פלא אנדלוסי: כשפייטנים יהודים ומוסלמים פותחים שולחן

חצות באסווירה, ולאף אחד לא אכפת מה השעה. קהל רב מתגודד בפתח "דאר סווירי" כמוצא שלל רב. אנשי אבטחה מתנצלים שוב ושוב - פרדון מסייה, פרדון מדאם, אך המקום צר מלהכיל את הביקוש הרב. צעירים מדנמרק וישישות מיפן, נשים בחיג'אב, גברים בחליפות אירופיות וישראלים בלבוש מה שזה לא יהיה, כולם רוצים להיכנס להופעה שחותמת את פסטיבל המוזיקה השנתי "אנדלוסי־אטלנטי", ההופעה הכה־מדוברת של "אנסמבל הפיוט".

ולא שאין תחרות. העיר העתיקה מלאה במוזיקה. במועדון מחוץ לבאב סבע, שער הכניסה הראשי לעיר העתיקה, נגני ג'אז מרוקאים קורעים מיתרים בהתלהבות. בכיכר מולאי חסן זמר מקומי עם רמקול חורק שר בלוז שטבע באוקיינוס האטלנטי, ובא אל קרבו עם הסרדינים. מעליו במועדון הלילה "טארוס" מוזיקה אלקטרונית מפציצה את ההיפסטרים המרוקאים והתיירות המבושמות. הכל שופע צבעים וניחוחות מפתים, ועדיין הסמטה ליד הופעת "אנסמבל הפיוט" מלאה להתפקע.

אם השם "אנסמבל הפיוט" נשמע לכם כתפילות פכפוך מנומנמות עם מעט מאחיה וטבק מבית הכנסת, אתם לגמרי בכיוון הלא נכון. שעה וחצי לאחר מכן קהל בני המזל שהצליח להידחק למבנה, חווה הופעה משוגעת לחלוטין. הפזמון הוא "רבי שמעון בר יוחאי", אבל העוצמות לגמרי מטליקה. כלי נשיפה מצעידים את הקהל דרך מטח של כלי הקשה הולמים ומתגברים. עוד וגיטרה חשמלית יוצרים גשר מיסטי ביניהם, מנגנים את אפריקה דרך המזרח התיכון, ומעל כל זה מרחפים להם זמרי ההרכב, צעירים כישישים, בשירת יחיד ומקהלה שאולי מתחילה בשירת פייטנים, חזנים ופוחזים אחר חצות, אך מבקשת לנגוע בלב השמיים ולהביא גאולה מחושמלת לעולם, כאן ועכשיו.

באיזשהו שלב קורה מה שקורה בהופעות הטובות ביותר. האולם כולו טובע באור הצליל הסוחף. לא משנה בן כמה אתה, במה אתה מאמין או מהיכן הגעת, כל מה שחשוב זה הצליל שעוטף אותך ומוביל אותך עמוק יותר לתוכו. אני מתבונן בקהל מסביב. אנשים שקועים בטרנס, נעים לאט ומהר, צוללים רחוק יותר לתוך הנפש בים ההמנונים העתיקים. "אללה אללה" ו"והללוהו" מתערבבים ביניהם במחיאות כפיים ובגרונות ניחרים, מייסדים דת חדשה ומאוחדת. ואם זה לא מספיק, בשלב מסוים נוטש הפייטן ז'וז'ו אבוחצירא את המיקרופון ומתחיל לעוף על הקהל. אבוחצירא, הכלאה משונה של איגי פופ, צ'רלי צ'פלין ודרוויש סופי, מניע את הקהל בקפיצות ובהנפות ידיים מעלה־מעלה, מבקש מהם לעלות במדרגות לגן עדן.

פילאר הקתולית עומדת לצידי. היא באה לכאן מצפון ספרד והיא זורחת מאושר - "אני לא יהודייה, אבל המוזיקה הזו היא גם חלק מהמסורת שלי. אני באה לפסטיבל האנדלוסי בכל שנה, וגם אם אני לא מבינה עברית, אני לגמרי מבינה ומדברת את הנשמה של המוזיקה הזו". מצידי השני עומדת בושרה. מוסלמית בת 22 שנסעה תשע שעות מטנג'י לאסווירה עם שתי דודות, רק כדי לראות את ההופעה הזו בעיניים נוצצות. מה לבחורה צעירה שכמוך ולשירים העתיקים מבית הכנסת של סבא שלי, אני תוהה - "מה זאת אומרת? תשמע, זה מדהים! וזה חלק מהמסורת המרוקאית שלי", עונה בושרה בפליאה, כועסת על עצם השאלה האווילית. "עכשיו תן להמשיך לרקוד", היא אומרת ומפטירה צהלולי שמחה אל עבר האנסמבל. תשכחו כל מה שחשבתם על פיוטים ועל ישישים הדורי זקן. באסווירה גם לפיוטים מותר להיות סקסיים להפליא. ברוכים הבאים לצד הפרוע של אנדלוסיה.

פלא אנדלוסי

אחד ההסברים לשם אנדלוסיה מגיע משמם של אנשי שבטי הונדל הגרמנים, שהגיעו עד דרום ספרד. עד שבא הכיבוש המוסלמי בתחילת המאה השמינית לספירה, ו"ונדל" הפך לאנדל ואותם שבטים נשכחים הורישו לעולם שני מושגים - ונדליזם ואל־אנדלוס, הלוא היא אנדלוסיה. 1,300 שנה לאחר מכן, אנדלוסיה היא כבר מזמן לא חבל ארץ, היא תודעה והיא תרבות והיא תופעה שאין שנית לה. המקום היחיד שבו המזרח המערב וגם כמה יהודים נפגשו בחמש לאחר המלחמה, לדבר שירה ותרבות עם חרבות מילים ומחשבה. כתוצאה מכך נוצרה אנדלוסיה כמרחב אנדרלמוסיה מתוזמרת היטב. כיום היא נקישת העקב של רקדן הפלמנקו, המניפה הקטלנית של הרקדנית, היא פרפר טובע בקסת הדיו משירתו של לורקה והיא הגולים המופלאים של אפ.צה. ברצלונה. באירופה אנדלוסיה נותרה חיה דרך חוויית ה"דואנדה". אותה רוח ואש פנימית שהספרדים מגדירים כרוח החיים או כחיוניות המעשה.

אלא שבצידו השני של הים אנדלוסיה קיבלה תפנית מוזרה של חיבור וחיסור בין מזרח למערב. הדואנדה התווספה ל"גנאווה" האפריקנית, הפלמנקו למוזיקת ה"שאעבי" המרוקאית, התשוקה התגנבה אל פיוטי בית הכנסת, וכך נוצרה תרבות בחלקה אירופית ובחלקה אפריקנית, אך תמיד ים־תיכונית וגאה בכך. את הגאווה הזו חוגג פסטיבל המוזיקה האנדלוסי־אטלנטי בעיר החוף אסווירה.

בשנתו ה־18 פסטיבל המוזיקה האנדלוסי־אטלנטי עושה זאת גם בעברית גלויה ומוחצנת. יש משהו כמעט חלומי באפשרות להסתובב בעיר מוסלמית, בארץ מוסלמית, ולראות שלטי חוצות בערבית, בצרפתית ובעברית החוגגים אותה תרבות ממש. "זה אחד הדברים המדהימים", מתרגש יוסי לוק, סגן מנכ"לית עמותת איסוויר־מוגדור, המפיקה בין היתר את הפסטיבל. "תמיד היינו נוכחים כאן, זה לא שהסתתרנו, אבל עכשיו זה לגמרי בחוץ ורשמי, אתה מבין איזה דבר גדול זה?" ואכן, כיום העברית נוכחת ברחובות העיר האגדית ובמרוקו כולה.

במגרב הכל חדש

הסכמי אברהם שינו את מפת התיירות הישראלית. המפרציות קסמו לשוחרי המכוניות המהירות והערב שיק ושוק. אבל במערב אין כל חדש. מרוקו תמיד היתה יעד תיירותי נחשק לתייר הישראלי. מטיול שורשים ועד מסאז' שמרטיט את שורשי השיער, מרוקו סיפקה את כל מה שההומנוס ישראליוס המתייר אוהב. אטרקציות צבעוניות למכביר, קברי צדיקים ומתנות לכולם בזיל הזול. אפילו בשבוע הבחירות מרוקו מלאה בישראלים שבאים לחגוג את השלום הרותח כתה עם נענע שנמזג מהבראד, כל תייר והתה שלו.

"הייתי פה לפני תשע שנים, ואתה לא מאמין איך הכל התקדם. במרקש כולן היו הולכות עם חיג'אב, עכשיו הן גילו את האינטרנט. נוהגות על אופנועים, כל היום באינסטגרם. ואני לא מהבחורים האלה, אבל כל יום כשחזרנו מהמועדונים הבנות היו באות איתנו, מרצונן. איזה שינוי!" מתפעם יחיאל מישראל.

זו חוויה מיוחדת להיות בארץ מתפתחת, שמודעת להתפתחותה ושמחה בה. מרוקו משתנה מהירות, המדינה הענקית עוברת תקופת התחדשות. אחמד נהג המונית מסביר שהבעיות המרכזית שמעיקות על המדינה הן רק כלכלה. "אבל אנחנו לא כל כך עניים כמו שזה נראה לך. חלק מהקבצנים שאתה רואה עושים מלא כסף. אפשר לחיות פה טוב, אפילו מזה".

במעמקי ליבי אני מקווה שהוא צודק ושזו אינה תפאורת תיירים, שכן קשה להסכים עם דבריו של אחמד כשאתה מסתובב בערים הגדולות מרקש וקזבלנקה, שם העוני מוביל את המרוקאים שבתחתית לבקשת נדבות אגרסיבית - החל מהשמעת שירים של אייל גולן בכל פעם שקבוצת ישראלים קולניים מתקרבת מרחוק, דרך הגברים שמנסים להתחבר אליך בכל כיכר ושוק בעברית כייסנית, דרך הילדות שקופצות על נשים מבוגרות כמו מצאו אימהות אבודות וכלה בתינוק שהוצע לי לקנייה, להשכרה או איני יודע מה, מידי אמו המיואשת. "הם חושבים שכל הישראלים מיליונרים", אומר תייר ישראלי חולף לחברו, "מבחינתם, עם משכורת ממוצעת של פחות מ־3,000 שקל לחודש, הם לגמרי צודקים".

אשיר לכם פיוט ישן

הישראלים אולי מתחדשים למרוקו, אך היהודים ממש לא. וזה אחד הדברים המפעימים שחושף פסטיבל המוזיקה של אסווירה. חצות יום השישי, ההופעה של אנסבמל מטרוז מהמרכז לפיוט בישראל, השולחן ערוך לקרב. מצידו האחד יושבים תריסר פייטנים יהודים בכיפות, ומצידו השני יושבים תריסר אנשי דת מוסלמים בתרבושים אדומים. הריאד הומה אנשים שבאו לחזות בדו־קרב אחר חצות. הצדדים מסתודדים בינם לבין עצמם, עד שמתקבלת החלטה. הבכיר באמצע מכה בשולחן והס משתרר בחדר. מתוך השקט בוקע קולו של אחד הפייטנים שמתחיל לפייט. לאט־לאט שאר הפייטנים מצטרפים, נותנים פייט, וזה מתלקח למקהלה גדולה.

כשהשיר נגמר במוסלמית, הוא עובר לצידו השני של השולחן ומתחיל להזדמר ביהודית, וכך להפך. אותן המנגינות, שפות אחרות, וכל הקהל שר עם הפייטנים. כך חושף פסטיבל המוזיקה של אסווירה כמה היהודים הם אורחים ותיקים ובני המקום, גם אם נולדו הרחק־הרחק מכאן.

"הפיוט הוא מוזיקת הטרובדורים של העם היהודי", אומר אנדרה אזולאי, יועצו הבכיר של מלך מרוקו והפטרון של הפסטיבל. אזולאי, שנולד, גדל ושיחק בסמטאות אסווירה, עונה לשאלות הקהל בפורום האנדלוסי בבית דקירה. ה"בית", בחלקו בית כנסת ובחלקו מוזיאון לתולדות יהדות מרוקו, הוא תחנה מרכזית בסיורי הישראלים הרבים שמתיירים בעיר. על הקירות תמונות רבנים, רופאים ופילוסופים וגם תמונתה של רונית אלקבץ ז"ל. לצד VIP העדה, מוצגות תמונות יהודים מרוקאים בקפטן ובחליפות עם מגבעות צילינדר. מבקשות לספר סיפור מרוקאי אחר מ"מרוקו סכין" ולהבהיר ש"שלוחים" ו"ברברים" אינן מילות גנאי, אלא פשוט תרבות אחרת.

אזולאי מציג את הישאם דינאר, זמר מרוקאי צעיר בלבוש נסיכי. דינאר מתחיל לשיר שיר פופ רקיד להנאת הקהל. משהו יותר מדי מוכר לי בשיר, אך אני מתקשה למקם מהיכן בדיוק. עד שלפתע הישאם מקפיץ את הקהל ועובר בבת אחת מרחבת הריקודים לפסח, ולפזמון החוזר הוא מזמר את "בבהילויה יצאנו ממצרים", שכל יוצאי מרוקו מכירים היטב מליל הסדר. שוב אני מבין כמה התנועה התרבותית בין יהודים למוסלמים התנהלה כמו חוק התנועה בכבישי מרוקו - סע איך שאתה רוצה, רק אל תעשה תאונה.

גבר מהודר מהולנד מספר לאזולאי שהוא בא ללמוד מהפסטיבל כיצד יוצרים תרבות משותפת מהרבה תרבויות שונות. משבר ההגירה באירופה מביא את האירופאים לחפש פתרונת עתיקים לבעיות חדשות. כיצד אתם עושים את זה, הוא תוהה, ואזולאי עונה לו בסבלנות ובהרבה הבנה.
מופע זה על שום מה

יומיים של פסטיבל, וראשי סחרחר משאלות זהוּת והתחברות. מה המטרה של הפסטיבל הזה, אני שואל את אזולאי, לחבר את הישראלים למרוקו או את המרוקאים לישראל? לחבר בין הישראלים ליהודים המרוקאים, או את המרוקאים היהודים למרוקאים המוסלמים? או שמא כל זה נועד לחבר בין המרוקאים המוסלמים לישראלים היהודים הלא מרוקאים?

אזולאי מחייך. "קודם כל זה נועד כדי שיהיה כיף!" הוא אומר, "אחרי זה כל השאר". וכיף יש בהחלט. מדי ערב מתכנסים אלפי מכובדי שמנה ומופלטה, יחד עם פשוטי העם, תיירים ומקומיים בפתח ה"שאפיטו", אוהל ענק שהוקם על החוף ובתוכו מתקיימים המופעים המרכזיים של הפסטיבל. ריקודי פלמנקו ותזמורת אנדלוסית מקומית מזכירים שאנדלוסיה והפסטיבל אינם רק יהודים ומוזיקאים מישראל. אך התזמורת האנדלוסית מארחת את אלעד לוי, מנצח התזמורת האנדלוסית הישראלית של אשדוד, והתור להופעה של ריימונד אבוקסיס נמשך לאורך עשרות מטרים. אם נוסיף לזה שגם רביעיית טוקאן ומור קרבסי הופיעו בפסטיבל, ניתן להבין כמה נוכחים הישראלים ברשימת המופעים של הפסטיבל. הכל מעיד על עוצמת החיבורים בין התרבויות השונות של המרחב, ועל כך שהגשר התרבותי שהציונות הפציצה כדי להתבדל מהמרחב הערבי, הוקם ושוקם מחדש לתפארתו הקדומה.

ואם הקשר בין יהודים, מוסלמים, ספרדים מרוקאים וברברים לא מספיק מורכב כמו שהוא, המפגש עם ברהים הטוארגי, מהעיר זהרה, מעלה שגם שבטי הגנאווה מגבול הסהרה מחפשים איך להתחבר עם היהודי הפנימי: "אני מעביר סיורים ורוצה לספר לישראלים את הסיפור של היהודים המקוריים, היהודים הנסתרים של הסהרה. המשימה שלי היא להזכיר לכולם שאצלנו המוסלמים והיהודים תמיד חיו טוב ביחד. תמיד היינו אחים לאותו חלב אם".

חאליסי היתה כאן

חדי העין עשויים להבחין שמתחת לפני השטח נושבות בערי הרוחות גם רוחות אחרות. "המרוקאים הצעירים לא מכירים אישית את ההיסטוריה היהודית של מרוקו. מבחינתם, כשהם חושבים על ישראלי, הם חושבים על החייל שיורה בפלשתיני בטלוויזיה", אומר פרופ' סמי שלום שטרית, שפועל ליצור חיבור תרבותי באמצעות הקולנוע והאקדמיה בין מרוקו לישראל.

מי שירצה לשוטט בסמטאות אסווירה ולראות רק צבעים עזים, מוכרי תכשיטים ונשים המעבדות שמן ארגן בידיהן, יוכל לעשות זאת בקלות. אלא שאלו הם לא כל הסיפורים המסתתרים בסמטאות. בחנויות המזכרות תמצאו את שלל הטענות לתהילה ולפרסום של העיר. אגדה אורבנית מספרת שג'ימי הנדריקס בילה בה יומיים, התאהב בעיר הרוחות וכתב בה את שירו על ה"רוח ששרה מרי". את דמות הגיטריסט האפרו־אמריקני תוכלו לפגוש בכל פינה בעיר, כמו גם עשרות תמונות של חאליסי משוטטת בעיר בעת צילומי "משחקי הכס" במצודה הפורטוגזית של העיר.

אך לצידם מופיעות כתובות וחולצות "אסווירה עם פלשתין", "מרוקו עם פלשתין", "שחררו את פלשתין", מסמנות את רוח הנעורים המרוקאיים והכיוון הכללי. לרגע נראה כאילו ה־BDS נמצא צעד אחד מעבר לסמטה, מחכה לשעת הכושר כדי לאתגר את המשך קיומו של הרנסנס הישראלי־מרוקאי.

רק לשם ההשוואה, חיפשתי לא מעט מזכרות, חולצות או כתובות שידברו על שחרור שטח המחלוקת המקומי - אזור הסהרה המערבית, אך מתברר שהשאלה הזו היא הדרך הבטוחה להרחיק ממך כל סוחר מרוקאי טרדן, או מרוקאים בכלל. עם כל הכבוד לפרויקט הדגל של המלך המרוקאי לקדם את ההשכלה והעצמאות הכלכלית של נשים ואת הדמוקרטיה המרוקאית, אחד מכל עשרה אנשים שרואים ברחוב הוא איש המשטרה החשאית, שמפקחת תמיד ובכל מקום על העם. ואוי למי שייתפס בביקורת על המלך או מציק לתיירים. אישית הייתי נוכח באירוע שבו נער משתובב על אופניים הפיל חפץ מידו של תייר בעיר. בין שהיתה זו ספק תאונה ובין שהיה זה מעשה קונדס, מייד צצו שני גברים מהקהל שרדפו אחרי הנער, הביאו אותו חזרה אל התייר והכריחו אותו להתנצל בפניו, לפני שנלקח משם בבושת פנים לעיני כל.

עם מרוקו זה שונה

המשלחת הישראלית הגדולה הגיעה השנה לפסטיבל הודות למעורבות השר היוצא לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג'. מה דחוף לשר ערבי ומוסלמי ממרצ לקדם תרבות יהודית במרוקו, אני תוהה.
"אני רוצה שיכירו את הישראליות דרך התרבות, ולא מהזווית של אל־ג'זירה. אני מאמין שכדי לקדם שיתוף פעולה אזורי, אנשים צריכים להכיר זה את זה. לא נולדנו חיילים ולא אנשי צבא. התעקשתי שהמשרד יתמוך במשלחת הישראלית, כי רציתי שישמעו עברית ברחובות אסווירה. קיבלתי החלטה אישית שאני עושה כל שביכולתי כדי לחבר בין יהודים לערבים. לכן גם אני לא מתרגש מהעניין הזה של 'אסווירה עם הפלשתינים'. בכל מקום תהיה התנגדות לנורמליזציה ביחסים. אתה מבין מה זה עושה למרוקאים, לראות שר ערבי מוסלמי מייצג את ישראל כשר לשיתוף פעולה אזורי? כשהייתי במרוקו הופעתי מדי יום בתקשורת המקומית. זה הדהים אותם, ופתח לי המון דלתות. נקודת השיא היתה המפגש ביני לבין אנדרה אזולאי, היועץ של המלך. תחשוב, הוא יהודי בכיר במדינה מוסלמית ואני מוסלמי בכיר במדינה היהודית. לא במקרה המעמד הזה ריגש אותנו עד דמעות".

אנשי המשרד שלך אומרים שמלכתחילה סימנת את היעדים בבירור - מרוקו, מדינות המפרץ והפלשתינים. למה מרוקו היתה כל כך חשובה לך?
"אני בן אדם שאוהב לעבוד עם מי שרוצה לעבוד איתי, אני לא רוצה לכפות אהבה אלי מהאחר. מתחילת הקדנציה ראיתי במרוקאים ציבור שאוהב אותנו ועושה איתנו את הדברים מעל השולחן. עם מרוקו הכל גלוי. הירדנים והמצרים לא רוצים נורמליזציה איתנו. הם רוצים קשר חם מתחת לשולחן, כדי שזה יחזור אליהם בצורה כלכלית, אבל הם עדיין לא שם ברמת השטח וחיזוק הקשר הבין־אישי. המפרציות הן באמצע. יש להן רצון לנורמליזציה, אבל הן רוצות לעשות את זה בצורה מבוקרת ולאט־לאט ובתהליך ארוך, כדי להבהיר לציבור שלהם שלא מדובר בשלום על חשבון הפלשתינים".

איך אתה חושב שהרנסנס הזה יימשך עכשיו כשמסתמנת ממשלת ימין "על מלא", אולי עם בן גביר כשר לביטחון הפנים?
"בפוליטיקה הישראלית תמיד היו כאלה שבנו קמפיינים על 'אזרחות ונאמנות' או 'הערבים נוהרים'. כולם סימנו את הציבור הערבי כשק חבטות. יש ציבור יהודי לא קטן שמצביע על בסיס אנטי־ערביות. אבל מה שמדאיג אותי זה שערכים אנטי־דמוקרטיים הפכו להיות לגיטימיים. בן גביר נבחר דמוקרטית, אבל הוא עלה על בסיס ערכים לא דמוקרטיים. אבל כמו שבן גביר אומר, מי פה בעל הבית? אז אני רוצה להזכיר לו שגם אני בעל הבית במדינה שלי, וגם אני רוצה משילות במדינה שלי וגם אני רוצה ביטחון אישי לחברה הישראלית כולה במדינה שלי, כולל הערבית. בסופו של דבר, מה שבן גביר לא מבין זה שאין לנו לאן ללכת. ירצה או לא, אנחנו כאן כדי להישאר. ולחיות ביחד".

***

לקראת השחר באסווירה, סירות הדייגים יוצאות אל הים לדוג את ארוחות הצהריים בעיר. אני יוצא ממועדון ההיפסטרים המקומי "the loft", ובכניסה למועדון תלוי שלט באותיות עבריות. מקרוב אני מבין שמדובר בשטרות המכירה והקנייה של הבניין מאמצע המאה ה־19, כשהיהודים היו הרוב באסווירה, ועד לשלב שבו הפך הבניין למועדון מרהיב עיצובית ונחשב במיוחד. מעל שטרות המכירה מופיעה הכותרת "משלום לסלאם, סיפורו של מקום". ולעצמי אני חושב שאני לא יודע מה המצב כיום בקזבלנקה, אבל באסווירה זה בהחלט יכול להיות המשכה של ידידות מופלאה.

התמונות בכתבה זו צולמו על מצלמת Fujifilm באדיבות קבוצת שמעוני