שעם כיבוש הארץ על ידי המוסלמים הפכה עבורם למבנה תפילה (קתיסמה ביוונית: המושב. הקתיסמה, על פי האמונה הנוצרית, מציינת את המקום שבו נחה מריה אם ישו על כיסא במהלך מסעה מנצרת לבית לחם, נ"ש). הוא מעלה את ההשערה שגם כיפת הסלע, כמו הקתיסמה, כבר היתה קיימת עם הגעת המוסלמים בשנת 638, ושאלו פשוט אימצו את הפולחן בה.
אז מי בנה את כיפת הסלע?
"הפרשנות המקובלת מייחסת את בנייתה לח'ליף החמישי מבית אומיה עבד אל־מלכ", אומר אברהם, "אלא שהיא נשענת בעיקרה על כתובת בתוך המבנה שמציינת את בניית הכיפה בלבד, בעוד תוכנית המבנה ממקמת אותו בתוך עולם האדריכלות הביזנטית. ללא ספק נעשו בו שינויים, בעיקר עיטוריים, בתקופות מוסלמיות קדומות ומאוחרות, אך אין די בהם כדי להעיד על תאריך הקמתו".
אברהם מעלה אפוא כמה אפשרויות: הראשונה, שפרופ' אדוארד צדק, ושהרקליוס הביזנטי הוא שבנה את כיפת הסלע. השנייה - אף שמרבית המקורות אינם תומכים בכך - שהיה ניסיון יהודי, בתפר שבין התקופה הפרסית לתקופה המוסלמית, להקים מבנה מעל אבן השתייה בתבנית האדריכלית המתומנת, שהיתה מוכרת ליהודים עוד מהתקופה הביזנטית. השלישית - שעם שובם לעיר, לאחר הכיבוש הפרסי הקצר, הביזנטים הרסו את המבנה שמעל אבן השתייה, והמוסלמים, לאחר שכבשו את ירושלים כעבור שנים אחדות, שיקמו אותו. אפשרות אחרונה זו, לדבריו, תואמת לכאורה את התיאור במקורות המוסלמיים בדבר הריסות מעל אבן השתייה, בעת ביקור עומר אבן אל־ח'טאב (הח'ליף השני, כובש ירושלים) שם, וציוויו לשקם את המבנה.
חיזוק נוסף לאפשרות שהביזנטים הם שהחלו את מלאכת בניית כיפת הסלע מספק ארכיאולוג אחר, פרץ ראובן. באחד ממחקריו מצביע ראובן על כך שרוב הפריטים האדריכליים בכיפת הסלע הם בסגנון ביזנטי, ושחלקם אפילו נראים שייכים למבנים מהתקופה הרומית המאוחרת, כלומר נלקחו ממבנים קדומים ונעשה בהם שימוש חוזר בעת בניית כיפת הסלע. האם ייתכן אפוא שהדבר נעשה עוד קודם לתקופה המוסלמית?
אסף אברהם מציין כי בסקר שערכו הבריטים אחרי רעידת האדמה ב־1927, אותרו סמוך למסגד אל־אקצא החרב פסיפסים שאובחנו על ידי הארכיאולוג צחי דבירה כבעלי סגנון אמנות ביזנטי. העדות הזאת, מוסיף סגל, עשויה לחזק את ההנחה שגם למבנה מסגד אל־אקצא הנוכחי (שבסמוך לו תיעדו הבריטים אותם פסיפסים ביזנטיים) קדם שלב מהתקופה הביזנטית. לכן אולי אפשר להעריך שמדובר בתקופה הפרסית קצרת המועד בדמדומי השלטון הביזנטי בירושלים.
אוצר המנורה
ועוד שתי נקודות בעלות משמעות בהקשר זה מהתקופה הביזנטית. הראשונה: גם במיזם סינון העפר מהר הבית, שמנוהל בידי הארכיאולוגים גבי ברקאי וצחי דבירה, נמצאו עדויות לשרידי מבנים מהתקופה הביזנטית. השנייה: גם "אוצר המנורה" - מדליון הזהב (ולצידו 36 מטבעות זהב) שעליו תבליטי ציור של מנורת המקדש, שופר וספר תורה (האוצר נחשף ב־2013) - תוארך לסוף התקופה הביזנטית ולראשית התקופה הפרסית. ד"ר אילת מזר ז"ל, חושפת "אוצר המנורה", העלתה בשעתו את האפשרות שהאוצר הובא לירושלים על ידי שליחי קהילה יהודית שהגיעו אל העיר לאחר שנכבשה בידי הפרסים בשנת 614 לספירה, זמן קצר לאחר שהפרסים הבטיחו ליהודים שיוכלו לשוב ולבנות את ירושלים כעיר יהודית ובכך עוררו תקוות גדולות. לא מן הנמנע, סברה אז מזר, כי "אוצר המנורה" שהתגלה בחפירות, ננטש והוסתר על ידי אותם יהודים, שהופתעו מבגידת הפרסים ונאלצו לברוח על נפשם מרדיפות הנוצרים.
מדוע העדויות על שרידים מהתקופה הביזנטית בהר הבית כה משמעותיות?
"צריך להבין שאין בידי המחקר כיום כל עדות כתובה לבנייה ביזנטית בהר הבית, לאורך כל מאות שנות השלטון הזה", אומר סגל, "להפך - העדויות מספרות על השארת ההר שומם בכוונה תחילה, ואולי אף על הפיכתו למזבלה. המשמעות האפשרית של גילוי שרידים ביזנטיים בשטח ההר עשויה ללמד שגם רצפת הפסיפס שנמצאה בסמוך לאל־אקצא, שהיא לכאורה מהתקופה הביזנטית, אינה אלא שריד למבנים שהיהודים בנו בהר בתקופה הפרסית. ומי יודע", הוא מפליג בהשערתו, "אולי אפילו מסגד אל־אקצא עצמו נבנה בגרסתו הקדומה בידי יהודים, בתקופה הפרסית. אולי בכלל זה היה בית כנסת".
"הפרסים", אומר סגל, "לא בנו באותן שנים בירושלים באדריכלות פרסית, ובעצם לא בנו בה כלל. הם בסך הכל הגיחו הנה לפרק זמן קצרצר, שגם במהלכו מסרו ליהודים את המושכות, ומהר מאוד שבו ונעלמו לעד מהאופק הירושלמי. הם לא הספיקו לפתח פה עולם אדריכלי פרסי, אבל יהודים דווקא חיו כאן, ואפילו הותירו פה ושם סימני דרך. נכון שלא נותר בעניין הזה כל נתון ודאי, אבל עדיין אפשר להפעיל גם את ההיגיון: האם במציאות היסטורית מתעתעת ונדירה כלשהי, כשהיהודים הפכו לפתע לבעלי השליטה בעיר הקודש שלהם, לא חלף במוחם הרעיון המשונה לבנות מחדש את המקדש?"
פרופ' דן בהט, אחד מגדולי חוקרי ההר בתקופתנו, פוסל את ההשערה שיהודים הם אלה שבנו את כיפת הסלע. "יהודים לא היו בונים לעצמם בית מקדש או בית תפילה בצורה של מתומן. זו תבנית כל כך פגאנית, נוצרית־אלילית", הוא מדגיש. "אפילו כשיוליאנוס הכופר (קיסר רומא בשנים 363-361) התיר ליהודים לבנות בית מקדש, הם היו מאוד מסויגים מכך. המוסלמים בנו את כיפת הסלע בצורה של מתומן, מכיוון שחיקו בנייה דומה של כנסיות, שבהן חזו, ואולי אף ניסו להתחרות בפארן". עם זאת, בהט אינו פוסל את ההשערות האחרות בעניין חידוש חלקי ומוגבל של העבודה במקום המקדש, שמסתמכות על פליישר, פיוטו של הקליר ומדרש זרובבל. אלא שלדבריו, "יש לבסס את הדברים הרבה יותר כדי להבין אם אכן יש בזה משהו".
"חוטים דקיקים"
גם הארכיאולוג גבי ברקאי, חתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה ומי שיזם את פרויקט סינון עפר הר הבית, אינו נוטה לקבל את התיאוריה. "זה מבוסס על חוטים דקיקים, זה לא מספיק. המסקנה רחוקה מהעובדות שמסייעות לה. אין שם מספיק 'בשר'. אנחנו יודעים שבתקופה הפרסית לפרסים היה תחילה יחס חיובי ליהודים. היהודים אף סייעו להם לכבוש את ירושלים. הפרסים שינו את גישתם במהלך התקופה ששלטו כאן, מקיצוניות אחת של קבלת היהודים בשמחה ועד לקבלת העמדה הביזנטית שירושלים סגורה ליהודים. מי שהביא למפנה הזה היו הנוצרים שנשארו בירושלים. הפרסים הפנימו כנראה שהם זקוקים להם יותר מאשר ליהודים. מכאן ועד התיאוריה שסגל פיתח - הדרך עוד ארוכה. זו השערה שדורשת ביסוס רחב בהרבה".
גם ההיסטוריון שמואל ספראי, שהלך לעולמו לפני כ־20 שנה, הטיל ספק במדרשי הגאולה שתומכים לכאורה ב"תיאוריה הפרסית". הוא תהה "האם המדרש הוא עדות למעשים שנעשו ולמאורעות שאירעו, או שהוא עדות לחזונות שנחזו עקב ההתנגשות בין שתי המעצמות בירושלים ומקומם של היהודים במהלך המאורעות?" אלא שדווקא ספראי הספקן העיר באחד ממאמריו, שאחת הכתובות - שנמצאה באחד הבניינים שתוחמים את הצד הצפוני של הר הבית, מסוף התקופה הביזנטית - מעידה אולי על מקום תפילה קבוע בהר באותם הימים. לשון הכתובת היא: "ה' אלוקי צבאות/תבני הבית הזה... אמן ואמן/סלה".
כך או אחרת, היהודים, שחשו כי סופו של תור הזהב הפרסי מתקרב, העבירו את תמיכתם לביזנטים בתמורה להבטחה שיחוסו על חייהם אחרי הכיבוש. בשנת 622 איגד הרקליוס את צבאו כדי לכבוש מחדש את הארץ. שלוש שנים אחר כך אכן כבשו הביזנטים מחדש את רוב ארץ ישראל והשאירו את בנימין מטבריה ואת אנשיו בחיים, כפי שהבטיחו. אולם בשנת 630, לאחר שהגיעו לירושלים, הביזנטים הפרו את הבטחתם וטבחו ביהודי העיר.
שמונה שנים יחלפו, עד שבשנת 638 יגיע האסלאם לירושלים. עומר אבן אל־ח'טאב יכבוש את הארץ ויפתח תקופה חדשה - 450 שנות שלטון אסלאמי רצוף בעיר, אחרי שלהרף עין אחד, בתקופת השלטון הפרסי, נדמה היה אולי ליהודים שקודשיה שבו לידיהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו