מרינה רצתה כל חייה להיות אם יהודייה מרובת ילדים. עם בעלה הראשון הביאה לעולם רק שני ילדים, ואז התחתנה בשנית וילדה שלושה נוספים. לגדל חמישה ילדים בעיירה קטנה בלב רוסיה, במחוז איוואנובו המרוחק כחמש שעות נסיעה ממוסקבה, אינו דבר של מה בכך. והנה, היום, כשהיא בת 62, נאלצת מרינה להתמודד עם אתגר חדש ולא צפוי: לפני כחודש גויס בנה איליה, בן 25, הרביעי מבין חמשת הילדים, לשורות צבא רוסיה במסגרת הגיוס ההמוני שעליו הוכרז בסוף חודש ספטמבר בעקבות הסתבכות המלחמה באוקראינה.
"איליושה (שם החיבה של איליה; א"ב) קיבל את צו הגיוס כמו כל הגברים ביישוב שלנו", מספרת מרינה ומתקשה שלא להסגיר את דאגתה הרבה לבנה, "כולם הלכו לבדיקה בוועדה רפואית, ואת הכשירים לקחו לצבא. 50 איש מאצלנו גויסו. רובם צעירים, אבל במיון הראשוני לקחו גם גברים מבוגרים. אלה חזרו מאוחר יותר הביתה, כך שבצבא נותרו רק הצעירים, ובהם גם כאלה שרק לאחרונה סיימו את שירות החובה שלהם בצבא הרוסי, שנמשך שנה. הם השתחררו וגויסו שוב. שלחו את איליושה לבית ספר צבאי, לאימונים בסיסיים, ואחר כך לאימונים נוספים באזור מוסקבה. הוא עדיין לא באוקראינה. כשיש לו זמן אנחנו מדברים. אנחנו בעיקר מתכתבים במסרונים.
"אני לא היחידה שדואגת לו. שכנים וחברים חושבים עליו, אבל במה הם יכולים לעזור לי? אני לא מסוגלת לענות לכולם. לפעמים אני מבקשת שלא יתקשרו ויעזבו אותי בשקט. המשפחה שלי חיה במרכז רוסיה כבר עשרות שנים. היא לא סבלה מאימי מלחמת העולם השנייה. רק אחד מאחיה של סבתי התגייס לצבא האדום והפך לגיבור של המלחמה ההיא. חוץ ממנו, מלחמות לא נגעו בנו. עד עכשיו. מה אני יכולה עוד לומר על תחושותיי? אני אמא. אימהות חושבות רק על הילדים שלהן. אני דואגת".
עלייה קצרה
לא קל לאתר יהודים שגויסו לצבא רוסיה במסגרת הצו הנשיאותי מספר 647 לגיוסם של 300 אלף חיילים, לנוכח התגברות מתקפת הנגד האוקראינית על הכוחות הרוסיים בחלקיה המזרחיים של אוקראינה, שנכבשו בידי רוסיה וסופחו אליה. רבים מאלה ששוחחתי איתם במהלך שהותי במוסקבה - יהודים ולא יהודים כאחד - הודו בפניי כי הם חוו את המהלך הממשלתי הזה כטראומה של ממש.
הרב הצבאי הראשי הרוסי יודע על שני צעירים יהודים שגויסו, אחד מהם בנה של מרינה. עיקר עבודתו של הרב הצבאי היא דווקא עם אסירים פליליים יהודים בבתי הכלא, ולא עם חיילים יהודים הנזקקים לשירותי דת. עם זאת, מאחר שיהודים רבים ברוסיה אינם קשורים למסגרות קהילתיות, מסתירים את יהדותם או פחות מעוניינים לחיות כיהודים, לא מן הנמנע שמספר היהודים שגויסו לצבא גדול משמעותית. ודאות קיימת רק לגבי העובדה שלא מעט גברים יהודים - וכך גם רוסים לא יהודים רבים, מיהרו לעזוב את רוסיה כדי להימנע מהאפשרות שימצאו את עצמם נשלחים בניגוד לרצונם למלחמה, שאיש אינו רואה כרגע את סופה.
מי שהחזיק בידו אזרחות ישראלית או אחרת או אשרת כניסה למדינה מערבית כלשהי ויכול היה לשלם את מחירי הטיסות האסטרונומיים שזינקו לשמיים בן־לילה, נמלט מרוסיה. אחרים עשו את דרכם ברכב או ברכבת למדינות שכנות לרוסיה: גיאורגיה, ארמניה, קזחסטן, אפילו מונגוליה, וחצו את הגבול כל עוד הפיקוח על המעבר שם לא הוגבר. בקהילות היהודיות ברוסיה מדברים על אווירה של פאניקה כללית, שנוצרה בעקבות ההכרזה על הגיוס ההמוני, שנרגעה מייד לאחר שנודע על סיום הגיוס. ועדיין, החשש מפני גיוס המוני נוסף מרחף באוויר. צעירים יהודים שנמלטו למדינות שכנות, לעיתים קרובות ללא אמצעים כספיים המאפשרים להם שהות ארוכה בחו"ל, מציפים כעת את משרדי הקהילות השונות בבקשות לעזרה.
חלק מאלה שעזבו לישראל, חזרו. אחרים מבקשים לסדר לעצמם עכשיו במהירות אזרחות ישראלית כערובה להתפתחויות שליליות עתידיות ברוסיה. הם לא בהכרח חושבים על השתקעות בישראל, אלא על מה שמכונה בפיהם "עלייה קצרה": מעבר לישראל וחזרה הביתה ברגע שהדברים יירגעו ויסתדרו.
למרות הקור המקפיא שתקף ללא אזהרה בימים האחרונים, משתרך אל תוך הערב תור ארוך של מבקשי אזרחות בכניסה לקונסוליה הישראלית במוסקבה. בחנויות יהודיות מחולקים עלונים של משרדי עורכי דין, שמציעים את שירותיהם בהשגת אזרחות ישראלית ומפרטים את כל ההטבות שמעניקים אזרחות ודרכון ישראליים - ובכלל זה שירותי בריאות טובים וזולים ופטור לוויזות למדינות אירופה. אם תרצו, אין זו אגדה.
ואלרי, צעיר יהודי בשנות ה־20 לחייו, סיפר לי שהגיש את המסמכים לקבלת אזרחות ישראלית כבר בחודש מארס ועד היום, שמונה חודשים אחרי, לא קיבל תשובה. הוא עובד בהייטק וגם בתחום ארגון אירועים ומסיבות, וממש לא מתכוון להגר לישראל. אבל, לדבריו, אין לדעת מה יילד יום ועדיף להיות מוכן לכל אפשרות. הידיעות על השינויים שמבקשות חלק ממפלגות קואליציית הימין העתידית בישראל להנהיג בחוק השבות לגבי סעיף הנכדים, עדיין לא נפוצו כאן ברבים.
איליה, בנה של מרינה, יכול להחשיב את עצמו כבר מזל על שזכה לאימונים צבאיים, בטרם יישלח לאוקראינה. דימא, איש אקדמיה לא יהודי, בשנות ה־20 המאוחרות לחייו, מספר לי בסערת רגשות על שניים מחבריו הטובים, עוד מימי בית הספר, שגויסו ונשלחו לחזית ללא אימונים משמעותיים ומצאו את מותם באוקראינה. "שלחו אותם כבשר תותחים", הוא זועם ומספר שאמותיהם של השניים הרוסות רגשית. הגיוס ההמוני נערך אמנם בעיקר מחוץ לערים הגדולות, אך הוא כלל גם אותן.
מסך הברזל חוזר
כמו צעירים לא מעטים במוסקבה, מבקש דימא לעזוב בהקדם את רוסיה. לארה"ב, לאירופה, לכל יעד שיאפשר לו לבנות לעצמו עתיד בטוח ורגוע. הצעירים הללו מוכנים לנסוע שעות על גבי שעות למדינות שכנות כדי להשיג בשגרירויות השונות את אשרות הכניסה הנחשקות והקשות להשגה. אחרים מבזבזים את חסכונותיהם על חופשות ארוכות במדינות שאינן דורשות ויזות מרוסים - דובאי, מצרים, תאילנד, אינדונזיה. העיקר להתרחק מהאווירה המדכדכת בבית.
"ההורים שלנו נזכרים בימי בריה"מ", מספרת אולה, פעילה בארגון יהודי במוסקבה, "גם אז החיים התנהלו בניתוק מוחלט מהמערב, כפי שמתרחש יותר ויותר היום. בשנים האחרונות התרגלנו כולנו לנסוע לחופשות במדינות הבלטיות, למסעות קניות בזול בפינלנד, לבילויים באיטליה ובצרפת. עכשיו נדמה שגלגל הזמן סב על עקבותיו וחזר לאחור. המערב שוב סגור בפנינו. וישנן הסנקציות. אם כי אני חייבת להודות שיש במצב הקיים נקודות חיוביות: אי אפשר לנסוע לאירופה? אז אנחנו מגלים מחדש את אתרי התיירות הנפלאים שיש ברוסיה. סגרו לנו את איקאה? אנחנו חושפים את האיכויות של תעשיית הרהיטים הרוסית המסורתית. אנחנו גם יכולים לאכול את הדגים הטובים שלנו, שיוצאו בעבר לארה"ב. לאמיתו של דבר, יש גם תחליף לחנויות של מותגי האופנה המערביים, שנסגרו.
אפשר להזמין הכל ברשת, גם אם המחירים מעט יותר גבוהים. יש דרכים לעקוף את העיצומים באמצעות יבוא מוצרים ממדינות שכנות, והשמועות מספרות שחנויות המותגים שנסגרו ממשיכות לעשות עסקים מאחורי סוגר ובריח. בעליהן לא מוכנים לוותר כל כך מהר על השוק הרוסי. סין, רוסיה, מדינות ערב - משם מגיע ליצרני המותגים היוקרתיים רוב הכסף. לא מעקרות הבית הגרמניות או הבריטיות".
תערוכה מאחורי גדרות
השבועיים האחרונים, שבהם שהיתי במוסקבה, היו מלאי התפתחויות דרמטיות סביב מלחמת אוקראינה, שנראה כי נכנסה לשלב חדש עם פרוס החורף: הנסיגה הרוסית מבירת המחוז חרסון לקווי ביצורים לאורך הגדה המזרחית של נהר הדנייפר, ההפצצות האוויריות הרוסיות המאסיביות על תשתיות ברחבי אוקראינה ששיתקו את אספקת החשמל במדינה, וסאגת הטיל שנחת בפולין שנדמה היה בשלביה הראשונים כי היא מקרבת מלחמת עולם, עד שהתברר כי מדובר היה בטיל אוקראיני. לכל אלה נוספה גם קביעת בית המשפט בהולנד, שטיל רוסי וגורמים הקשורים לרוסיה הם שעומדים מאחורי אסון התרסקות המטוס המלזי מעל אוקראינה לפני שמונה שנים, שבו נספו כ־300 איש.
אך למעט שלטי חוצות שמחזקים את ידי הצבא הרוסי, כמה חנויות מערביות סגורות ותוכניות מלל אינסופיות בטלוויזיה על החזיתות באוקראינה, המלחמה הרחוקה אינה מורגשת בחוצות מוסקבה - כעת מששככה אימת הגיוס ההמוני. באזורים התיירותיים שסביב הקרמלין והכיכר האדומה כבר נערכים במלוא המרץ לקדם את פני חג המולד, עם תאורה ראוותנית ביותר לעומת זו החיוורת באירופה, שמראה לעיני כל שרוסיה אינה סובלת ממחסור כלשהו באנרגיה.
התיירות שמגיעה לבירה הרוסית כעת היא בעיקר תיירות פנים וממדינות שאינן מחרימות את רוסיה - סין, הודו, דרום אמריקה. אנשי עסקים ממדינות אלו ממלאים גם את בתי המלון הראשיים, שבהם נערכים ללא הרף כנסים בכל נושא אפשרי. מרכזי הקניות היוקרתיים והמסעדות המפוארות בסיטי של מוסקבה שוקקים והומים. כך גם החנויות של רשת ההמבורגרים האמריקנית מקדונלד'ס, שהוחלפה ברשת מקומית "טעים וזהו". וזה אכן טעים, מניסיון אישי.
על כתליו של אולם התצוגות הגדול "מאנג'", הסמוך לכיכר האדומה, אני מבחין באופן מפתיע בדגלה של אוקראינה. לכאורה. השמיים הכחולים ושדות החיטה הזהובים - צבעי הדגל האוקראיני - מופיעים על שלטי פרסום לתערוכה הגדולה, המוצגת כעת במקום, תחת הכותרת "אוקראינה - סוף עידן". הכניסה לאולם מוקפת גדרות ברזל, והמבקשים לראות את התערוכה עוברים בדיקות ביטחוניות קפדניות ביותר בידי שוטרים.
באולמות התערוכה מוצגת באופן ממוסמך היסטורית הגרסה הרוסית הרשמית לשורשי המלחמה באוקראינה, מימי הביניים ועד לימינו. שיתוף הפעולה של "העם האוקראיני", שהומצא במאה ה־19 על ידי "היסטוריונים אוסטרים וגרמנים", עם גרמניה הנאצית, והכבוד שלו זוכים שם עד היום ראשי הלאומנים שעבדו עם הנאצים, זוכים להדגשה מיוחדת. זה הבסיס להצדקת המלחמה בצורך לבצע "דה־נאציפיקציה" של אוקראינה.
אני אומר לסטודנט הסרבי שנלווה אלי כמדריך לאורך התערוכה, שאני ישראלי. הוא מתעכב איתי במיוחד ליד ספרי הלימוד האוקראיניים, שמהללים את פועלם של משתפי הפעולה הלאומנים, וליד צילומים של אוקראינים מקדמים בצהלה את פניהם של הכובשים הגרמנים. כדי להגביר בי את תחושת זהות הגורל בין הרוסים לישראלים, הוא מסביר לי בידענות מרשימה מדוע, לדעתו, קיימת הקבלה בין הלחימה של האוקראינים לזו של חמאס ברצועת עזה. "זה התחיל בהתקפות המכוונות שלהם נגד ריכוזי האוכלוסייה בחלקים דוברי הרוסית במזרח אוקראינה, כדי לבצע טיהור אתני, ונמשך בשימוש שלהם באוכלוסייה האוקראינית במהלך המלחמה כמגן אנושי. הם תוקפים מריכוזי אוכלוסייה כדי לגרום לרוסים להגיב ולגרום לנפגעים אזרחיים, כך שניתן יהיה להאשים את רוסיה בביצוע פשעי מלחמה. כמו הפלשתינים", הטעים.
האולם האחרון בתערוכה מוקדש לגיבורי "המבצע הצבאי", כהגדרתה הרשמית של המלחמה, שנהרגו באוקראינה. התערוכה מושכת קהל רב למדי ומגוון, וגם תלמידי תיכון שמובאים הנה בקבוצות. בכמה מוזיאונים צבאיים שבהם ביקרתי גם ראיתי הרבה מבקרים צעירים, ובהם ילדים, שחלקם באו עם הוריהם. זו תהיה טעות לחשוב שכל האוכלוסייה הרוסית, או רובה, מתנגדת למלחמה באוקראינה. יש כאלו שאינם מדליקים כבר את הטלוויזיה הרוסית, כי אינם רוצים לשמוע עוד את התעמולה הממשלתית בעד המלחמה. יש כאלו שדווקא צורכים אותה בשקיקה.
"אנטישמיות? זו תעמולה"
בקהילה היהודית ברוסיה נמנעים במכוון מלהביע תמיכה כלשהי במלחמה ומכחישים בתוקף את קיומם של לחצים מצד הממשלה בכיוון זה, או נמנעים מהבעת דעה ביקורתית. עם זאת, יש לא מעט חברי קהילה שמטילים את האחריות לפרוץ המלחמה על המערב, ובעיקר על ארה"ב, שדחקו לדבריהם את פוטין לפינה, אשר חייבה אותו להגיב כדי לשמור על האינטרסים הלאומיים של ארצו.
גם בעולמה של הקהילה היהודית - שלפי רישום האוכלוסייה הממשלתי האחרון שבוצע ב־2010 מונה כ־156 אלף נפש, אך האומדנים לגבי גודלה האמיתי נעים בין 80 אלף לרבע מיליון, ואולי אף למיליון לפי חוק השבות - קיימת התנגשות ציביליזציות בין השמאל הליברלי־פרוגרסיבי, המעוניין לקדם את ערכיו בחיקה של החברה הרוסית, לבין ימין שמרני הרואה בגישה זו מתקפה על ערכיו המסורתיים. "מעבר לכך", מדגישה חברת קהילה המבקשת לשמור על עילום שם, "יש המציגים את פוטין כמפלצת. אך הם אינם שואלים את עצמם מה יקרה אחריו. מי יתפוס את השלטון? אולי זה יהיה גורם לאומני יותר? אולי רוסיה תשקע באנרכיה כמו בשנות ה־90? ואם רוסיה תתפרק? האם במערב שואלים את עצמם את השאלות הללו? כבר חווינו אחרי העידן הקומוניסטי משברים כלכליים קשים. תקופות שבהן ערכו של הרובל קרס בן־יום והמחירים האמירו מאוד. משבר ורגיעה, עוד משבר ועוד רגיעה, שוב משבר ושוב רגיעה. כמעט כמו בישראל. החברה הרוסית די עמידה בפני לחצים חיצוניים ואינה מעוניינת באובדן השליטה המרכזית הקיימת היום - גם אם איש לא יודע כיצד ומתי תסתיים המלחמה".
איליה, עורך דין ומגשר בן 43, בעל משרד עצמאי, מייצג את פניה המתחדשות של הקהילה היהודית ברוסיה. כמו יהודים רבים אחרים, שגדלו בחילוניות מוחלטת, הוא מצא את דרכו חזרה לדת בתהליך שהחל לפני חמש שנים. "היהדות תרמה לחיי", הוא אומר, "היא העניקה לי חוכמה של התמודדות עם החיים". איליה סבור שהמדיניות הפרו־יהודית של הממשל הרוסי, שהתחזקה מאוד תחת פוטין ובאה לידי ביטוי בפריחה מחודשת של חיי היהדות במדינה, מביאה אנשים רבים כמותו להתעניין ביהדות, ודרכם גם קרובי משפחה אחרים מוצאים את קרבתם ליהדות. הממשל, הוא מדגיש, מחזק גם קהילות דתיות אחרות, ובכללן את האסלאם.
לא הרחק מהמרכז היהודי בשכונת מאריה רושה, בצפון מוסקבה, שוכן "מסגד הקתדרלה" - המסגד הראשי של רוסיה, שנחנך ב־2015 בנוכחותם של פוטין, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ויו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס. 10,000 איש יכולים להתפלל במסגד עצום הממדים. בניגוד למדינות מערב אירופה, יהודי רוסיה אינם מתלוננים על תקיפות מצידם של המוסלמים המקומיים.
"הדגש ברוסיה על הזהות הדתית עומד בניגוד מוחלט למצב באירופה המערבית", הוא אומר, "שם לא מקפידים על ערכים מסורתיים, וראה מה מצבם. הנשיא פוטין שומר על קשרים טובים עם המנהיגים הדתיים. בעיניו ערכים מסורתיים הם בסיס טוב למדינה. אנחנו שומרים על הערכים הללו, בעוד באירופה הם נמחקים. באירופה ובארה"ב רוצים להפוך את רוסיה לדומה להן, להשליט כאן תרבות של 'הורה אחד והורה שני'. זה לא מתאים לאופי שלנו. אנחנו מתנגדים לתרבות הזו ולא רוצים בה כאן".
איליה גם סבור שהממשל האמריקני שואף לסכסך בין רוסיה לבין המדינות שהיו לה יחסים טובים עימן, ובכלל זה אוקראינה. "לרוב האנשים כאן יש קרובים באוקראינה", הוא אומר, "אני נולדתי במוסקבה, אבל אבי בא מאוקראינה ובכל קיץ נהגנו לנפוש שם. מעולם לא הרגשנו שזו מדינה זרה. צריך לסיים את המלחמה הזו בהקדם, לעשות הכל כדי שהיא תיגמר". האם הוא, חובש הכיפה ולובש הציצית, חש באנטישמיות בגלל המלחמה, בגלל יהדותו של זלנסקי? "כלל לא, גם שלושת ילדיי לא מרגישים בבית הספר שינוי כלשהו מאז המלחמה, שאלתי אותם. כל הסיפורים על גל אנטישמיות כאן הם תעמולה אנטי־רוסית".
קולטים פליטים יהודים
בניגוד למוסקבה, בעיר רוסטוב שבדרום רוסיה - כ־650 ק"מ מהגבול עם אוקראינה - מרגישים היטב את המלחמה. שדה התעופה בעיר נסגר, מחשש שמטוסים ייקלעו לטווח האש של הצדדים הלוחמים. הקהילה היהודית המקומית, על 15 אלף חבריה, קלטה מאות פליטים יהודים שהגיעו מחבל דונבאס ורובם המשיכו הלאה - לישראל, לגרמניה. אך גם לא מעטים מחברי הקהילה של רוסטוב עזבו את העיר ואת רוסיה.
ובכל זאת, על השינוי החיובי היום במצבם של היהודים ברוסיה מעיד סיפורו של "בית הכנסת החייל", שהוקם בעיר במחצית השנייה של המאה ה־19. הצאר ניקולאי הראשון, "צאר הברזל" ששלט בשנים 1855-1825, הנהיג מדיניות אנטי־יהודית שנועדה להביא להתבוללות ולצמצום מספרם של יהודי רוסיה. "בין היתר הוא העביר חוק, שאפשר לקחת ילדים יהודים ממשפחותיהם, להעביר אותם חינוך מחדש כדי להרחיקם מהיהדות ולגייסם לשורות הצבא הרוסי לשירות חובה של 25 שנה", מספר הרב מנחם דנציגר, רב בית הכנסת "החייל".
"כשחלק מהחיילים חזרו לרוסטוב בתום השירות הצבאי, הם לא ידעו הרבה על היהדות ולא הרגישו בנוח בבתי הכנסת הקיימים, אז הם הקימו להם בית כנסת משלהם ומכאן שמו". היום יהודים דתיים יכולים להשיג פטור משירות צבאי בגלל הצורך לשמור על מסורות דתם.
"איני יודע על איש מהקהילה שלנו שגויס כעת לצבא", אומר הרב דנציגר, יליד קנדה, "קשה גם להעריך כמה יהודים עזבו את רוסטוב מאז תחילת העימות באוקראינה. זו ללא ספק תקופה קשה. אנשים מלאים בדאגות לעתידם. הגברים הצעירים, בגילים 35-20, היו המודאגים ביותר. לא מעט יהודים מרוסטוב נסעו לישראל כדי לקבל אזרחות וחזרו הנה. רוב חברי הקהילה נותרו כאן, אם בגלל שאין להם אפשרות לעזוב למקומות אחרים, ואם בגלל שהם קשורים לרוסטוב. היהודים כאן הם אנשים חזקים. הם מקווים שהמצב ישתפר.
"הבעיה המרכזית שלנו היא ירידה משמעותית בתרומות, שמאפשרות לנו להעניק שירותים לחברי הקהילה ולפליטים. חלק מהתורמים הגדולים שלנו נמצאים כעת ברשימת הסנקציות של המערב. אחרים מפנים את תרומותיהם למאמץ לסייע לקהילות באוקראינה.
"אבל", ממשיך הרב, "גם יהודי רוסיה סובלים. יש רבים - זקנים, משפחות מרובות ילדים - שזקוקים לאוכל, לתרופות, לטיפול בריאותי. אנשים איבדו את מקורות ההכנסה שלהם. כ־40 אחוז מחברי הקהילה שלנו זקוקים לתמיכה מיידית. ב־2022 שום יהודי לא צריך להיות רעב. התחלנו לבשל ארוחות חמות בבית הכנסת ולשלוח אותן לבתי הנזקקים.
"אני גאה מאוד בקהילה שלי, שבזמנים הקשים הללו, במקום להסתגר בתוך עצמה ובבעיותיה, היא עשתה ככל שביכולתה כדי לסייע לפליטים היהודים מדונבאס - מציאת מקומות מגורים, אספקת אוכל קבועה, מענק טיפולים רפואיים. היה שובר לב לשמוע את מה שאותם פליטים, חלקם ניצולי שואה, עברו. יש לנו כיום 50 פליטים שלהם אנו דואגים. הם מגיעים הנה בדרך כלל ללא דבר - בלי כסף, בלי מסמכים. יש מקומות ברוסיה שבהם אנשים לא רוצים לשמוע על פליטים. אנחנו לא מתייחסים אליהם כאל פליטים, אלא כאל חברים, משפחה. אנחנו רוצים שלום, מתפללים לשלום ומקווים שיגיע כמה שיותר מהר".
ברוסטוב קבור הרב החמישי לשושלת אדמורי חב"ד ליובאוויטש, הרב שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), שהעתיק את מגוריו לעיר במהלך מלחה"ע הראשונה, הפך אותה ל"בירת חב"ד" לכמה שנים ומצא בה את מותו. החלטה אחרת של הרש"ב משמשת בימים אלו עילה למלחמה אחרת, משפטית, הנוגעת לרוסיה: עם המעבר לרוסטוב החליט האדמו"ר החמישי להעביר את אוסף ספרי הקודש המשפחתי הגדול, הכולל לפחות 12 אלף ספרים, לאחסון במוסקבה. עם פרוץ המהפכה הבולשביקית נתפס האוסף והועבר לספריית לנין.
לשחרר את האוצר
מאמצי חסידי ליובאוויטש לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי להעביר את האוסף המולאם לספריית חב"ד בארה"ב לא צלחו, למרות פסיקות בתי משפט בעניין. הממשל ברוסיה מתייחס אל האוסף כאל "אוצר לאומי", וכפשרה החליט להפקיד חלק גדול ממנו בסניף של הספרייה הלאומית הרוסית שהוקם במוזיאון היהדות והסובלנות במוסקבה. מוזיאון זה, מהפופולריים ביותר במוסקבה, הוקם בדיוק לפני עשור בידי כמה מראשי חב"ד ברוסיה - נשיא פדרציית הקהילות היהודיות הרב אלכסנדר בורודה, הרב הראשי לרוסיה ברל לאזאר, והמוציא לאור ויו"ר מועצת המנהלים של המוזיאון, ברוך גורין. כך שעל פניו האוסף הועבר לידי חב"ד.
אך חב"ד ארה"ב אינה מרוצה מפשרה זו והגישה תביעה נגד ממשלת רוסיה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בניסיון להביא לעיקול נכסים רוסיים בישראל ולחייב בכך את ממשלת רוסיה לכבד פסיקה של בית משפט בארה"ב בעד העברת האוסף מרוסיה. במסגרת חגיגת העשור למוזיאון היהודי - שהיתה צנועה בעקבות המלחמה - הוצגו בפני הקהל הרחב, ובכללו אני, הספרים החשובים ביותר באוסף. אגב, בצמרת חב"ד במוסקבה לא שוללים אפשרות שהמשך המאבק על האוסף עלול לתרום ליצירת אווירה אנטישמית ברוסיה, וגם לא שוללים שזה היה הרקע למסמך שחיבר בכיר במועצה הלאומית הרוסית לביטחון לאומי שבו הוגדרה תנועת חב"ד ככת, ש"דוגלת בעליונות על פני גזעים אחרים".
הממשל הרוסי יצא מגדרו כדי להרגיע את הסערה שפרצה בעקבות קביעה זו. בדו"ח התקריות האנטישמיות של הסוכנות הפדרלית הרוסית לעניינים אתניים היא מופיעה בין חמש התקריות האנטישמיות החמורות ביותר שנרשמו מאז תחילת 2022 והגיעו לידיעת הציבור הרחב. "מתחילת השנה נרשמו רק 32 אירועים אנטישמיים, כמעט כולם באינטרנט", אומר אולג סירוטין, מבכירי הסוכנות, "אנחנו מנהלים מוניטורינג של תקריות אנטישמיות מאז 2017. בכנס נגד אנטישמיות שערך לאחרונה הקונגרס היהודי הרוסי, עלו סטטיסטיקות אחרות לגבי ממדי התופעה מצד ארגונים יהודיים שמבצעים מוניטורינג משלהם. 32 אירועים למדינה גדולה כרוסיה זה מעט מאוד. לצערנו, קבוצות אוכלוסייה אחרות מתמודדות עם עוינות גדולה הרבה יותר, בעיקר מהגרים ממרכז אסיה ופליטים. לכן אנחנו בטוחים שאין בעיית אנטישמיות משמעותית ברוסיה".
זה לא נוגע להם
בבית הספר היהודי "מיר אינטלקט" אני נפגש עם קבוצת תלמידות ותלמידים בני עשרה כדי לשמוע מהם מה דעתם על קיומה של אנטישמיות ברוסיה ועל תוכניותיהם לעתיד בצל המלחמה. ניקול בת 14, אריה ליב בן 16, יפים בן 15, יעקב חגג לאחרונה בר מצווה וליאור גם הוא בן 16, וחזר עם אביו למוסקבה מישראל בקיץ האחרון. כולם ילידי מוסקבה, כולם לא נתקלו בחייהם בתופעות אנטישמיות - גם כשהם עם חבריהם הלא יהודים, ורובם לא מתכוון, נכון לעכשיו, לעלות לישראל - מסיבות שונות: הבדלי המנטליות, יוקר המחיה בישראל והקשר האישי החזק לרוסיה.
ליאור, שחי תקופה ארוכה בישראל, הוא היחיד שחושב ברצינות על שירות בצה"ל וחיים בישראל. "שירות צבאי ברוסיה לא יהיה בעיה עבורי כי אני דתי", אומר אריה ליב, "בגלל שאני שומר שבת ומסורת לא יגייסו אותי, וזה טוב כי אני פציפיסט. אני גם לא מרגיש שאני צריך לשרת בצה"ל".
"אולי אעלה לישראל בעוד עשר שנים", מעריך יפים, "קודם אני רוצה לקבל כאן ברוסיה חינוך טוב, ללכת לאוניברסיטה ולנסוע ברחבי העולם". "יותר קל להיות כאן יהודי מאשר בארץ", אומר ליאור, "בישראל יותר קשה לשמור על המסורת. פה אנשים הולכים לבית הכנסת, מתפללים. אם כי בארץ הרגשתי יותר חופשי כיהודי. כאן אי אפשר להסתובב עם כיפה מחוץ לבית הכנסת".
"מעולם לא חשתי כאן במוסקבה יחס מפלה כיהודי", מגיב אריה ליב, "זו עיר בינלאומית. אנשים לא מתייחסים באופן מיוחד למוצא או לדת של אחרים". "לא־יהודים מגלים סקרנות רבה כלפי היהדות", מספרת ניקול מניסיונה. גם יעקב - הצעיר שבחבורה, שכלל אינו חושב על עלייה לישראל, לא נתקל לדבריו מעודו באנטישמיות. כולם מסכימים שהמלחמה באוקראינה לא גרמה עד כה לשינוי כלשהו בחייהם. כולם גם שותפים לרצון לראות בסיומה המהיר של המלחמה, רחוקה וחסרת השפעה על חייהם ככל שהיא.
