אלה בחירות גורליות יותר מכפי שחשבנו

היה השבוע מבצע מוצלח בשכם. אבל צריך להגיד את האמת, זו הצלחה טקטית של הכוחות הטובים ביותר שיש לנו, מול חבורת עברייני צעצוע עם חיילות אפס.

במודיעין טקטי אנחנו מעולים, אולי הטובים בעולם, אבל בקריאת האויב וכוונותיו אנחנו לוקים מאוד. למרבה הצער, התחזיות האסטרטגיות של מערכת הביטחון לאורך השנים כשלו מול המציאות. מדאיגים הרבה יותר הדיווחים מהימים האחרונים על מקרים של זריקת אבנים על יהודים ברחבי ישראל של הקו הירוק, בעמק יזרעאל, בגליל התחתון, בכביש החוף ובלוד.

אני חושש שאנחנו בזמן קריטי, וכולנו משכשכים כצפרדעים מטומטמות בתוך סיר מים פושרים, ההולכים ומתחממים על האש.

ביום חמישי, כלומר אתמול, אם לא קרה שום דבר דרמטי, נחתם הסכם הגז עם לבנון. אין לי, אגב, תלונות לבג"ץ שדחה את העתירות. מבין את הנשיאה אסתר חיות, היא לא יכלה לקחת על עצמה אחריות לפרוץ מלחמה ודאית. וזה בטח מה שאמרו לה בדיון החסוי. זה הסכם או מלחמה.

אז שילמנו פרוטקשן. כי יש לנו עסק עם מערכת ששבויה בקונספציה. זה קרה לנו בעבר. גם ביום כיפור 73' היינו שבויים בקונספציה. אבל אז זו היתה קונספציה צבאית שקבעה כי מצרים לא תצא למלחמה נגד ישראל, אלא אם תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית לתקוף אותה בעומק, כדי לשתק את חיל האוויר הישראלי. ניתן להתווכח איתה. הבעיה היא שהקונספציה הנוכחית של מערכת ביטחון אינה צבאית אלא אידיאולוגית.

במערכת הביטחון השתרשה תפיסה שבגדול סוברת שאם לאויב שלנו טוב, אם נדע להכיל אותו, אם הוא מתעסק בצמיחה ופריחה - אז בסוף הוא יכיר בנו וישלים עם קיומנו בשתי מדינות לשני עמים.
ד"ר מיכה גודמן, פילוסוף הבית של המרכז הממלכתי והשפוי ושל הפיקוד הבכיר, ניסח את תזת סיום הסכסוך בספרו הפופולרי "מלכוד 67". התזה אומרת כך: אחת הסיבות המרכזיות לטרור היא מצוקה כלכלית שמובילה לייאוש פלשתיני. לכן, כדי לצמצם את הסכסוך, צריך לאפשר רווחה כלכלית וניהול עצמי, בצורה שתעודד תקווה וביטחון תעסוקתי בקרב הפלשתינים.

הקונספציה האידיאולוגית, בעיניי, הרבה יותר מסוכנת מזו הצבאית. בקונספציה אידיאולוגית אין טעם בטיעוני נגד. אין ויכוח על עובדות, אלא על פרשנות סובייקטיבית של ערכים. קונספציה כזו משבשת את היכולת של מערכת הביטחון להעריך נכון את כוונת האויב. היא ניסיון לכפות תפיסות והיגיון על תרבות אחרת, דת אחרת, עולם ערכים שונה לחלוטין - מבלי באמת להכיר אותו. אבל טרור לא נגרם מייאוש, הוא מתחיל כשיש תקווה. מוחמד בן לאדן היה היזם העשיר ביותר בסעודיה, מקורב לבית המלוכה, מקובל גם בעולם. בנו, אוסאמה, ריסק את התאומים.

"ההיסטוריה, ליתר דיוק ההיסטוריה שאנחנו בישלנו, היא בית שימוש סתום. אנחנו שוטפים אותו ושוטפים, אבל החרא חוזר וצף", כפי שכתב גינטר גראס, שאמנם היה אנטישמי ושונא ישראל אבל יש משהו בדבריו.

מלחמת רוסיה־אוקראינה, ההתלקחות הקשה הזו, היא האפטר שוק שמגיע אלינו אחרי יותר משלושים שנה מפירוק בריה"מ. פוקויאמה כתב את "קץ ההיסטוריה" וחשב שקריסת האימפריה עברה בשקט. הוא טעה. הבום מגיע מאוחר. כל האנרגיה, כל ההשפלה, כל האיד מתפרץ עכשיו.

מלחמת העולם הראשונה היתה האפטר שוק של אביב העמים האירופי ב־1848. ומלחמת העולם השנייה היא תולדה של הראשונה. בתווך, נדמה היה שאירופה לא תילחם יותר לעולם אחרי הגיהינום שעברה. בפברואר 1933, עשרה ימים לאחר שהיטלר עלה לשלטון, נולדה הצהרת אוקספורד: "בלי שום קשר לנסיבות, הבית הזה לא יילחם למען המלך או המדינה". צ'רצ'יל אמר ש"זו הצהרה מעוותת ומזוהמת... סימפטום דוחה ומדאיג".

בדיעבד כולנו מצדיקים את עמדתו של צ'רצ'יל, אבל בזמן אמת הוא נתפס כמחרחר מלחמה. בנקודת הזמן של ההתרחשות עצמה, דווקא צ'מברליין ביטא את הצייטגייסט של אירופה ואנגליה.

כשצ'מברליין החתים את היטלר על פיסת נייר שבה נכתב כי בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה זו נגד זו, הוא גלש על הסנטימנט הציבורי. כשחזר התקבל בתשואות. העולם הריע לו. האפיפיור פיוס ה־11, נשיא ארה"ב רוזוולט. הוא היה בשיא הפופולריות שלו. ורק צ'רצ'יל אמר להם: "בריטניה יכולה היתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".

זו הקונספציה האידיאולוגית שמולה נלחם צ'רצ'יל. אבל גדולתו היתה ביכולתו לחיות ולקרוא את ההיסטוריה בהתהוותה, ובאמצעותה להשקיף אל מעבר לאופק.

צ'רצ'יל הבין בזמן אמת שהרוע הנאצי הוא קטגוריה אחרת לגמרי, שתשעבד בהכרח את כל מה שתכבוש, והוא הצליח לשכנע. אבל אז מגיעות שנות ה־90 האופטימיות של המאה ה־20, השנים שבהן נולדה הקונספציה האידיאולוגית הביטחונית.

בריה"מ התמוטטה. ארה"ב נשארת מעצמה יחידה. סין עוד מדשדשת מאחור ונתמכת בעצמה בארה"ב, הרבה לפני שזו תבין שנעקצה. לאחר הפלת משטר סדאם בעיראק, ארה"ב מתפנה לכפות על שמיר את ועידת מדריד. גם רוסיה יושבת שם. העולם מאמץ את הגלובליזציה.

זה נגמר בסוף באוסלו, ושם נרקמה הקונספציה האידיאולוגית של מערכת הביטחון. מצבא שאמור לנצח במלחמות, להשמיד את האויבים - לצבא מכיל. נפרדים ממונח ההכרעה, הופכים לצבא שמחפש חיזוקים בתיאוריות פוסט־מודרניות מופרכות. ב־94' צה"ל מאמץ את הקוד האתי של אסא כשר.

"עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז יבואו אליו אנשי הקבוצות האלה ובידם הצעות לוויתורים הדדיים. רק אז הם יתחילו לשאת ולתת איתו בשאלות מעשיות, כגון מתן ערבויות נגד דחיקת רגליהן מן הארץ, או בעניין שוויון זכויות".

המילים הללו, מתוך המאמר "על קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, גילמו לאורך שנים רבות את תפיסת הביטחון של ישראל, כי בן־גוריון אימץ דה־פקטו את ז'בוטינסקי. זו ישראל הישנה של פעולות תגמול ועמידה נחושה מול האויב. התקווה של האויב, לא הייאוש, היא מסוכנת לנו.

ביום שלישי בחירות. גורליות. עננים קודרים בשמיים. הברירה היא בין מועמד שטחי לבין מנהיג בעל תודעה היסטורית ויכולת ניווט מדינית. אם זה לא ברור, אני בוחר נתניהו.