"תלמידי גואטמלה מכירים את החלטת החלוקה טוב מתלמידי ישראל. כ"ט בנובמבר דועך בזיכרון הלאומי"

אלעד בן־דרור
מזרחן והיסטוריון
פרופסור חבר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן. מחקריו עוסקים בהיבטים שונים של הסכסוך הערבי־ישראלי. מחבר הספר "הדרך לכ"ט בנובמבר" (הוצאת יד בן־צבי)

פרופ' אלעד בן־דרור, השבוע צוינו 75 שנים לכ"ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל. אבל משום מה, נראה שהפרק הזה בחייה של מדינת ישראל מעומעם בזיכרון הקולקטיבי הישראלי במידה רבה.

"אני מזהה פרקים שלמים בתודעה הלאומית שלנו שמטושטשים ללא הסבר, וכ"ט בנובמבר הוא אחד מהם. אנשים מכירים את התאריך הזה בעיקר ככותרת. אם תשאל אותם קצת מעבר - מה היה התהליך שהוביל להחלטת החלוקה, ומיהי ועדת אונסקו"פ - אותם 11 נציגים שהמליצו על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית, שפתיהם של רוב האנשים, בעיקר הדור הצעיר, יישארו חתומות.

"כשכתבתי את ספרי, 'הדרך לכ"ט בנובמבר' (הוצאת יד יצחק בן־צבי, שראה השבוע אור גם בשפה האנגלית, ר"פ), השתוממתי כיצד ייתכן שלא כתבו על כך קודם. על קרבות ומלחמות נעשו מחקרים רבים, הם נצרבו בתודעה בדמות אנדרטות ולימודים בבתי הספר, אבל המערכה המדינית לא מדוברת דייה. אני נתקל באנשים שמחזיקים מעצמם קוראים וידענים, כולל סטודנטים שלומדים את התחום, ולא יודעים פרקים מהותיים במערכה המדינית שהובילה להקמת מדינת ישראל.

"כהיסטוריון וכחוקר אני מתאמץ לערוך מחקר אובייקטיבי שחותר להגיע לאמת ההיסטורית ללא כל שיקול אחר, אבל כישראלי וכציוני אני מתייחס לאירוע הזה בממד הציוני שלו וחושב שהוא צריך להיות בעל נפח גדול יותר בציבוריות הישראלית. המדינה היתה צריכה להנחיל את פרקי התהליך המדיני הזה בצורה משמעותית יותר לציבור, ובוודאי לדור הצעיר יותר".

את האנשים שרקדו ברחובות לא ממש ראינו מאז כ"ט בנובמבר המקורי. זה לא אבסורד?
"זה אבסורד, חד־משמעית. יתרה מזו, הפלשתינים מציינים את התאריך הזה כיום בעצרת האו"ם. החלטות שמבקשות לשדרג את מעמדה של הרשות הפלשתינית באו"ם עולות על הפרק דווקא בכ"ט בנובמבר, והרציונל הוא - 'דיברתם על שתי מדינות והוקמה רק מדינה אחת. מה איתנו?' אני סבור שבעשורים האחרונים התאריך הזה מלווה את הפלשתינים בצורה משמעותית ועמוקה יותר, בזמן שאצלנו מעמדו פוחת והולך.

"כשביקרתי באו"ם, חבר במשלחת הפלשתינית אמר לי משפט שמלווה אותי מאז: 'עוד כמה שנים כ"ט בנובמבר יהיה תאריך פלשתיני יותר מתאריך ציוני'. הם את שלהם עושים, והאו"ם מתגייס. בחגיגה הזאת ישראל משמשת במובן מסוים שק חבטות"

"כשביקרתי בארכיון האו"ם במסגרת הפוסט־דוקטורט שלי, חבר במשלחת הפלשתינית לאו"ם אמר לי משפט שמלווה אותי מאז: 'אתה תראה שבעוד כמה שנים כ"ט בנובמבר יהיה תאריך פלשתיני, יותר מאשר תאריך ציוני'. אז הם את שלהם עושים, וגם האו"ם מתגייס, ובחגיגה הזאת ישראל משמשת במובן מסוים שק חבטות. כששימשתי ראש מחלקה ואמרתי שצריך לארגן בכל שנה כנס לרגל כ"ט בנובמבר, היו אנשים מהמחלקה שגיחכו. חלק מחבריי שלחו לי השבוע הודעות 'חג שמח', בהלצה. אין לי הסבר לזילות הזאת".

הממשלה צריכה לקבוע יום לאומי בנושא, או שאולי כבר מאוחר מדי?
"בוודאי, נדרש אירוע ממלכתי, טקס קבוע, אני לא סבור שזה מאוחר מדי. כך, למשל, ב־30 בנובמבר מצוין גירוש היהודים מארצות ערב. מדובר בתאריך חדש יחסית בתודעה הישראלית, ולמרות זאת ניתן לראות כיצד הוא מקבל נפח בציבוריות הישראלית. כשארגנתי כנס לכ"ט בנובמבר שלא שולב בו נושא גירוש היהודים ממדינות ערב, קיבלתי לאחר מכן מיילים זועמים. הנדבך הזה הולך ותופס תאוצה וטוב שכך, אולם לא ברור מדוע כ"ט בנובמבר דווקא במגמת דעיכה בתודעה ובזיכרון הלאומי".

מי עמד מאחורי אונסקו"פ?

בציון התאריך קיימת גם חשיבות בכל מה שקשור ללגיטימיות של מדינת ישראל.
"כיום, מי שמערערים על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל, מתארים את התהליך באו"ם מראשיתו כמניפולציה. על פי הנרטיב הזה, ארה"ב היא שעמדה מאחורי חקירת ועדת אונסקו"פ. לפיו, האמריקנים לא רצו להציע בעצמם להקים מדינה יהודית, ולכן דאגו שרוב נציגי אונסקו"פ יהיו פרו־ציונים. בהמשך, כביכול, האמריקנים תמרנו את נציגי הוועדה הזאת כדי שיתמכו בהקמת מדינה יהודית. את הקונספירציה הזאת בקשר לאונסקו"פ בדקתי היטב במחקר שלי, והיא לא נכונה".

מה לגבי השעטנז העברי־לועזי של התאריך?
"למעשה גיירו את התאריך הזה משום היותו משמעותי לעם היהודי. אגב, זו לא היתה הפעם הראשונה. תושבי תל אביב בוודאי מכירים את כיכר ב' בנובמבר, המציינת את הצהרת בלפור. היה זה ניצחון מדיני ראשון לתנועה הציונית מאז הצהרת כורש. באותו נובמבר הגיע גם כ"ט, ועשו מין התאמה לתאריך הראשון".

האקדמיה העברית סבורה כי בסיס השעטנז הוא בעצם הציון של מאורע בעל חשיבות רבה לעם היהודי, ובד בבד היותו קשור קשר ישיר לאומות העולם.
"אני נוטה להסכים שגם זו אחת הסיבות למבנה המיוחד שלו".

המלחמה כסימפטום

אפשר לומר ששמענו כבר רבות על כ"ט בנובמבר, אבל מתברר שיש עוד מה לחדש. הרי שהו כאן נציגים בינלאומיים שכתבו יומנים שלמים על המדינה שבדרך ועל התרשמותם מהיישוב היהודי, אבל מתברר שעניין רב באותם יומנים אין ממש.
"קח למשל את הנציג הגואטמלי, חורחה גרסיה גרנדוס, פרו־ציוני שדחף להקמת המדינה. הוא כתב יומן מסע שפורסם בשנת 1949 בעברית, באנגלית ובספרדית. נפגשתי לא מזמן עם נכדתו, והיא סיפרה לי דבר שהימם אותי: הספר שהוא כתב, על ועדת אונסקו"פ וכ"ט בנובמבר, נלמד במסגרת לימודי החובה בבתי הספר בגואטמלה. שאלתי אותה מדוע, והיא ענתה שלגואטמלה אין היסטוריה רבה בזירה הבינלאומית, ומסמך היסטורי־בינלאומי שכזה הוא בעל ערך לאומי רב עבורם. אתה מבין? באותו רגע עברה בי המחשבה העגומה שתלמידי גואטמלה מכירים את הסיפור של אונסקו"פ ואת החלטת החלוקה הרבה יותר טוב מתלמידי ישראל".

"בגין שהה במחתרת כמפקד האצ"ל. הוא נפגש עם שלושה אנשי או"ם בדירה בת"א, ברחוב שינקין 74. קשרו את עיניהם כדי להימנע ממעקבים. שאלו אותו: אם נמליץ על מדינה יהודית, תילחם בהנהגה הציונית? הוא ענה שלא. זה היה משמעותי"

יש בכך משהו עצוב, אבל אני סבור שזה מעבר לרגש כזה או אחר. יש לכך השפעה לאומית ובינלאומית.
"נכון, כי היום מתמקדים יותר במלחמה ב־1948, והתיאור שנותר הוא שהמדינה הזאת הוקמה רק בכוח הזרוע".

אבל המלחמה היא רק סימפטום, תוצר של העבודה המדינית.
"המלחמה התרחשה רק אחרי החלטה מדינית של האו"ם, שלפיה בארץ ישראל צריכה לקום מדינה יהודית, וליתר דיוק - היא פרצה כתוצאה מההחלטה הזאת לאחר שהערבים לא הסכימו לקבלה עוד. יתרה מזו, הבריטים הודיעו עם תחילת מושב עצרת האו"ם שהם ייסוגו מארץ ישראל - לא משנה אם החלטת החלוקה תתקבל או כלל לא תתקבל. אז שווה בנפשך תרחיש, שבו ההחלטה לא היתה מתקבלת בכ"ט בנובמבר, הבריטים היו נסוגים, ועדיין היתה מלחמה שבעקבותיה קמה מדינה. במצב כזה לאותה מדינה היה בסיס מדיני־מוסרי רעוע ביותר בזירה הבינלאומית".

"התעוררו בלילה מהלחץ"

אם נדבר קצת על ועדת אונסקו"פ עצמה - מה אנחנו יודעים על הנציגים בהיבט האישי, התרבותי והפוליטי, וכן על עצמאותם באופן קבלת ההחלטות?
"בתחילת המחקר שלי הבנתי שלא ברור מספיק מה עומד מאחורי הנציגים - האם הם עצמאים, או שמא הם מונחים על ידי המדינות שמהן הגיעו. הגעתי למסמכים וליומנים שלהם, באופן שבו שאפשר לתהות קצת יותר על קנקנם ולהרכיב פרופיל לכל נציג. שני הנציגים החשובים ביותר היו השבדי, אמיל סנדסטרום, ששימש יו"ר המשלחת, והקנדי אייבן רנד. שניהם שימשו שופטים בבית המשפט העליון במדינותיהם והיו בעלי קריירה משפטית מזהירה. מדינותיהם הבהירו כי הם חופשיים לקבל החלטות לפי ראות עיניהם.

"שניהם הגיעו למסקנה שצריכה לקום מדינה יהודית, אם כי כל אחד מהם חשב על דגם חלוקה אחר. ביניהם היו בקוטב האחד נציגים פרו־ציונים מגואטמלה ומאורוגוואי שהגיעו עם דעה מוקדמת, וברור היה שיתמכו בהקמת מדינה יהודית. בקוטב השני ניצבו הודו ואיראן הפרו־ערביות, וגם שם - ברור כי לא משנה מה יחשבו הנציגים, החלטת המדינות נחרצה מראש. בתווך היו מדינות נוספות שחשבו והתלבטו. נציגיהן הגיעו בהפתעה לקיבוצים ולאתרים רבים אחרים וביצעו ביקורי פתע כדי לקבל תמונת מצב אובייקטיבית".

היה להם חשוב להצליח, לעשות את עבודתם נאמנה.
"חלקם כתבו ביומניהם כי התעוררו בלילות מפאת הלחץ שבקבלת ההחלטה. הם אופיינו בתודעת שליחות, ורובם הרגישו שהם במשימה שתחרוץ גורלות. חלקם הכירו את סיפור העם היהודי, וחלקם השלימו פערים. חלקם אף טסו למחנות העקורים באירופה. הם גם ערכו מפגשים בלתי אמצעיים עם תושבי היישוב, ואלה היו מספרים בפניהם את סיפורם האישי, ואף התחננו בפניהם למדינה. מהמסמכים השונים ניכר כי הם היו קשובים לכך, וזאת לצד מודעותם לבעיה הפלשתינית".

קונפליקט לא פשוט.
"הם הבינו שאין כאן פתרון טוב. שליהודים אמנם מגיעה מדינה, ומנגד - שאין ממש פתרון לסכסוך היהודי־ערבי. הערבים העבירו להם בכל האמצעים מסר, שלפיו הם לא יהיו מוכנים להכיר בקיום מדינה יהודית, גם לא מדינה קטנה. מבחינת הפלשתינים זו החמצה מהדהדת; אם הם היו מסכימים למדינה יהודית קטנה, כיוון ההיסטוריה היה משתנה".

אנשי הוועדה הוטרדו מאוד מהעמדה הערבית, ולכן אף שהערבים המקומיים החרימו את הוועדה, חלק מנציגיה הצליחו להיפגש בחשאיות עם דמויות פלשתיניות בכירות.
"נכון. חלק מפעילות הוועדה נעשתה בצורה חשאית. בין היתר, הוקדשו מאמצים רבים להבין לעומק את העמדה הערבית. בצרור מסמכים שאיתרתי בארכיון האו"ם, יש שאלות נוקבות של חברי הוועדה בפגישות של 'אחד על אחד', שנועדו לבחון אם יש סיכוי שהפלשתינים יתפשרו. הבכיר ביותר שרואיין היה מזכיר הוועד הערבי העליון, ד"ר חוסין אלח'אלדי. למרות המאמץ המקורי והאישים השונים שרואיינו, המפגשים האלה לא הובילו לשום פריצת דרך".

עוד בזירה החשאית, במבצע שהיה אחראי לו ולטר איתן, הנחשב למייסד הדיפלומטיה המודרנית של מדינת ישראל, ומי שקיבל את פניה של ועדת החקירה מטעם האו"ם, נעשו מאמצים "לשדך" לאנשי הוועדה אנשים מקומיים מארץ מוצאם.
"אפשר לומר שאנשי המקום, דוברי שפות למיניהן, התיישבו כמעט בטבעיות ליד אנשי הוועדה באירועים ובמקומות שונים. במקומות השונים שבהם סיירו, נתקלו נציגי אונסקו"פ בצעירים, חלקם פליטי השואה, שסיפרו להם את סיפור חייהם. אפילו הנציג היוגוסלבי, ד"ר יוזה בריליי, ששפת אמו היתה ניב מיוחד של סלובנית, זכה להיפגש עם בחור ששוחח עימו בשפתו. לא היה לו מושג שזה האיש היחיד בישראל כולה ששלט בדיאלקט הזה".

אנשי הוועדה, מצידם, גם תרו אחר בגין, והגיעו אליו על אפם ועל חמתם של הבריטים.
"בגין שהה במחתרת והסתתר מהבריטים כמפקד האצ"ל. הוא נפגש עם שלושה אנשי או"ם בדירה בתל אביב, ברחוב שינקין 74, וההכנה לפגישה התגלגלה כסרט מתח: קשרו את עיניהם ולקחו אותם לסיבובים רבים ברכב כדי להימנע ממעקבים ומגילוי מיקום הדירה. הם שאלו אותו - אם נמליץ על מדינה יהודית, האם תילחם בהנהגה הציונית? זה היה פרמטר בעל משמעות, משום שהאצ"ל היה ארגון עם כוח ונשק".

"התאריך גויר על שום משמעותו לעם היהודי, ולא לראשונה. תושבי ת"א מכירים את כיכר ב' בנובמבר, לציון הצהרת בלפור. היה זה ניצחון מדיני ראשון לתנועה הציונית מאז הצהרת כורש. באותו נובמבר הגיע כ"ט, ועשו מין התאמה לתאריך הראשון"

מה ענה בגין?
"הוא ענה שלא. הוא אמר שהם יתפרקו מנשקם ויכפיפו את עצמם להנהגה הנבחרת, ושיש להם הכוח הנדרש לנצח במערכה צבאית".

זה פרט קריטי. כך הם הבינו שאם תוקם מדינה - יהיה כאן סדר, ארגון, לא מיליציות.
"בדיוק. זה מראה על בשלות של חברה להקים מדינה. פגישה חשובה מאוד בהקשר הזה נערכה עם ראשי ההגנה - שהצהירו שהם ערוכים ומוכנים מבחינה צבאית לבלום מתקפה ערבית. גם זו היתה עדות קריטית שאפשרה לוועדה להמליץ על הקמת מדינה יהודית, מתוך הבנה שלמדינה הזאת תהיה היכולת להגן על עצמה".

אני מניח שהגעה לעדויות הללו ולמסמכים נוספים שאיתרת היא אירוע מרגש בפני עצמו.
"כבר קרה שנגעתי במסמך ואמרתי 'א־לוהים, זה מסמך היסטורי'. גיליתי מסמכים שאיש לא הגיע אליהם לפניי, למרות שהם היו פתוחים לציבור במשך עשרות שנים. בארכיון בשבדיה מנהלת הארכיון גילתה לי שהם מבינים את החשיבות ההיסטורית שבמסמכים, אבל שלדאבונה הם לא מעניינים כמעט איש. לאחד המסמכים הדבקתי פתקית צהובה, מתוך מחשבה לחזור אליו למחרת, אבל בפועל חזרתי אליו רק לאחר חמש שנים. הפתקית נותרה בדיוק באותו מקום. זה הדהים אותי. ההיסטוריה רק מחכה שנחשוף אותה". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il