נוקאאוט בסיבוב החמישי

נעזוב את התאריך הסמלי שלמחרת הבחירות, 2 בנובמבר (פרסום הצהרת בלפור), ונזכור מה שאמרה בריטית גדולה אחרת, מרגרט תאצ'ר: ממשלות לא נבחרות, הן נבעטות החוצה. ממשלת לפיד ובנט נבעטה החוצה על כל מה שסימלה ועשתה. נבעטו החוצה אישים שהיו בעבר בימין, בין שבליכוד ובין שבמפלגות שחדלו להתקיים ושמילאו תפקיד מכריע לשעה קלה. נפתלי בנט, איילת שקד, צביקה האוזר, יועז הנדל, גדעון סער, זאב אלקין, בני בגין. במידה מסוימת גם לימור לבנת וציפי לבני, שפרשו מזמן, קיבלו סטירת לחי. הן עמלו כל השנים האחרונות להשמיץ ולהגחיך את בנימין נתניהו, שסחף את הליכוד ואת הימין לניצחון גדול. בינתיים, זה נראה כמו הניצחון הגדול ביותר של הימין.

"יש להם עוד משקעים, בדנ"א שלהם. זה כמו דת", נקלט איזה פאנץ'־ליין מאחד משולחנות בית הקפה בסביבות ירושלים. מי שעקב אחר המילון של מערכת הבחירות הזאת, לא צריך הרבה הסברים ופרשנויות. התפיסה הרווחת בקרב האליטה, או הברנז'ה שעוטפת את הצבא והתקשורת ומחוברת לענף ההייטק, מתייחסת לליכוד בהנהגת נתניהו כאל "כת". אבל ההובלה ההרואית - ואין מילה אחרת - של נתניהו במערכה הזאת מציבה את הימין בעמדת ניצחון שלא היה כמוהו, ובשלב זה גודל הניצחון עדיין לא נקלט. ההסבר למה לא רואים התפרצות שמחה אדירה כמו שהיתה, למשל, בליל הבחירות ב־2015, הוא בגלל האווירה הכללית במדינה. משהו ממעגל הסבבים של שלוש השנים האחרונות הצליח לדכא את השמחה הטבעית, משום שההתניה היא להיות פסימי וסקפטי לגבי המדגמים וגם לגבי תוצאות האמת, כי לך תדע מה מבשלים שם במעטפות הכפולות והמשולשות. כך שהתחושה אצל מצביעי ימין, בייחוד מצביעי ליכוד, למחרת הבחירות, היא שנושמים לרווחה - אבל לא עפים לתקרה.

אבל 64 מושבים לגוש הימין זה ניצחון מוחץ. זו לא אמירה ציבורית של רצון לממשלת אחדות, אלא אמירה המהדהדת את המסרים של הגורמים האידיאולוגיים של הימין. טוב שמי שינווט את הכוח הזה הוא נתניהו, ואפשר לנחש שזה ייעשה בשיתופו ובעזרתו של אריה דרעי החכם והמנוסה. דרעי מציג הישג דומה להישגם של בן גביר וסמוטריץ'.

הסעיפים החשובים בסדר היום של ממשלת נתניהו החדשה הם, בכל זאת, הביטחון הלאומי (והאישי) והכלכלה עם יוקר המחיה המאמיר - יותר מהרפורמות המדוברות במערכת המשפט - ואולי הכי חשוב: המלחמה בפשע, במאגרי הנשק, בגניבות הנשק ובהברחות הנשק במגזר הערבי. ובמקביל - אכיפת חוקי תכנון ובנייה ביישובי הערביים בנגב ובגליל.

ברשימה של הציונות הדתית נמצא מטעם בן גביר גם צביקה פוגל, תא"ל במילואים, שהיה ראש מטה פיקוד דרום בתקופות של מבצעים גדולים בעזה. לפי ההשקפה שלו, שאני לא יודע אם קיבלה צורה של תוכנית סדורה, דרושה היערכות מבצעית־משטרתית שיטתית לצורך איסוף הנשק - מבצע ארוך טווח, שעלול לגרור היתקלויות עקובות מדם. זה מתחיל בהחלטות ממשלה ובחקיקה. אנשים כמו גל הירש דיברו על כך. מה ששמעתי בזמנו מתא"ל פוגל קצת שונה ואולי מתון יותר מהתוכניות הכוללניות של הירש. הוא מדבר על הכשרה מבצעית קרבית של כעשר פלוגות מג"ב ייעודיות לנושא הזה. מאחר שהממשלה לא עומדת להפעיל פלוגות של גבעתי בטובא זנגרייה או ביישובים בדואיים בלתי חוקיים, צריך להביא כוחות מסוימים של מג"ב לרמת אימון וליכולות מבצעיות דומות לאלו של יחידות חי"ר סדירות איכותיות.

זה לא סיפור של זבנג וגמרנו, אלא של פעולה עקבית ומתמשכת של כשנתיים לפחות. והכי חשוב - של איך מבצעים את זה מבלי להפוך את ערביי ישראל מאזרחים שווים במדינה לאויב. הפעולה הסדורה הזאת חשובה יותר מהרעיונות ההגנתיים של הקמת חטיבות מרחביות. כאן נכנסת הבעיה של איתמר בן גביר. זה פרויקט של השר לביטחון הפנים. זו חייבת להיות דמות מנהיגותית נחושה, חכמה ורצינית, בעלת יכולת לגייס את ערביי ישראל לשיתוף פעולה. מישהו מכיר מועמד או מועמדת?

בדק בית ביטחוני

התחושה הקשה של הציבור כלפי הצמרת הצבאית מוצאת את ביטויה בחוסר ההיענות למפלגת שני הרמטכ"לים, גנץ ואיזנקוט

כפי שמדברים על שינויים במערכת המשפט, לא פחות חשוב לעשות בדק בית אמיתי בקרב צמרת צה"ל ובדיקת מוכנות צה"ל בכלל. אין ספק שהמחדל הכרוך בהסכם הגז והגבול הימי עם לבנון נרשם בציבור, בדיוק כפי שהוא נרשם אצל אויבים מצפון, ממזרח ומתימן, והיה מהגורמים למפולת של יאיר לפיד. כך גם ההיערכות הכושלת מול מתקפת הטרור, שנפתחה במארס שנה זו ברחבי הארץ.
בנושא המשפטי מוצא עצמו נתניהו כשמאלי והמתון ביותר בכל 64 או 65 חברי הקואליציה שלו.

הדבר החשוב הוא לא הנושא הפרסונלי של הרכב בית המשפט העליון, וגם לא המנגנון לבחירת השופטים, אלא שינויים בחקיקה ובדפוסי הפעולה של הממשלה. הממשלה צריכה להיצמד לחוק ופחות לפסיקות בג"ץ. כך גם דרוש שינוי במעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. בכל מקרה, יש שני מומחים ביקורתיים לנושא המשפטי, עו"ד שמחה רוטמן מהציונות הדתית ויריב לוין מהליכוד, שרבים היו רוצים לראות אותו בתפקיד שר המשפטים. הם צפויים להראות עשייה, שבסופה תישאר מערכת המשפט עצמאית וחזקה. זה קשור למוניטין הדמוקרטי של ישראל, וזה קשור לאינטרס העליון של כלכלת ישראל.

לגבי צה"ל, כדי לשמור על יציבות ואמון בין המערכות מוטב לכבד את מינויו של האלוף הרצל הלוי לרמטכ"ל, אבל דרוש לימוד לעומק של מה שקרה בין ראשי מערכת הביטחון לבין הדרג המדיני בפרשת הסכם הגז. צביקה האוזר כתב על כך, שמאז ומתמיד מערכת הביטחון וראשי צה"ל נדרשים כדי להעביר את הדרג המדיני את הכביש. הם אמורים להעניק ביטחון למנהיגות בהחלטותיה מתחום הביטחון הלאומי, הם אמורים לתת גיבוי, אבל לא מצופה מבכירי צה"ל שיחדירו מורך לב והססנות בלב המנהיגות המדינית. היו בכירים בדימוס שאמרו בעקבות דברי האוזר: השאלה איזה כביש.

התחושה הקשה של הציבור כלפי הצמרת הצבאית מוצאת את ביטויה בחוסר ההיענות למפלגת שני הרמטכ"לים, גנץ ואיזנקוט. לא צריך בשביל זה ועדת חקירה, אבל שר הביטחון הבא - וכמה טוב שזה לא יהיה בני גנץ - או ראש הממשלה היו עושים נכון אם היו ממנים חוקר בודד, בר סמכא, שיבדוק לעומק את ההכשרה ואת הרוח של הפיקוד הבכיר. מדוע הצבא, שהיה מוכן להטביע ספינת מודיעין של ארה"ב במלחמת ששת הימים, מוכן היום לקבל התערבות זרה בשאלות אסטרטגיות של ביטחון לאומי ובסוגיות של פעילות מבצעית בביטחון הפנים בשטחים. מדוע חוקרים רק את פעולתו של החייל שירה בפיטוסי, ולא את מפקדיו, כולל הבכירים?

ריבאונד ימני

הקמת ממשלת בנט־לפיד ומנסור עבאס בסמיכות למאורעות מאי-יוני 2021, שהתרחשו בצמוד לשומר החומות, יצרה זעזוע תודעתי מורלי

עלייתה של מפלגת הציונות הדתית עם בן גביר לגבהים אלקטורליים, וכן ההתחזקות חסרת התקדים של מפלגות ש"ס ויהדות התורה, דומות למגמה קיימת בחברות המערביות בארצות אירופה וגם באמריקה. בעוד את מגמת ההמראה של הציונות הדתית אפשר היה לראות בסקרים, העלייה של החרדים מכ־15 מושבים בסקרים לסביבות 20 מושבים היא סיפור גדול, שנסתר מעיני הרנטגן הסטטיסטיות.

בכל מקום שנרשמו עליות דרמטיות של מפלגות ימין מובהקות, זה קשור לפעילות מרחיקת לכת של גופי שמאל והתארגנויות אולטרה־ליברליות. כמו באמריקה השמאל בישראל, וזה כולל גם את יש עתיד, שיחק בקלפים שלו על סכומים גדולים בהרבה ממה שהתבונה והמתינות מחייבות. עצם הקמת ממשלת בנט־לפיד ומנסור עבאס בסמיכות למאורעות מאי-יוני 2021, שהתרחשו בצמוד לשומר החומות, יצרה זעזוע תודעתי מורלי של ימנית ושמאלית מהממות בזו אחר זו לראש של הציבור הישראלי. כל זה עם מנגינת הרקע, כמו מוזיקת מעליות שתמיד נמצאת באוזן גם כשלא חושבים עליה, המעבירה מסרים של "רק לא ביבי"; הביביפוביה עמוסת ההסתה נגד חלקים גדולים בעם, המוגדרים ככת של "ביביסטים" ו"כהניסטים". המהדרים מדברים על "נאציזם" "ולא השוויתי".

אהוד ברק הפך למתופף השבט המאשים את נתניהו שהוא מחכה לפיגוע נורא, שבו ייהרגו אם וילדיה כמו ב־1988, וכשאין תחזיות מדממות כאלה הוא ואחרים מאשימים את נתניהו בקשר ישיר לרצח רבין. יותר אשמה מאחריות.

ממשלת בנט־לפיד כיילה את מדיניות הביטחון של ישראל, שהיא צורך קיומי, לפי הקופה הרושמת של תקציבי המגזר הערבי. היא הלבינה קואליציה שמאלית עם מפלגות שראשיהן מזדהים עם מלחמת הטרור של פת"ח וחמאס ושל מחבלים בודדים נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל. יש לא מעט הקלטות מצולמות של אחמד טיבי, איימן עודה ושחאדה, שמעידות על הזוועה הזאת. ההידרדרות בנושא החלה לפני שנים רבות, כשהולבן אחמד טיבי בידי בג"ץ. הוא היה עוזרו הקרוב, הצמוד, של יאסר ערפאת במשך שנים, והנה אנחנו מקבלים אותו כאחינו וכבשר מבשר השמאל הצועד ברחוב השוהאדה.

כל זה לא יכול היה שלא לחולל את התגובה הימנית הפוליטית, שמקורה בחרדה אמיתית לעתיד המדינה. זה לא פחד מאויב, אלא פחד מהתנהלות חסרת עכבות של מנהיגים המחוברים יותר לתנועות הפרוגרסיביות הדומיננטיות באמריקה מאשר לעם החי בישראל.

להתראות, נעורים

ב־1992 היתה מרצ מפלגת שמאל שואפת שלום וזכויות, אך גם ציונית־לאומית עם עורף קיבוצי חלוצי ביטחוניסטי. לא נשאר מזה זכר

מי שכנראה יצאה אולי לבלי שוב זו מרצ. אמנם לא מפלגה שהיתה קיימת עוד מלפני קום המדינה, אבל בבסיסה זו מפלגה שקיימת כבר כמעט 50 שנה, כך שהיא זכאית לתואר מפלגת שמאל היסטורית. שורשיה של מרצ כפי שהיתה בשנים האחרונות נטועים באינתיפאדה הראשונה, שהחלה בסוף 1987. ידיעה חדשותית מעיתון "חדשות" מחודש מאי 1989 מספרת על מעצרם של מפגיני תנועת שמאל אליטיסטית, שהוקמה במקביל לאינתיפאדה: "השנה ה־21". הם עשו תהלוכה בקלקיליה, "יידו אבנים לעבר כלי רכב של כוחות הביטחון... הפריעו לחיילים במילוי תפקידם והמרידו את תושבי קלקיליה. בין העצורים זהבה גלאון, מנהלת 'בצלם', וכן קבוצת שחקני תיאטרון וסטודנטים", מדווחים אורון מאירי ואורן כהן.

מרצ הפכה לעיתים לעורף הפוליטי הפרלמנטרי של תנועות אנטי־ישראליות. בזכותה הפכה המדינה ליותר ויותר סובלנית למעשים של שיתוף פעולה עם כוחות שפועלים נגד מדינת ישראל. רק השבוע פורסמה ידיעה חשובה ביותר של חנן גרינווד בעיתון זה, על חוברת הפעלה של ארגוני שמאל העוסקים למעשה בפעילות ריגול נגד צה"ל וכוחות הביטחון ביהודה ושומרון. מרצ העניקה בנראות הציבורית שלה לגיטימציה לכל הפעילות הזאת של "בצלם" (הוקם בתחילת האינתיפאדה ב־1988), "שוברים שתיקה", "יש דין", "זוכרות" ועוד ארגונים הזוכים למימון שוטף מצד גורמים זרים.

כשהתרחש המהפך הנגדי, בניצחון מפלגת העבודה בראשות רבין ב־1992, היתה מרצ מפלגת שמאל מובהקת שואפת שלום וזכויות אזרח, אך גם מפלגה ציונית לאומית שבהנהגתה מקננים כמה ניצים מבוהקים דוגמאת רן כהן ואבו וילן. היה לה עורף קיבוצי חלוצי ביטחוניסטי. ניצים ביטחוניסטיים דוגמת מוטי אשכנזי ופרופ' שוקה פורת המנוח תמכו בה.

ב־30 השנים שחלפו, לא נשאר מזה זכר. מרצ הפכה למפלגה מנותקת שורשים, פוסט־ציונית מובהקת, המתנכרת לזהות היהודית ולריבונות של מדינה יהודית, ובמקומה דגלה במדינת כל אזרחיה. קשת הצבעים של דגל הלהט"ב החליפה את דגל הכחול־לבן, וגם את הדגל האדום הסוציאליסטי שאותו הניפה מפלגה היסטורית שהיתה אחד ממרכיביה בעבר - מפ"ם. ההסתה הוולגרית של הקמפיין שניהלה זהבה גלאון הסתיימה בנגיחה אחרונה, שכוונה הפעם אל ראש הממשלה הזמני, יאיר לפיד, שאותו האשימו בשמאל שהתנהל במערכת הבחירות כ"חזיר קניבליסטי". יופי, זהבה.