ויטלי קליצ'קו, ראש עיריית קייב, חיכה לי בכניסה למשרדו, בקומה העשירית של בניין העירייה. "שלום", אמר בעברית, ועבר לאנגלית: "מה שלומך? אני חייב להתנצל, אבל אני צריך לצאת לפגישה שלא סובלת דיחוי עם אנשי צבא. אחזור בעוד 45 דקות. תחכה לי בבקשה. תשתה בינתיים קפה".
אחרי 45 דקות הוא חזר, כמו מלוע של תותח. עוד לפני שהתחלתי לשאול, הוא ירה: "כל מה שהרוסים מספרים הוא שקר. זאת איננה מלחמה, זהו רצח עם של העם האוקראיני. זה טרור מה שהם עושים כעת לאוקראינה. הם מנסים להשמיד תשתיות הכרחיות עבור העיר שלנו. הם רוצים להקפיא אנשים. עכשיו מזג האוויר נעשה קר יותר, חורף, הטמפרטורה בחוץ מינוס 5 מעלות, ותגיע בקרוב גם למינוס 20 ומינוס 30.
"החורף באוקראינה קר למדי, ובזמן הזה הם מנסים לפגוע בתשתיות הקריטיות שלנו, תשתיות מים, חשמל. פוטין מעוניין בשטח של אוקראינה, רק ללא האוקראינים, זאת המטרה שלו. לשבור את הרוח שלנו, להביא אותנו לדיכאון. אבל פוטין שגה, כי במקום דיכאון אנשים מרגישים זעם ומוכנים להילחם ולהגן על המולדת שלנו".
השתמשת במילים "רצח עם". אלה מילים קשות.
"הם מנסים לחסל את כל אוכלוסיית המדינה שלנו. זאת לא לחימה נגד צבא, הכל שקרים. הם רצחו אלפים רבים, הרסו ערים שלמות וכפרים שלמים. בעיר שלנו נהרסו עד כה 670 מבנים, מתוכם 350 בנייני מגורים. הלחימה לא מתרחשת כאן בקייב, אבל אנשים נהרגו כאן מהתקפות טילים, מל"טים מתאבדים. אתם בישראל יודעים היטב על מה אני מדבר, ומה שקורה אצלכם קורה גם כאן".
פוטין פושע מלחמה?
"כן! הוא פושע".
חושך באנדרטת הניצחון
קייב שונה מכפי שמדמיינים מבחוץ. המלחמה לא נוכחת בה באופן ישיר. הפעם היחידה ששמעתי בה אזעקה היתה כשנכנסנו העירה. בדיעבד התברר שזאת היתה אזעקת שווא: מכ"מים זיהו מטוס שהמריא מבלארוס ועליו טילים היפרסוניים. באוקראינה לא לוקחים סיכון במקרה כזה, ומתריעים בכל הערים הגדולות. המטוס המשיך בדרכו מבלי שתקף, אבל במקרים קודמים דווקא היו התקפות: בקייב אומרים שמאז ראשית המלחמה שיגרה רוסיה יותר מ־16 אלף טילים ורקטות לשטח אוקראינה.
הסירנות נשמעות בכל רחבי העיר, אבל ההתרעות מועברות לתושבים גם באמצעות אפליקציה מיוחדת שדומה ל"צבע אדום" אצלנו. כשהצבע האדום נדלק, נכנסת התרעה על מתקפה צפויה. כשהצבע הופך לירוק, אפשר לחזור לשגרה. האזרחים גם מקפידים להתעדכן בקבוצות הטלגרם, שבהן מועבר כל המידע – מטעם הרשויות, וגם על ידי רשתות תקשורת ממוסדות וממוסדות פחות.
ההתנהגות בזמן האזעקות משתנה בין האזרחים. מי שנמצא במבנים ממהר לתפוס מחסה. זה לא תמיד פשוט, כי קייב לא משופעת במקלטים ואין בבתים מרחבים מוגנים. למי שנמצאים ברחוב אין ממש מה לעשות. "אנחנו ממשיכים לנסוע", אומר הנהג שהביא אותנו מלבוב לקייב.
אבל גם כשאין מתקפות ישירות, המלחמה ניכרת היטב בקייב. בכיכר המרכזית, בואכה המנזר המרהיב על שם מיכאל הקדוש, ניצבים פגרי משוריינים רוסיים שנלקחו שלל במלחמה. זה נראה כמו מחזה מסרט: נשק רוסי מפוחם במרכז העיר, כשעליו דגלי אוקראינה, והכל בשלג, כשברקע מרכז הכנסייה האורתודוקסית. כמה ילדים שהיו אמיצים מספיק כדי להתמודד עם הקור העז ששרר בסופ"ש האחרון בקייב (מינוס 3 ביום, מינוס 6 בלילה) טיפסו על המשוריינים. שאלתי את אבא של אחד מהם מה הוא סיפר לילד. "שאנחנו מנצחים", ענה.
ניצחון היא מלת המפתח באוקראינה. כשהתחילה המלחמה, איש לא האמין שיש להם סיכוי. כל המומחים והפרשנים העריכו שבתוך כמה ימים העסק ייגמר והצבא הרוסי יצעד בקייב. האוקראינים מספרים שהרוסים אפילו נערכו למצעד ניצחון בשדרה המרכזית של העיר, כולל הופעות של מיטב אמני הרוק והפופ ממוסקבה. הם לא היו רחוקים מהגשמת יעדם; בכניסה ממערב לעיר יש לא מעט מבנים שעדיין הרוסים כתוצאה מהקרבות, ובעיירות בוצ'ה ואירפין - פרוורים אמידים של קייב - אירעו כמה מהזוועות היותר גרועות של המלחמה הזאת.
מאז זרמו הרבה מים בדנייפר. אוקראינה הצליחה להדוף את הצבא הרוסי לא רק מגזרת קייב, אלא גם ממחוזות רבים אחרים. צבאית, ידה נדמית כרגע על העליונה, אבל אזרחית - מצבה לא פשוט. "המצב באוקראינה לא טוב", אומר מיכאל ברודסקי, שגריר ישראל באוקראינה שפועל כעת מוורשה. "הרוסים פוגעים בתשתיות קריטיות – חשמל, מים, גז. זה גורם להפסקות חשמל ממושכות, לעיתים של ימים, בקור קשה. מי שיש לו אפשרות, יוצא מהעיר. מי שלא, נמצא בבעיה".
מצוקת החשמל ניכרת בכל פינה. המדרגות הנעות בקניונים ובתחנות הרכבת התחתית מושבתות, כדי לחסוך בחשמל. אנדרטת הניצחון, גאוות העיר, חשוכה לגמרי בערב. גם פנסי הרחוב פועלים חלקית. עד לאחרונה הם הוחשכו לגמרי, אבל אחרי שהיתה עלייה של פי שישה בכמות תאונות הדרכים, הוחלט לחדשה במינימום האפשרי.
"חוסכים פה בחשמל כמה שאפשר", מספרת ליליה, צעירה מקומית, יהודייה, שעובדת בשגרירות ישראל. "החבר הכי טוב שלנו הוא המטען הנייד (power bank). אני קודם מטעינה אותו, ורק אחר כך את הטלפון. אנשים הולכים בחושך ברחוב עם הפנס של הסלולרי. בלילה צריך לישון עם בגדים, כי אף פעם לא יודעים מתי החשמל ייפסק".
לחלק מהמוסדות (בתי חולים, מלונות, קניונים, משרדי ממשלה) יש גנרטורים, אבל רוב העסקים נאלצים לשרוד על חשמל מועט בלבד. חלק מהמסעדות ובתי הקפה סוגרים כשמחשיך - בחורף זה קורה בסביבות השעה ארבע - וחלקם נשארים פתוחים, ועובדים לעיתים לאור נרות. ממילא העיר נכנסת לעוצר בשעה 11 בלילה, מה שאומר שצריך לסיים הרבה קודם כדי להספיק לסדר ולנקות, ולאפשר לעובדים להגיע בזמן הביתה. בכל יום ב־22:00 מקבלים האזרחים הודעה לסלולרי שנותרה להם עוד שעה עד לכניסת העוצר; מכירת האלכוהול נפסקת בשבע בערב, כדי שאנשים לא ישתכרו ויוכלו להגיע לפני העוצר. "אל תחשוב אפילו להפר את העוצר", יעץ לי חבר מקומי, "אין להם חוש הומור. זה יכול להיגמר בקנס, ואפילו במעצר".
העוצר התחיל מסיבות מבצעיות בזמן המלחמה על קייב, ונשמר כיום ממניע אחר לגמרי: כדי לייצר הזדהות של כל המדינה עם החזית המדממת. זה בולט במיוחד בלבוב, על גבול פולין, שלמעט הגבול הסואן שלה עם אירופה שקטה לגמרי. גם בלבוב העוצר נמשך (מחצות), ולמביטים מהצד יש בזה משהו מרשים - מדינה שלמה שנמנעת מתחושה שיש מי שמשלמים מחיר כבד ומי שממשיכים ליהנות מחיי שגרה, ומקפידה לנהוג כאילו היא כולה חזית אחת מלוכדת.
מתנתקים ממוסקבה
ההגעה לאוקראינה מסובכת. היא מתאפשרת מהגבולות היבשתיים בפולין, מולדובה, רומניה וסלובקיה. המסלול הפופולרי ביותר עובר בפולין, שגם מארחת כשלושה מיליון פליטים אוקראינים, וכן מאות יהודים שממתינים בה להליך בדיקת יהדותם, טרם עלייתם לארץ.
הנסיעה בין ורשה לגבול אורכת כארבע שעות, ובגבול עצמו משתרך תור ארוך של מכוניות פרטיות ומשאיות, בשני טורים נפרדים, שמחכים לחצות את הגבול מזרחה. התור לרכבים הפרטיים קצר בהרבה, ואילו משאיות נדרשות לעיתים להמתין יומיים ואף שלושה לפני שהן ממשיכות בדרכן. בצד הדרך מוצבים שירותים כימיים; הנהגים יוצאים רק כדי לעשן, ונמלטים בחזרה מהקור לרכבים. ברוב הזמן הם עומדים במנועים דוממים, ומעת לעת מניעים את המשאיות והרכבים כדי להתחמם מעט - ומדוממים שוב.
נסענו ברכב עם נהג אוקראיני, שמחזיק באישור לחצות את הגבול. לא מדובר בעניין שמובן מאליו: לגברים בגילים 60-18 אסור לצאת מאוקראינה, וחריגים מתאפשרים רק אם לנהג יש שלושה ילדים או אישור מיוחד. מעבר הגבול הוא החלק הטריקי ביותר במסע: בדרך הלוך לקח לנו שעתיים וחצי לחצות אותו, ובדרך חזור - יותר מחמש שעות וחצי. זה עניין של מזל, תזמון ואופי הבדיקות.
בדרך מערבה, לפולין, הבדיקות קשוחות בהרבה; בצד האוקראיני בודקים את הרכב כדי לוודא שלא מוברחים בו אנשים וגם לא כסף (אסור להוציא מאוקראינה יותר מעשרת אלפים דולר לאדם), ובכניסה לפולין בודקים כדי לוודא שאין הברחות אסורות לאירופה. לבודקים משני צידי הגבול אין הומור: האנשים בחלק הזה של אירופה קשוחים, בוודאי בעיתות מלחמה.
הדרך מהגבול עד לבוב אורכת כשעה. אי אפשר להמשיך באותו היום לקייב, משום שהנסיעה בין הערים נמשכת עוד 8-7 שעות, מה שאומר כניסה לשעות העוצר. לכן, המסלול נמשך רק ביום שלמחרת, ובמילים אחרות - לוקח יום וחצי להגיע מישראל לקייב (ואותו משך זמן לחזור ממנה הביתה).
הכבישים באוקראינה נוחים יחסית, חד־מסלוליים בחלקם ורבי־מסלולים ככל שמתקרבים לקייב. התנועה סואנת בערים, למרות המלחמה, אם כי הנהגים אדיבים ברוב המקרים וכמעט ולא צופרים. בחלק מהכבישים ניכרים גם סימני המלחמה, וחרוצים בהם עדיין סימני השרשראות של הטנקים הרוסיים והאוקראיניים שנעו בהם בראשיתה.
הקליטה הסלולרית טובה ברוב המקרים, אבל גם היא כפופה לשיבושים באספקת החשמל. בחלקים של הדרך היא נעלמת לגמרי, ואז חוזרת, ונעלמת שוב. כל כמה עשרות קילומטרים יש תחנת דלק, ובה פונדק קטן ושירותים. המחירים מגוחכים: בקבוק קולה, תה קר, רד בול (לנהג), שני חטיפי אנרגיה ושקית תפוצ'יפס עלו לנו ביחד 12 שקלים. הנהג צוחק שהמחיר כעת גבוה, בגלל המלחמה. "עד לפני שנה זה היה 25 אחוז פחות".
גם המחירים בקייב נמוכים, בוודאי יחסית לישראל, ולמרות זאת רוב החנויות ריקות. חלק מהרשתות הבינלאומיות סגרו כאן את הסניפים שלהן בראשית המלחמה, ואחרות נאנקות לשרוד. המלחמה נותנת את אותותיה גם בעניינים המסורתיים ביותר: שוק חג המולד, למשל, נפרש מדי שנה במדרכה הארוכה שמובילה ממנזר מיכאל הקדוש לקתדרלת סופיה הקדושה. השנה השוק הזה יהיה מצומצם מאוד, אם בכלל; הנושא עדיין בהתלבטות בין הרצון לשדר שגרה ולאפשר לתושבים לנשום, לבין החשש המובן לביטחונם.
הרחובות ריקים כמעט מאדם גם במרכז העיר. הקור העז הוא סיבה מרכזית, אבל גם המלחמה. בניגוד לעבר, אין כעת בקייב כמעט רוכלי רחוב. במדרגות שמובילות לתצפית על הדנייפר, מאחורי המנזר, אנחנו פוגשים אישה מקומית שמנסה למכור בובות שאמא שלה מייצרת בכפר רחוק. כמה מטרים משם, בכניסה למנזר, יושבת מקבצת נדבות קשישה, שמנסה להתחמם עם כוס של תה.
אבל למרות הקשיים, אוקראינה פטריוטית ונחושה. זה ניכר בכל דבר ועניין: כולם מתעקשים לדבר אוקראינית ולא רוסית; חג המולד יצוין השנה לראשונה ב־25 בדצמבר כמו בכל העולם הנוצרי, ולא בראשית ינואר כמו ברוסיה; שמות של רחובות משתנים – רחוב קרסנודרסק שונה לרחוב גולדה מאיר, ועכשיו מתכוונים לשנות גם את שמו של רחוב מוסקבה (מתקיים בעיר ויכוח ער אם לשנות גם את שמו של רחוב פושקין). כל זה קורה כחלק מהמסר הכללי שמשווק מקייב למוסקבה, ועיקרו: "בלי חשמל, בלי מים, בלי גז - אבל גם בלעדיכם".
מלחמה על ערכים
ראש העיר קליצ'קו הוא דמות מוכרת ופופולרית מאוד באוקראינה. לשעבר אלוף העולם באגרוף במשקל כבד שלוש פעמים, הישג השווה לזה של מוחמד עלי, לנוקס לואיס ואיוונדר הוליפילד. הוא מכהן כראש עיריית קייב מ־2014, וכראש מפלגת סולידריות מ־2015. לפני המלחמה נחשב מועמד מוביל לנשיאות אוקראינה, אולם כעת הנושא לא עומד על הפרק - בעיקר לאור הפופולריות הגבוהה של הנשיא, וולודימיר זלנסקי. לשניהם, אגב, שורשים יהודיים: אביו של קליצ'קו היה יהודי, ובמשרדו ניצבת חנוכייה במרכז ארון הספרים הגדול (ולצידה איקונה). "קיבלתי אותה מהרב הראשי פה", הוא אומר.
קליצ'קו התראיין לרגל כנס "מוני אקספו" של מרכז השלטון המקומי, שנערך השבוע בתל אביב. "זה אתגר עצום עבורנו", הודה, "אנחנו נלחמים על הישרדותנו, זקוקים לתמיכה פוליטית וכלכלית ולסיוע הומניטרי, צריכים גנרטורים כי אין חשמל, זקוקים גם לנשק הגנתי, כי אנחנו מגינים על המולדת שלנו ועל העיר שלנו. אוקראינה היתה מאז ומעולם מדינה שוחרת שלום, ולא תקפנו אף אחד. אבל עכשיו אנחנו נאלצים להגן על השטח שלנו ועל הריבונות שלנו.
"הסיבה למלחמה חסרת ההיגיון הזאת נעוצה בזה שאנחנו, האוקראינים, רוצים מדינה מודרנית, דמוקרטית ואירופית. להיות חלק מהמשפחה של יבשת אירופה. והרצון שלנו לא מקובל על פוטין, שרוצה לבנות את האימפריה הרוסית, ואוקראינה היא חלק גדול מאוד בחזון שלו. המלחמה היא על הערכים: אנחנו לא רוצים לחיות באוטוקרטיה שבה אין זכויות אדם, חופש עיתונות וערכים דמוקרטיים. אנחנו נלחמים על עתיד ילדינו".
אתם רוצים להיות חלק מהאיחוד האירופי, מנאט"ו?
"מובן שאנחנו רוצים להשתייך לאיחוד האירופי, ואנחנו רואים כעת כמה הסטטוס הניטרלי שניתן לאוקראינה היה טעות מרה. אוקראינה היתה המדינה השלישית בעולם בכמות הנשק הגרעיני שהיה לה. ויתרנו עליו כמחווה של רצון טוב, ובעבור ערובה שתישמר הריבונות והשלמות הטריטוריאלית שלנו. זאת היתה טעות גדולה".
מה אתם מצפים לקבל מישראל?
"ישראל היא דוגמה מצוינת עבור אוקראינה. מדינה קטנה שנלחמת בתוקפים כל כך הרבה שנים, ומגינה בהצלחה על אזרחיה ועל שטחה. אנחנו זקוקים לתמיכתה של ישראל, לטכנולוגיה, לידע ולנשק הגנתי". הסיוע שאוקראינה מקבלת מאפשר לה להחזיק מעמד. מדובר בסיוע צבאי ומודיעיני שסייע לה להדוף את המתקפה הרוסית ולעבור להתקפה משלה, ובסיוע כלכלי והומניטרי. במערב אומדים את עלותו של שיקום אוקראינה בטריליון דולר, ובתהליך שיימשך שנים מרגע שהמלחמה תסתיים.
היחס לישראל אמביוולנטי. מחד, הערכה עמוקה, מאידך – ביקורת גלויה על סיוע לא מספק. השגריר ברודסקי התראיין עשרות פעמים מאז פרוץ המלחמה, וישראל שיווקה בכל דרך את הסיוע שנתנה - בעיקר רפואי (מתרופות וציוד, ועד טיפול בפצועים ופינוי ילדים) וגנרטורים - וגם תקיים באמצע החודש ועידת חדשנות בוורשה תחת הכותרת הלא רשמית "איך להפוך את אוקראינה לישראל".
"תהיו אקטיביים למעננו"
לפני המלחמה זה גם היה הכיוון. אוקראינה הפכה לבסיס לחברות הייטק רבות, שהקימו בה את מרכזי הפיתוח שלהן. זה ביסס מעמד ביניים לא קטן במדינה, שעד אז היתה בה שכבה דקה של אוליגרכים ושכבה עבה של המעמד התחתון. מאז פרוץ המלחמה הועברו רוב המרכזים האלה למדינות אחרות, וגם חלק מהעובדים עזבו. זה קרה במקביל לעזיבת רבים מיהודי אוקראינה - כ־14 אלף - אם כי הרוב המכריע נותר במדינה.
"זאת קהילה מאורגנת, עם כ־200-150 אלף איש", אומר ברודסקי, "הם מקבלים סיוע מהרבה גורמים, ומצבם הכללי יותר טוב משל האוכלוסייה המקומית. יש אפילו טענות שהקהילה גדלה במהלך המלחמה, כי רבים הצטרפו אליה כדי לקבל סיוע".
אוקראינה מצפה לקבל מישראל נשק ואשראי כספי, וכן שישראל תטיל סנקציות על רוסיה. ישראל נמנעה מכך עד כה (עניין האשראי טרם הוכרע), אם כי בנימין נתניהו הצהיר ערב הבחירות שישקול לשנות את המדיניות הישראלית. אחת המתווכות היעילות ביותר בין הצדדים בהקשר הזה היא דווקא איראן, שמספקת לרוסיה מל"טים שמשמשים לתקיפת הערים באוקראינה. "אוקראינה רואה באיראן מדינת אויב, ושוקלת לנתק את היחסים עימה", אומר ברודסקי. "הם מקווים שזה יגרום לנו לעזור להם יותר".
קליצ'קו מתאר את המתקפות האלה כ"טרור". הוא אומר שאנחנו, הישראלים, אמורים להבין טוב מכולם את מה שעובר על תושבי עירו. "אנחנו נמצאים באחת הערים הגדולות במזרח אירופה ומותקפים בטילים ומל"טים מתאבדים. המרכז ההיסטורי שלנו הותקף. הרוסים הורגים אזרחים חפים מפשע. אנחנו צריכים להילחם עבור החלום שלנו, העתיד שלנו, המדינה שלנו והילדים שלנו".
מה מצבה של העיר כרגע?
"יש אצלנו קרוב ל־300 אלף פליטים ממחוזות אחרים באוקראינה, כי בקייב נמצאים השירותים הכי טובים וכאן אנחנו מוגנים יותר, ואנשים חשים בטוחים יותר להיות כאן. הביטחון האישי של התושבים הוא בראש סדר העדיפויות שלנו. אנחנו נלחמים כדי להציל חיי אדם ולאפשר חיים נורמליים ככל הניתן ברחבי העיר".
חלק מהתקשורת עם התושבים מתבצעת באמצעות טכנולוגיות חדשניות, שהפכו את קייב ל"עיר חכמה" עוד לפני המלחמה. "זה פרויקט שהתחיל עם שיתוף פעולה ישראלי, לאחר שביקרתי בתל אביב ב־2015 וראיתי שזה עובד שם נהדר. אנחנו משקיעים הרבה כסף ואנרגיה כדי לקדם את העיר, גם בתקופה הנוכחית".
ועדיין, קליצ'קו מבהיר שללא תמיכה בינלאומית יהיה לקייב ולאוקראינה קשה לשרוד. "אנחנו זקוקים לתמיכה מכל נקודה בעולם. זה אתגר גדול, אבל אני יותר מבטוח שנעמוד בו. אני מדבר עם האנשים, אני גאה להיות אוקראיני, אני רואה את הרוח הגדולה ואת הרצון האדיר אצל כל אוקראיני, ואני בטוח שלא ניכנע לעולם. נעמוד איתן למען עקרונות החופש והדמוקרטיה, ונגן על הבית שלנו ועל העתיד שלנו".
הגנה על אוקראינה היא הגנה על אירופה ועל העולם כולו?
"בהחלט. רבים חשבו שפוטין יהיה מרוצה מסיפוח קרים, ולא הבינו שהוא רוצה את כל אוקראינה. הוא מעין אספן של רכוש, רכוש סובייטי לשעבר, ומזכיר שגם המדינות הבלטיות הן רכוש של בריה"מ, וגם פולין, צ'כיה, סלובקיה. אמרתי לגרמנים שלא ישכחו שגם חלק מהמדינה שלהם היתה בעבר רכוש סובייטי, והרוסים ילכו רחוק ככל שייתנו להם. זאת הסיבה שאנחנו לא נלחמים רק על הבית שלנו, וזאת הסיבה שמדינות אירופה צריכות לעזור לנו, כי אנחנו נלחמים גם עבורן".
קליצ'קו אומר שזאת תהיה טעות אם ישראל תסתכל על המלחמה הזאת מהצד, כאילו היא לא נוגעת לה. "המלחמה הזאת יכולה להגיע לכל מקום באירופה ובעולם. בוא לא נשכח, באוקראינה יש חמישה כורים גרעיניים. באחד מהם פרצה שריפה לפני כמה שבועות. פיצוץ באחד הכורים האלה יהיה אסון גדול יותר מצ'רנוביל. במקרה כזה, המלחמה הזאת תגיע לכל אחד מאיתנו.
"בבקשה תהיו אקטיביים למען אוקראינה. שלום באוקראינה, שהיא אחת המדינות הגדולות באירופה, משמעותו יציבות לכל האזור ולכל העולם, ולכן עלינו לעשות הכל כדי לעצור את המלחמה חסרת ההיגיון הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו