האם המאבק הסביבתי הוא לשמאלנים בלבד?

למתבונן מהצד, נחיל הצועדים שהציף בשבוע שעבר את שדרות שאול המלך בתל אביב נראה תמים למדי. על פניו, היה זה עוד מצעד אקלים שכלל מיצגים סטנדרטיים: זוג צעירים שהעמיסו על כתפיהם אלונקה שעליה הונח דגם של כדור הארץ, שלטי מחאה המעודדים פעולה מיידית למען "צדק אקלימי" ושלל צעירים הקוראים לחברי הכנסת ולממשלה להתעורר.

בין פוסעי התהלוכה הופתעו חלק מהנוכחים חדי העין לראות קהלים שנוכחותם בלטה במיוחד. כך, למשל, קבוצה של צועדים המזוהים עם תנועת בית"ר לצד קבוצה מהציבור הדתי, הגיחו גם הן אל ההמון והעלו, במידה רבה, שאלות פוליטיות המתלוות לא אחת לעיסוק בנושא משבר האקלים: האם עדיין מדובר ב"עסק של השמאל" בלבד? ומדוע, אם בכלל, הימין בארץ ובעולם אחוז פאניקה מכל הקשור לעיסוק בצמד המילים "משבר האקלים"?

דב חנין: "במשך שבועיים הליכוד הציג הצעת אי־אמון שכותרתה 'כישלון הממשלה בניהול איום הגרעין האיראני, משבר האקלים ויוקר המחיה'. זה סיפור חשוב, ולא ראיתי שמדברים עליו"

"זה נכון שבשנים האחרונות עניין האקלים הפך לנושא מפלגתי, בעיקר בארה"ב", מסביר יו"ר פורום האקלים הישראלי, דב חנין, שישתתף בשבוע הבא בוועידת האקלים בשארם א־שייח' לצד נשיא המדינה יצחק הרצוג, שייצג את ישראל לבדו לאחר שיאיר לפיד ביטל את נסיעתו.

"הדמוקרטים הם בעד פעילות בנושא האקלים, ורוב הרפובליקנים נגד", הוא ממשיך, "אבל המצב הזה לא קיים בארץ וראינו עדות לכך כאשר נשיא המדינה אירח את מובילי פורום האקלים: באירוע הזה דיברו גם השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, וגם יו"ר האופוזיציה, יו"ר סיעת הליכוד, יריב לוין. כל אחד מהם אולי ביקר את משנהו, אבל עשה את זה מנקודת ראות סביבתית, כשהם מנסים להראות לציבור מי מציג עמדה סביבתית משמעותית ואמינה יותר".

אתה רוצה לומר שהימין והשמאל בישראל התחרו מי סביבתי יותר.
"לגמרי. וזה לא נגמר שם. אנחנו אחרי הבחירות לכנסת. הכינוס האחרון של הכנסת היוצאת שהתפזרה נפתח בהצעת אי־אמון של סיעת הליכוד. במשך שבועיים ברציפות סיעת הליכוד, שים לב, הציגה הצעת אי־אמון שכותרתה היתה 'כישלון הממשלה בניהול איום הגרעין האיראני, משבר האקלים ויוקר המחיה'. כך, במשך שבועיים רצופים הציג הליכוד את המילים הללו".

דרמטי למדי.
"מאוד דרמטי, ומעניין. זה סיפור חשוב, משמעותי ופוליטי, אבל לא ראיתי שמדברים עליו".

אז בארץ אין פוביה בקרב גורמי ימין מדיון בנושא האקלים?
"יש אנשי ימין שחושבים שאין בעיה כזאת משבר אקלים או שלא צריך להתעסק בה. אבל יש גם אנשי שמאל רדיקלי שחושבים כך. בקרב אנשי השמאל הרדיקלי - יש כאלה שהתנגדו להגבלות בעניין הקורונה, וכתוצאה מכך התפתח אצלם אי־אמון גדול במערכת הבריאות. בהמשך לזה הם פיתחו גם אי־אמון במדע - הן בקורונה והן באקלים. זו לא קבוצה גדולה, אבל היא קיימת גם בכנסת הישראלית".

"הגז הוא נס"

מי שנחרץ לא פחות בנקודת המבט שלו הוא יונתן דובי, פרופסור חבר במחלקה לכימיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. לאחר שהתמחה בפיזיקה של מעבר אנרגיה במערכות ננומטריות במסגרת פוסט־דוקטורט בארה"ב, החל לעבוד בתחום המרת האנרגיה, ושם נחשף לעומק הפיזיקלי וההנדסי של פאנלים סולאריים. משם הדרך לגיבוש הבנה של יתרונותיהם, ובעיקר חסרונותיהם, ועד להתעמקות בנושא האקלים - היתה קצרה.

עוד לפני השאלה הפוליטית, מסביר דובי כי יש כמה מוסכמות כלליות בעניין האקלים: "כולם מסכימים כי במאה השנים האחרונות היתה התחממות מתונה של מעלת צלזיוס אחת", הוא אומר, ומוסיף: "כולם מסכימים שהתיעוש האנושי תורם במידת מה לאפקט החממה, וכן שאפקט החממה הוא גורם בעל תרומה כלשהי לעלייה בטמפרטורה העולמית". דובי טוען כי אין הסכמה גורפת על "מה מידת ההשפעה עד היום, מה צפוי להיות בעתיד, מה תהיה ההשפעה על האדם והטבע ומה המדיניות הנכונה שצריך לנקוט".

ומה באשר לפוליטיקה שבדבר?
"ככלל, 'משבר האקלים' הפך לשאלה פוליטית מפני שמפלגות השמאל משתמשות ב'משבר' כדי למנף מדיניות, בין שכלכלית - העלאת מסים או רגולציה קיצונית, ובין שאידיאולוגית - הגבלת חופש בשם 'טובת הרוב', גלובליזציה, קידום ערכים פרוגרסיביים ו'צדק אקלימי'. לימין למעשה לא היתה ברירה אלא להגיב בכיוון ההפוך. יתרה מזו, אני לא רואה שקיימת 'פוביה' מפני דיון בעניין - אלא שהוא פשוט לא באמת מעניין".

ומה מתרחש באופן ספציפי בישראל מבחינת הפיצול בין ימין לשמאל?
"המשבר, כביכול, נופח מעבר לכל פרופורציה על ידי מפלגות השמאל בארץ, ומרצ בראשן, שמשתמשות בו כמנוף להטמעת אידיאולוגיה. האירוע המכונן ביותר היה סביב מתווה הגז - מצד אחד הימין ראה בו מקור לשגשוג, לביטחון אנרגטי ולעוצמה לאומית, ומצד שני השמאל עלה על בריקדות בטענות של שחיתות הון־שלטון, 'שוד' האזרחים ועיכוב פושע לעתיד הירוק, של 100 אחוז אנרגיות מתחדשות. בדיעבד ברור לכל שהגז הוא אחד הניסים הגדולים שהיו למדינת ישראל.

"עם זאת, חשוב לומר - הנושא אינו מתחלק באופן מובהק בין שמאל לימין בישראל. היתה זו ממשלת ליכוד שהתחייבה ליעדי אנרגיות מתחדשות של 30 אחוז עד 2030, ושרת סביבה מטעם הליכוד, גילה גמליאל, שביטלה תוכניות להקמת משרפות אשפה להפקת אנרגיה, והחליפה אותן ביעדי מחזור בלתי מעשיים ובלתי הגיוניים.

"אבל בעוד בימין זהו אינו דגל מרכזי, בשמאל הישראלי, כאמור, הפכו את הסוגיה לערך עליון בדומה לממשלות השמאל העולמיות. השאלה לכן צריכה להיות הפוכה - מה מניע את השמאל הישראלי לעסוק בבעיה שאינה רלוונטית לישראל, אינה משפיעה על ישראל, כאשר תרומתה של ישראל לפליטות גזי החממה העולמיים היא שולית - סביב 0.2 אחוז".

בכל הקשור לצד השמאלי של המפה, מי שחולקת על דבריו של דובי היא ד"ר גייל טלשיר, חוקרת מדע המדינה ומרצה בכירה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר אידיאולוגיות פוליטיות ומשבר הדמוקרטיה.

"בישראל השמאל לא באמת הפך את משבר האקלים ליסוד מוסד שלו", היא מסבירה, "למרות ששר איכות הסביבה הראשון היה יוסי שריד, ושרת איכות הסביבה האחרונה היתה זנדברג - השמאל המשיך להיאחז במעוזיו המסורתיים - אנטי־כיבוש ואנטי־חרדים - ולא השכיל למעשה לאמץ את התנועות הסביבתיות החוץ־פרלמנטריות לקאדר הפוליטי המובהק שלו. עד היום זו נחשבת זירה א־פוליטית, למרות שכמובן היא מאוד פוליטית, רק לא מפלגתית".

חשש לכלכלת השוק

אבל עוד לפני יוסי שריד ופעילות השמאל בנושא האקלים והסביבה, היכן למעשה נשמעה יריית הפתיחה בכל הקשור למודעות לאקלים ואיתה גם הפיצול בין הגושים? השנה היא 1970, ובארה"ב מוקמת הסוכנות להגנת הסביבה על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון, רפובליקני למקרה שתהיתם, לאחר חתימה על צו נשיאותי המורה על הקמת הסוכנות, וזאת לאחר שבשנות ה־50 וה־60 נשמעה דאגה הולכת וגוברת בציבור האמריקני באשר לאופן שבו משפיעה הפעילות האנושית על הסביבה.

שלוש שנים מאוחר יותר, 1973: הימים הם ימי מלחמת יום כיפור, שנדמה כי התניעה מהלך גלובלי בהכרה במשאבי אנרגיה טבעיים כמשאבים מוגבלים. "זה שלח את הכלכלה הן לייצור אנרגיה גרעינית והן לייצור אנרגיה חליפית", מסבירה ד"ר טלשיר. "אבל ההשפעה בישראל היתה משנית כי הגרעין נתפס ערך קיומי במרחב המזרח התיכון. בארה"ב ובאירופה, לעומת זאת, כבר הספיקו כאמור לעלות תנועות מחאה סביבתיות, וזאת לצד עליית השמאל החדש - שהאשים הן את הימין ואת השמאל כמעמידים צמיחה כלכלית בראש.

פרופ' סטיבן קונין, אונ' ניו יורק: "לרפובליקנים הבנה טובה יותר מה נדרש כדי לספק אנרגיה אמינה ונגישה. כבר רואים בעיות במעבר לסביבתנות בגרמניה, בבריטניה ובקליפורניה"

"הביקורת על הצמיחה הכלכלית, במקום רמת חיים ואיכות חיים ובמקום צמיחה כלכלית בת קיימא - נתפסה כהמשך וכהעמקה של אג'נדת השמאל שתמיד מחפשת את הרחבת הדמוקרטיה לעוד תחומים, וכיציאה כנגד השמרנות הרואה בסמכות ובמוסדות הקיימים ערך לשימור בפני עצמו".

בכלל, נראה כי לאור ההיסטוריה המורכבת וארוכת השנים בארה"ב - הפיצול בין הימין לשמאל זוכה שם למשנה תוקף בכל הקשור לנושא האקלים. "ברור שהחלוקה הברורה יותר היא בארה"ב", מסביר פרופ' קולין פרייס, ראש מיזם האקלים באוניברסיטת תל אביב. "הסיבה הברורה לחלוקה הזאת קשורה לרגולציה ממשלתית של חברות, עסקים ומזהמים. הקשת הימנית לרוב שמרנית יותר, ולא רוצה שהממשלה תתערב בכלכלת השוק. הצד השמאלי של המפה חושב על טובת האוכלוסייה כולה, ולכן תומך ברגולציה על מזהמים גדולים, חברות גז - כדי להגן על האוויר, המים והסביבה".

אתה מזהה פאניקה או פחד בצד הימני של המפה מכל מה שקשור לעיסוק בנושא האקלים?
"הפחד בצד הימני של המפה הוא שיותר מדי רגולציה תפגע או תתערב בעסקים ובכלכלת השוק. הם רואים במס על זיהומים ופליטות דבר שעלול לפגוע ברווחיהם. בארה"ב תעשיית הנפט תיפגע אם יוטלו מסים על פליטות פחמן דו־חמצני, והם לא מעוניינים בהפסד של כסף רב. חברות הדלק המאובן, למשל, לא רוצות שהממשלה תתערב בעסקיהן וברווחיהן".

האובססיה של השמאל

מייקל שלנברגר, חתן פרס "גיבור הסביבה" של מגזין "טיים" לשנת 2008, הפך ברבות השנים לאחד ממתנגדי האפוקליפסה האקלימית המאיימת להתרגש עלינו. ספרו, "אפוקליפסה אף פעם" (הוצאת שיבולת), היה לרב מכר עולמי, בו הוא טוען כי התנועה הסביבתית העולמית איבדה את דרכה וזורעת תבהלה בלתי מוצדקת שבבסיסה תרחישים חסרי שחר בנוגע לעתיד הכדור שלנו.

עינט קרמר, מייסדת טבע עברי: "בפודקאסט שלו מסביר מיכה גודמן כי כולנו מונעים מפחד עמוק אחד: הימין, הלאומי, חושש מקטסטרופה לאומית של אובדן משילות; השמאל, ה'גלובלי', חושש מקטסטרופת אקלים"

בשיחה ממקום מושבו בקליפורניה, שם הוא עומד בראש מכון המחקר "קדמה סביבתית", מספר שלנברגר שהוא לא סבור שלימין בארה"ב קיימת פוביה מעיסוק בנושא האקלים. "רוב הרפובליקנים מאמינים ששינוי אקלים הוא אמיתי ונגרם לפחות באופן חלקי על ידי בני האדם. כמובן שיש גם מי שמכחיש ענייני אקלים לחלוטין".

מהצד השני, האם קיימת אובססיה בנוגע לאקלים מהצד השמאלי של המפה?
"כן. שינוי האקלים הוא הדת הדומיננטית בקרב אליטות ליברליות חילוניות בצפון אמריקה ואירופה. עבורם, מדובר בתחליף למסורת היהודית-נוצרית עם סיפור על חטא קדמון (דלקים מאובנים), האפוקליפסה (שינויי אקלים) וגאולה (אנרגיה מתחדשת)".

איך תסביר שמשבר האקלים הפך להיות דווקא אג'נדה של השמאל? האם קיים כאן רציונל שמרני או ליברלי מסוים?
"אני סבור שזה קשור לכך שרוב השמרנים מאמינים באלוהים ולא נזקקו לתחליף דתי, ומשום שהם לא מחפשים לדחוף את הממשלה לכל אספקט של החיים האנושיים".

פרופ' סטיבן קונין מאונ' ניו יורק שימש בעבר כתת־שר למדע במשרד האנרגיה האמריקני בזמן כהונת הנשיא אובמה, והיה, בין היתר, המחבר הראשי של התוכנית האסטרטגית של משרד האנרגיה בארה"ב. ספרו, "על קרח דק" (הוצאת שיבולת) צפוי לצאת לאור בעברית בחודשים הקרובים, ובו הוא מנסה להבין מה המדע יודע על אקלים, ומה לא. באחת התגובות לספרו כבר נכתב כי הספר צפוי להיות "עמוד התווך בביקורת על תעשיית 'קטסטרופת האקלים'".

קונין עסק בפיתוח טכנולוגיות אנרגטיות שקשורות להפחתת פליטות הפחמן, אבל ב-2014 משהו השתנה אצלו. "התחלתי להבין שבניגוד לרטוריקה של התקשורת והסיקור התקשורתי, לא באמת היתה דחיפות בהפחתת הפליטות בקנה מידה גדול. הבנתי גם ששינויים במערכות אנרגיה נעשים בצורה הכי טובה כשהם הדרגתיים, וזאת כדי למנוע הפרעות ושיבושים למיניהם".

אתה סבור שהמאבק הסביבתי הפך למניפולטיבי. מדוע בעצם?
"כמעט כולם תומכים בסביבה נקייה, אבל פליטת גזי חממה הפכה לנושא פוליטי מרכזי, כאשר עבור חלק מהפוליטיקאים עניין שינוי האקלים מיוחס כאיום קיומי. העניין הוא שנושאי האקלים והאנרגיה מאופיינים בניואנסים רבים, כך שאנשים מוטעים בקלות.

"הפחתת פליטות דורשת מחברות שינוי מסיבי בן עשרות שנים, כמו גם רגולציה לאומית ובינלאומית; מדדי ההצלחה ב'שיפור' האקלים הם מעורפלים וניתן להסתיר אותם על ידי שונות טבעית, כך שניתן לטעון בקלות שמדובר בנושא בעל דחיפות מוגברת".

בניגוד לשלנברגר, קונין מעדיף שלא לדבר במונחים של פוביה או אובססיביות של אחד הצדדים הפוליטיים, אולם סבור כי "יש מקום במשוואה הזאת לערכים ולדיון. הליברלים לא רואים שום בעיה ברגולציה המוגברת ובבקרה על מערכת האנרגיה שתדרוש הפחתת הפליטות, בעוד שהשמרנים מורדים נגד הרעיון הזה. כן, אין מספיק דיון מושכל בנושא".

זה רק מקרה שחלק מהרפובליקנים מכחישים את משבר האקלים בזמן שהם מקבלים תרומות מתעשיות הנפט, הפחם והגז?
"לא, אני פשוט חושב שלרפובליקנים יש הבנה טובה יותר לגבי מה נדרש כדי לספק אנרגיה אמינה ונגישה כלכלית. אתה כבר רואה את הבעיות הנלוות במעבר לסביבתנות במדינות כמו גרמניה, בריטניה וגם בטקסס ובקליפורניה".

ערבות הדדית, טבע נגיש

נוכח תפיסות העולם השונות והמורכבות בין הצדדים, עולה השאלה האם פיצול בין הימין והשמאל בנושא האקלים הכרחי מלכתחילה. אולי, בכלל, עניין האקלים אינו נושא פוליטי וגם אסור שיהיה כזה? "אני יוצאת מתוך הנחה שרובנו אנשים טובים, תאבי חיים, שרוצים לפעול למען הטוב בעולם, אז בוודאי שיש דברים שיכולים להיות מעל לפוליטיקה", מסבירה עינט קרמר, מייסדת טבע עברי – יהדות וקיימות, חוקרת את תחום היהדות והסביבתנות באוניברסיטה העברית, ומנהלת משותפת של אשכול "חינוך, תרבות ורוח" בפורום האקלים הישראלי.

ארגוני הסביבה אוהבים לדבר על הקמפיין להצלת פרחי הבר כנושא מאחד", ממשיכה קרמר, "ואני חושבת שהסיבה להצלחתו הוא כי הוא פעל על האהבה המשותפת של כולנו, על כל דעה פוליטית. באותה הדרך אפשר לפעול יחד לקידום מטרות משותפות כגון קהילה משגשגת בעלת ערבות הדדית, טבע נגיש שמאפשר הירגעות מלחץ החיים, וכן הלאה. לכאורה, זה לא קשור למילה הגדולה 'אקלים' אבל זה ממש כן – כי קהילה שיש לה אחריות על חבריה גם תתמודד טוב יותר עם אתגרים אקלימיים שעוד יבואו, וטבע קרוב ומחבר מעודד פעולה לשמירה עליו".

מדוע אנחנו לא רואים יותר אנשי ימין, ציוניים, דתיים, אשר מעורבים בשיח האקלים?
"יש לכך מספר סיבות. הסיבה הראשונה היא סוציולוגית – שיח האקלים ופעיליו נתפסים כחילונים, ליברלים, שמאלנים במקרה הטוב ו'נאו-פגאנים' המעדיפים את טובת הטבע על טובת האדם במקרה הפחות טוב. הזדהות עם המאבק הסביבתי נתפס כהזדהות עם שלל תפיסות העולם הללו. בעולם מפולג, זו כבר סיבה מספיק טובה לא להתעמק בנושא ולהתייחס אליו כאל מוקצה.

"סיבה נוספת, שמאפיינת יותר את הציבור החרדי, היא תפיסה אמונית, לפיה עצם הרעיון שמעשי האדם יכולים להשפיע על עולמו של הקב"ה הוא רעיון מופרך, וכי אם ברצוננו לשמור על הבריאה עלינו לקיים את מצוות הבורא ולתת לו לעשות את השאר".

ויש את עניין הימין הלאומי.
"בפודקאסט 'מפלגת המחשבות' מסביר מיכה גודמן כי כולנו מונעים מחרדה – בעוד הימין, שהוא לאומי בהווייתו, חושש מקטסטרופה לאומית של אובדן משילות. השמאל, שהוא יותר 'גלובלי' חושש מקטסטרופה גלובלית של משבר אקלים. היות ואנחנו יכולים להיות מונעים בצורה עמוקה רק מפחד מרכזי אחד, אנחנו 'בוחרים' בין הלאומי לגלובלי".

מייקל שלנברגר: "עבור אליטות ליברליות חילוניות באמריקה ובאירופה, שינוי אקלים הוא תחליף למסורת היהודית־נוצרית עם סיפור על חטא קדמון (דלקים מאובנים), אפוקליפסה (שינויי אקלים) וגאולה (אנרגיה מתחדשת)"

קרמר מוסיפה כי חלק מהערכים המובילים לשמירה על הסביבה מתאימים גם לימין, כמו גם חלק מהמצוות. "מבחינה רעיונית, התפיסה לפיה האדם נברא על ידי האל, ולפיכך אינו אדון העולם, אלא חלק מרשת החיים, היא כבר תפיסה סביבתית. הרב זקס דייק תפיסה זו תחת המושג 'משמריות' המסביר כי העולם ניתן לנו למשמרת על ידי הבורא, דבר המטיל עלינו אחריות לשגשוג ולטיפוח הבריאה כולה בבחינת 'לעבדה ולשמרה'.

"המצוות הנתפסות סביבתיות ביותר הינן בל תשחית – האיסור לפגוע במשאבי הטבע ללא צורך אמיתי; צער בעלי חיים – האיסור לפגוע בבעלי חיים שלא לצורך; שבת – האיזון בין עשייה ועצירה, כלומר פעולה בעולם והנאה שלווה מקיומו; ושמיטה - התייחסות אל האדמה באופן בלתי אמצעי לצד שמירה על צדק סביבתי.

"זאת ועוד – מורשת ישראל קשורה בטבורה לארץ, לאהבה אותה ולשמירה עליה. החגים שלנו הינם חגים עם הקשר טבעי וחקלאי עמוק. נכון, היום הרעיונות הללו לא נמצאים בחזית, אבל הם כן רוחשים מתחת לפני השטח, וכולי תקווה שיבואו לידי ביטוי רחב יותר במציאות".