היהודים באים

זו היתה אחת ממערכות הבחירות המשמימות והרדודות ביותר בתולדות המדינה, עם תוצאות דרמטיות אבל עם קמפיינים רדומים נטולי תוכן. כל כך הרבה עניינים קיומיים עמדו על הפרק: איראן, טרור, פלשתינים, כלכלה, יוקר המחיה וחינוך, אבל פתולוגיית נתניהו שאבה אותנו לשיח חרמות וגושים, ולבד מזאת - שום כלום. צייה ושממה.

אלא שבפוסט מורטם של החוויה הירודה הזאת, כשמגרדים מעט מלמעלה, מזהים את קו השבר שבצבץ, אי־פה אי־שם, גם בימי הבחירות ושעתה יצוף מחדש; הקו שמבדיל בין "ישראלים" ל"יהודים", בין המדינה האזרחית למדינה היהודית; זה שדווקא בימי שגרה עסקנו בו יותר. שם מסתתרים זרמי העומק האמיתיים של החברה שלנו והשבר שחוצה אותה לפני וגם אחרי הבחירות.

יועץ הבחירות המיתולוגי ארתור פינקלשטיין המנוח זיהה זאת כבר לפני שנים רבות, כשהציע לאנשי הליכוד נוסחה פופוליסטית שתזהה באופן לא מלומד במיוחד אנשי שמאל ואנשי ימין. "שאלו אותם מה הם יותר", הציע פינקלשטיין, "ישראלים או יהודים?" "ה'יהודים'", אבחן, "יהיו בדרך כלל אנשי ימין. ה'ישראלים' יהיו בדרך כלל אנשי שמאל". ארתור צדק, אבל היה גורף מדי. ה"ישראליות" אמנם אופיינית לאליטות חילוניות מהשמאל, אבל גם אנשי ימין נסחפים אליה.

יש בה, כפי שאבחן פעם העיתונאי הוותיק זאב גלילי, גם עכשוויזם וגם "אכול ושָׁתֹה". היא נעה במרחב שבין גדר ההפרדה, שנועדה כאילו להבטיח מדינה יהודית ודמוקרטית, לבין "מדינת כל אזרחיה" שקצה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובורחת מן הגורל היהודי.

היו כאן ימים של עתירות לבג"ץ, שביקשו לשנות בסעיף הלאום של תעודות הזהות את הרישום מ"יהודי" ל"ישראלי". בג"ץ סירב. לימים נמחק הסעיף הזה מתעודת הזהות, ואחר כך שב אליו וקורותיו ארוכים. אחרים ביקשו להיקרא "עברים". חלק מהמפעל החלוצי הציוני שהתפתח בארץ בראשית המאה שעברה נשען, כידוע, אף הוא על אתוס יצירת היהודי החדש שמרד ביהדות הגולה. המרד הזה הוליד לעיתים התרחקות לא רק מהדפוסים היהודיים הגלותיים, אלא גם מהדפוסים היהודיים בכלל.

מהעבר השני ניצבת היהודיות, שמעגליה הולכים ומתרחבים, ובמרכזה לא רק הדתיים והחרדים. ציבור מסורתי גדול - בליכוד, בש"ס, אצל בן גביר ובעוד מפלגות - שהמורשת והמסורת יקרים לליבו, יונק את זהותו מהם. גיבורי התרבות שלו הם רבנים, אבל גם זמרים ומשוררים ואמנים שעשו או שעושים את הדרך מהישראליות אל היהדות. האנשים הללו פוקדים את בית הכנסת לא רק ביום כיפור, וארון הספרים שלהם משתנה בהתאם.

"הצבע היהודי"

לכיוון התנועה התודעתי הזה יש גם השלכות פוליטיות, ולא רק השלכות דתיות ותרבותיות. הציבור הזה אמנם מודע לצורך לשמור על מדינת ישראל כעל מדינה בעלת רוב יהודי, אבל מעניק מקום מכובד גם ל"חלום". הוא הפנים שביהודה ושומרון, חבלי המולדת של העם היהודי, שם חיים כבר כ־500 אלף יהודים, מותר וצריך לנסות לעשות את מה שנעשה בתחומי ישראל הקטנה, שבה נקודת הפתיחה הדמוגרפית היתה גרועה פי כמה. הוא גם אינו משלים עם התלות במפלגות ובחברי כנסת אנטי־ציונים, שחותרים תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

ה"יהודים" גם מבינים שאין סתירה בין דמוקרטיה לבין האיסור לאכול ולהראות חמץ בפסח, וששמירת כשרות וברית מילה ובניית סוכות במרחב הציבורי, או הדלקה פומבית של נרות חנוכה וצום ביום הכיפורים, אינם כפייה אלא זכות.

את המעבר מה"ישראלי" - שהוא במידה רבה הלך רוח - אל ה"יהודי" עשה בערוב ימיו אפילו הסופר אהרן מגד, שבצעירותו, כנספח תרבות בלונדון, התנגד לקביעת מזוזות במשקופי דלתות השגרירות. אלא שבחלוף שנים מגד כבר הבין והבהיר במילים מכוננות: "בין שארצה, בין שלא ארצה, כולי, כל גופי, צבוע בצבע יהודי. כשם שכושי אינו יכול להפוך עורו, למחוק את הצבע השחור מפניו, מגופו, כך אני, אשתדל ככל שאשתדל מסיבות טובות או רעות למחוק מעלי את 'הצבע היהודי' - לא יעלה בידי".

הגשרים שקירבו חלק גדול מה"ישראלים" אל היהדות נבנו בעשורים האחרונים באופנים שונים. שיריה של נעמי שמר, למשל, רוויים מקורות ומושגים יהודיים. הידוע שבהם, "ירושלים של זהב", מבוסס על אגדה תלמודית. "הוריי", סיפרה פעם, "באו מווילנה. הם חשבו שהם בעטו בבית הכנסת; שהם עשו את המהפכה החילונית הגדולה. הם רק לא ידעו שבית הכנסת אצלם על הגב". לימים כתבה שמר על "המילים העתיקות", שנותנות בה כוח.

שלונסקי ורש"י

גם חנן פורת בנה גשר דומה, ברוח מימרתו המפורסמת של הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". לאורך שנים, בעלון פרשת השבוע שלו "מעט מן האור", כרך פורת בפינה קבועה, "מדרשיר" שמה, את מיטב השירה והזמר העברי עם ענייני פרשת השבוע: שלונסקי ורש"י, רמב"ם וגורי, אלתרמן והרב קוק.

שמר ופורת וגם מגד הבינו את מה שמרבית הבוחרים היהודים הבינו בבחירות 2022, שיהדות היא דת ולאום ותרבות גם יחד, שניסיון להפריד ביניהם נידון לכישלון, או כפי שכתב הסופר משה הס, ממבשרי הציונות: "כל יהודי ירא שמיים הוא ראשית לכל פטריוט יהודי". שהלאומית היהודית, גם היום, יונקת בראש ובראשונה מהמורשת ומהדת היהודית. מגילת העצמאות והצהרת בלפור מתייחסות אף הן לעם היהודי, ולא לעם הישראלי.

הניסיון הכואב ביותר להפריד בין הישראלי ליהודי נעשה על רקע הממשק שבין שני ימי זיכרון חשובים: יום הזיכרון לרצח רבין ויום הזיכרון לרחל אמנו, עד שנוצרה ביניהם תחרות מלאכותית ומעוותת, שהוצגה כמאבק בין הישראליות ליהודיות.

אבל את הממשק בין שני ימי הזיכרון הללו, שנציין מחרתיים, הרי ניתן לקחת גם למקום אחר שבו חסידי רבין ומורשתו לומדים על דמותה ועל מקום קברה של אם האומה רחל. כך עשה רבין ערב הירצחו, כשחזר בו מהחלטתו למסור את קבר רחל לפלשתינים. מנגד - פוקדי קברה של רחל יכולים להפנים דווקא ביום פטירתה את המשמעות הנוראית של הרצח, בדיוק כפי שעשו במתחם הקבר, בליל הרצח, מוצאי שבת פרשת לך־לך, לפני 27 שנה.

קו השבר הזה יכול להיות גם קו האיחוי: במקום לתפור קרעים בין "העם הישראלי" ל"עם היהודי", או לפחות ללבן את המשותף והשונה ביניהם; במקום להכיל ולחבר, ולהבין שה"יחד" שלנו חולה, נשאבנו בחודשים האחרונים אל ריק גדול וסתמי והמשכנו לנוע גוש מול גוש, בתוך מעגלי הסתה וחרמות.

אולי עכשיו, כשהמפלגות אינן זקוקות עוד לבידול ולקיטוב כדי להיבנות מהם פוליטית, הן יגלו שגם לסחורה של גשרים וחיבורים וסולידריות וערבות הדדית יש אצלנו ביקוש. בנאום הניצחון של נתניהו היו סימנים ראשונים לכך.