מבריחים את השממה

מועצת מצפה רמון פרסמה השבוע, בין הודעות על בניית מגרש פאטנק וגינות כלבים - הודעה משונה בדף הפייסבוק שלה. ״תושבות ותושבים יקרים, ברצוננו לעדכן בנוגע למכרז להפעלת אמפיתיאטרון במחצבת הגבס. בעת כתיבת מסמכי המכרז, המועצה המקומית הציבה את ערך השמירה על הטבע כמצפן מרכזי לאופן הפעלת המתחם. לאור כך, המכרז כלל הגבלות רבות על אופן קיום האירועים, אשר פגעו בכדאיות הכלכלית עבור יזמים להפעלת המתחם - והוא הסתיים ללא מציעים. נמשיך ונפעל כדי לפתח ולחזק את מצפה רמון, על כל היבטיה, לצד השמירה על ערכי הטבע״.

למה משונה, תשאלו. ובכן, מה אתם קוראים פה בדיוק - התנצלות או התנצחות? תירוצים או אישומים? התשובה להכל היא כן וכן. באזור המרכז, שבו לא נותר על מה לריב, כל פיסת אדמה שנותרה תכף תהפוך לנדל״ן. אך בדרום - ההפך המוחלט. נופי פרא משוחררים, מאות אלפי דונמים ריקים של כלום, צייה ומדבר עד קצה האופק. אלא שהמראה מטעה, שכן הכל - לכאורה.
יזמים שוחרי הפרחת שממה כלכלית הבינו את ערך השקט של המדבר, ובשנים האחרונות הופכים אותו לכסף גדול. איך? קל. מבריחים את השממה.

חפשו בגוגל את מיקומו של המלון הכי יקר ומעורר חושים בארץ, ותגלו שהוא נמצא באמצע השום כלום. חיילים ששירתו באזור קראו לו ״חור״, אלא שהיום ה״חור״ הזה מציע ״ארוחות נוודים״ במחיר של גמל ונווד. ״לנסוע רחוק כדי להגיע קרוב״, מפתים היזמים, ומבטיחים ״השפעה מבורכת על נפש האדם. השפעה מזערית על הסביבה״.

האמנם?

ההודעה של מועצת מצפה רמון על כך ששום יזם לא ניגש למכרז להקמת אמפי הופעות בלב מכתש רמון, מסמנת את סיומו של עוד פרק בסאגה המתמשכת על גורל הטבע בישראל.

למי שייך המכתש? ובכן, לכם, הקוראים. או במילים אחרות, רוב רובו הוא שטחה של מדינת ישראל. חלק משמורת טבע. אלא שבתוך המכתש עובר כביש 40, ולצידיו צמחו ונזנחו עם השנים מחצבות שונות. מבחינה מוניציפלית, רוב המכתש שייך לרמת נגב, אלא שהכביש והמחצבות שייכים למועצת מצפה רמון.

״לפני שנתיים גילינו שמועצת מצפה רמון, ביחד עם משרד התיירות, מתכננים לפתח אמפי במחצבת הגבס הנטושה במכתש, בתקציב של 6.5 מיליון שקלים", מספר עזרי קידר, מנכ"ל עמותת קשת, "פנינו למשרד התיירות ולרשות הטבע והגנים (רט״ג) כדי להבהיר להם כמה זה הזוי שמקימים אמפי בלב המכתש״.

העמותה הוקמה בשנת 1999 על ידי כמה מצפאים, להיות חממה ליזמות אזרחית וליצור קהילה מאוחדת לפיתוח הר הנגב כמרחב משגשג ובר־קיימא. וככאלו, ניהלו אנשי קשת מאבק עיקש כנגד התוכנית להקמת אמפי להופעות בלב המכתש.

״'מחבקי לטאות', ככה קרא לנו רוני מרום, ראש המועצה, אבל זה ממש לא נכון שאנחנו לא רוצים לפתח את המרחב הדרומי״, אומר קידר, ומתייחס לתחושה של ראשי הרשויות בדרום כאילו ה״ירוקים״, כשם כללי לשלל ארגוני הסביבה, חוסמים את ערי הדרום מלהתפתח. ״בזכות המאבק שלנו מול מינהל מקרקעי ישראל, קיבלה המועצה במצפה רמון כסף לתכנן את שיקום מחצבות האבן מצפון למצפה רמון. בתוכנית שאנחנו הצענו היו מתוכננים 92,000 מ"ר של שטחי מסחר ותיירות. ואפילו הצענו חלופה להקמת אמפי גדול שיכול לארח 50 אירועים בשנה ולא 15, כמו שתוכנן במכתש. וכל זה נמצא במקום שבין בה״ד 1 למצפה רמון. מקום מלא בזיהום אור שלא יהרוס את מכתש רמון.

"אלא שלאחר מכן המועצה המשיכה לחסל את החלופה הזו, עד שרמ״י אמרו שיש אפשרות למיצוי אבן, והם רוצים להמשיך את הכרייה במחצבות. וכך מצפה רמון איבדה 92 אלף מ"ר של שטחי מסחר. אז לגנוז אופציה כזו ולהגיד שאנחנו נגד פיתוח המקום? אנחנו לא נגד פיתוח, אנחנו בעד פיתוח בר־קיימא״.

אם כך, למה המועצה מתעקשת להקים את האמפי בתוך מכתש רמון?
״שכל אחד יחבר את הנקודות. 'סלינה' פורשים שם אוהלי גלמפינג וכו׳, הם מגדירים את עצמם כבית מלון, והשטח שלהם נמצא צמוד לאותו מגרש. אם אתה הולך להופעה באמפי במכתש, איפה תלך לישון? באחד הדיונים נפלט להם שהם קיוו לייצר רווח או מחזור של 2.5 מיליון שקל בשנה, וזה היה חלק מהתוכנית העסקית שלהם. תבין, ראשי מועצות - מה מעניין אותם? לא הפרנסה של התושבים או המקום שבו הם חיים, מעניין אותם רק דבר אחד - עוד ארנונה. אנחנו נלחמים על כך שמכתש רמון יישאר נוף בראשית שקט וחשוך, ושכל פיתוח שנעשה בו ישמור על הכללים האלו, זו מטרת העל שלנו״.

פעמים רבות מואשמים ארגוני הקיימות ושמירת הסביבה בדרום בהיותם, בעצם, גחמה של יוצאי אזור המרכז. אנשים שהגיעו לכאן ומאוהבים בחלקת האלוהים השקטה שהם מצאו במדבר, ועל כן חוסמים את האפשרות לפיתוח האזור, וכל המאבק הסביבתי הזה בא על חשבון תושבי המקום שנולדו וגדלו במקום.

"יש קהילה מאוד גדולה של מצפאים שמבינה שהיוזמות האלו פוגעניות, ולא משנות את ההתנהלות במעגל הרחב. בגלל שמצפה רמון והמכתש זה סמל בינלאומי, אי אפשר לומר שזה עניין של שלושה־ארבעה 'מחבקי לטאות', תל־אביבים שלא בא להם שיעשו להם רעש. זה עלוב ומעליב. מבחינתנו אנחנו נלחמים על הבית. ובכלל, איזה פיתוח עושה תיירות מלונאית? היא מייצרת משרות־זבל שעתיות ותנודתיות. אם תסתכל על מלונאות ומסעדנות, השכר בהן נמוך ב־45 אחוזים מהשכר הממוצע במשק, ואלו עבודות עם יציבות מאוד נמוכה".

"ומי האנשים שעובדים שם? עבור חלק זאת עבודה מועדפת, או סטודנטים, מהגרי עבודה או פליטים. בכל מקרה מדובר באנשים שתחושת השייכות שלהם למקום שבו הם חיים היא אפס. לא אכפת להם מכלום, ממערכת החינוך, מהזבל ברחוב, כי זה לא הבית שלהם. כך אתה מקבל יישוב שרוב תושביו לא רואים בו בית, וזה מתבטא בחוסן הקהילתי. להישען על מלונאות כענף כלכלי מרכזי בנפחים כאלו, יגרום נזק לקהילה המצפאית ולא רק לסביבה. גם ככה מכתש רמון סובל מתיירות יתר.

"אנחנו נמצאים עמוק בסיטואציה של משבר סביבתי עולמי. על כל חתיכת טבע שהאדם לא הפר, צריך להילחם. אנחנו צריכים לשמור על הפלנטה הזו עבורנו ועבור העתיד. כפי שאמר עזרא אוריון, 'האנושות זה העם שלי וכדור הארץ זה הבית שלי'״.

לא ברור אם ההודעה השבוע היא ניצחון של אנשי עמותת קשת בשימור אופיו של מכתש רמון, או רק פסק זמן לפני המעבר לפאזה הבאה של הפיתוח. מה שבטוח הוא שהמאבק בין המפתחים למשמרים בנגב הולך ומתלהט אל עבר נקודת רתיחה. ההצלחה הכלכלית של המיזמים הנוכחיים ושפע המרחבים הריקים, לכאורה, קוראים ליזמים בבהלה להפוך חול לזהב.

השנים הקרובות יהיו תקופת מבחן משמעותית ליכולת של תושבי הדרום והמנהיגות המקומית לאזן בין הרצון לפיתוח, שבהרבה מובנים הוא נשמת חייו של כל יישוב, לבין החשיבות של שימור המרחבים הריקים ביופיים החשוף והבראשיתי כפי שהם.